בשבע 505: לאן נעלם אבא?

"אתה יודע מה אנחנו צריכים? למצוא איזה משהו מסתורי, אולי לפתור תעלומה בלשית מסובכת", הציעה ריקי

חגית רוזנבאום , כ"א באב תשע"ב

מיקי וריקי, התאומים השובבים והעליזים, תמיד חיפשו לעצמם הרפתקאות. אבל בחודשים האחרונים התחיל לשעמם להם יותר מדי. הם הרגישו שלמרות כל המאמצים, הם לא מצליחים למצוא לעצמם משהו מעניין במיוחד לעסוק בו. הם כבר הלכו לטיולים, ללונה פארק, אפילו לתערוכה על המעפילים עם סבא וסבתא. הם קראו את כל הספרים המותחים שאמא הביאה להם מהספרייה, יצאו למחנה עם הסניף, וזהו. עכשיו הכל מאחוריהם, נשארו עוד כמה שבועות לחופש, והשעמום גדול.

באחד הערבים הלוהטים, רבצו מיקי וריקי על המרפסת, מנגבים את הזיעה ממצחם ומנסים להתקרר באמצעות כוס ענקית של מיץ פטל עם קרח. "אתה יודע מה אנחנו צריכים? למצוא איזה משהו מסתורי, אולי לפתור תעלומה בלשית מסובכת", הציעה ריקי. מיקי הגיב בביטול: "מאיפה תמצאי עכשיו תעלומה בלשית? את חושבת שברחוב המשעמם שלנו מסתתרים כל מיני אנשים מסתוריים? מכשפות? שודדים? פיראטים?" גיחך מיקי. ריקי לא נעלבה, והשיבה: "לפעמים התעלומות הכי גדולות נמצאות לנו ממש מתחת לאף, אתה תראה".

כך חלפה עוד שעה במרפסת החמה. בשעת ערב מאוחרת נפתחה הדלת. "שלום", נשמע קולו העמוק של אבא, שחזר הביתה רק עכשיו. מיקי וריקי קפצו עליו בשמחה, אבל אמא ביקשה שיירגעו קצת כדי שתוכל לתת לאבא ארוחה מזינה אחרי היום הארוך. "מוזר", הרהרה ריקי בקול באוזני מיקי, "למה אבא חוזר כל כך מאוחר הביתה? הרי העבודה שלו מסתיימת בשבע בערב!". מיקי חשב רגע, קימט את המצח, גירד מאחורי האוזן – אבל לא מצא תשובה. "נכון, באמת מוזר. מה יכול לעכב את אבא עד תשע בערב?". התאומים הלכו לישון ללא תשובה.

למחרת חזר העניין על עצמו. ה"שלום" של אבא נשמע בשעה מאוחרת, הרבה אחרי ששאר האבות חוזרים מהעבודה. מיקי וריקי החלו לעקוב בעניין - "אולי זו התעלומה שלנו!" הכריזה ריקי – וניסו לגלות מה מעכב את אבא בדרך הביתה. אחרי חודש תמים בו אבא חזר מאוחר הביתה, מיקי וריקי הבלשים התכנסו לישיבה מיוחדת. "מה עושים? לשאול את אבא למה הוא מאחר – זה סתם משעמם, אנחנו צריכים לגלות בעצמנו", אמר מיקי. ריקי הנהנה, והציעה: "אז אולי נעקוב אחריו? אני יודעת איפה המשרד של אבא. נחכה שם בשבע בערב, ונראה לאן הוא יוצא". מיקי הסכים והם החליטו לצאת למבצע למחרת.

בפינת הרחובות בה שוכן בניין המשרדים הגבוה, הסתתרו ברבע לשבע בערב שני ילדים בלבוש שחור, פניהם מכוסות בכובעים רחבים. מיקי וריקי לא רצו שיזהו אותם, והמתינו בקוצר רוח לאבא שייצא מהעבודה. לא חלפו חמש דקות, ודמותו הגבוהה של האב נראתה יוצאת מהדלת המסתובבת. מיקי אותת לריקי, ושניהם החלו בפסיעות חרישיות בעקבות הדמות המוכרת. אבא חצה את הכביש, עבר לרחוב המקביל ונכנס לחורשה שלפני בית הכנסת. מיקי וריקי המשיכו בעקבותיו בסקרנות גואה והולכת, מצפים לגלות את פתרון התעלומה.

אבא נכנס לדלת צדדית בבניין בית הכנסת. החדר היה מואר, ושם חיכו כבר כחמישה עשר חברים נוספים, ספרים פתוחים מולם על שולחנות צרים וארוכים. כולם לחצו ידיים זה לזה, והתיישבו. אדם מבוגר בעל זקן אפור החל לדבר ולהסביר בהתלהבות מתוך הספר הפתוח. מיקי וריקי קירבו את עצמם לחלונות: הם ראו את אבא שלהם, הרציני, מביט בעיניים שמחות באיש עם הזקן, ומקשיב לו כאילו סיפרו לו עכשיו אגדה מרתקת. שעה שלמה הם חיכו שם, מביטים באבא שלהם שנראה קצת אחר בחדר המואר עם הספרים. "הי, מה אתם עושים פה בשעה כזאת?" מיקי וריקי נבהלו – אבא תפס אותם על חם כשיצא, והם בכלל לא שמו לב... "אז מה, גם אתם רוצים להצטרף אליי לשיעור בדף היומי?".