בשבע 505: מחאת אולמית

בעולם שלנו, קשה להתעלם מחשיבותה של החיצוניות: בדייטים, בבתים ובשמחות * אבל כשחתונה הופכת להפקה גרנדיוזית, צריך לשים גבול

אסתי רמתי , כ"א באב תשע"ב

 

פעם, לא ייחסתי יותר מדי חשיבות ל'איך' של הדברים. אם המהות היתה טובה בעיני, די זלזלתי בעטיפות החיצוניות. מילים כמו 'יוקרה', 'פאר' ו'הדר' לא היו בלקסיקון שלי, אולי כתגובת נגד לעולם המערבי בו הרושם הוא חזות הכל. ואולי זה סתם עניין של אופי.

אלא שעם הזמן למדתי להכיר בכך שה'איך' הוא דווקא חשוב מאוד. ייתכן שבעולם האמת אפשר להתעלם ממנו, אבל כאן, בעלמא דשקרא, הוא חלק חשוב מהמשחק. המסר הכי עמוק לא ייקרא אם לא יהיה כתוב בצורה מעניינת, ואם נרצה או לא, השביל ללב עובר דרך החושים. כל עקרת בית יודעת שההגשה עושה את ההבדל – אפילו סתם ירקות פשוטים אם הם מסודרים בחן על מגש, ימשכו אליהם סרבנים קטנים. גם ההפך הוא נכון, יש משהו בצלחות חד פעמיות פשוטות שקצת מוציא את התיאבון.

כך גם לגבי ההופעה החיצונית: יש בנות איכותיות שעדיין לא הפנימו את החשיבות שבזה, והמידות הטובות שלהן מוסתרות מאחורי חזות מרושלת -  עניין בעייתי במיוחד בתקופת הדייטים. חשוב גם שאהבת הארץ שלנו לא תתבטא רק בקראוונים רעועים במיקומים מסוכנים, אלא בסביבה מטופחת, ומי שרוצה לראות איך עושים את זה מוזמן לחוות 'גבעות עולם' שליד איתמר.

ייתכן מאוד שהחיצוניות היא לא רק בדיעבד. שמעתי בשם הראי"ה שהיופי והרווחה קשורים במצב הטבעי והבריא של אומה מתוקנת, ולפי מה שרואות עיניי, כנראה שאנחנו באמת בדרך לגאולה.

הסטנדרטים. אוי, הסטנדרטים

הבעיה, כמו רוב הבעיות בחיים, מתחילה כשסדרי העדיפויות מתבלבלים לנו. החיצוניות הופכת לחשובה יותר מהמהות, השואו מכסה על ריקנות אחת גדולה, והיוקרה (אני עדיין לא אוהבת את המילה הזאת) משתלטת על כל חלקה טובה.
סטנדרטים הם עניין של תרבות ואופי וטעם. בשמלת השבת של אחת, השנייה אפילו לא תסכים להוריד את הזבל. אבל כשחברה שלמה נכנסת לאטרף של העלאת רף הרושם משמחה לשמחה, חוץ מבעלי האולמות, כולנו מפסידים

הנה, עוד מעט מתחילה שנת לימודים חדשה. כמה כסף מיותר מוציאים הורים על מחברות שמאויירות בדמויות כאלה ואחרות? על מותגים בביגוד אפשר אולי לומר שמדובר באיכות אחרת (וגם זה לא תמיד) אבל כאן, מלבד העובדה שלכ-ו-ל-ם יש, למחברות היקרות אין שום ערך אמיתי. בסוף שנה, הכל הולך לאותו הפח.

אין מה לעשות, כולנו יצורים חברתיים. אחוז זעום מאיתנו מוכן לחיות את חייו בלי לפזול לעבר השכנים, ומתוך התעלמות מוחלטת מה'מה יגידו' המאיים. אנחנו שואפים להיות לפחות בנורמה בתחומים המדידים: איך אנחנו נראים, איך הבית שלנו נראה, איפה ערכנו את השמחה וכמה עלתה לנו המנה.

בואו ניקח באמת את נושא השמחות כדוגמה: ההורים שלי התחתנו על גג ביתם. אני בטוחה שהיה מאוד שמח, אבל מי יעשה היום דבר כזה? אז אני מכירה זוג שהתחתן באולם ספורט וזוג נוסף שהתחתנו בחוץ עם כיבוד של עוגות וגלידות, אבל הם באמת יוצאי דופן. כל השאר מוצאים את עצמם נסחפים לתוך מערבולת של רמות יוקר ויוקרה שהולכות ומטפסות, ונהיות מוגזמות לגמרי. אז נכון, סטנדרטים הם עניין של תרבות ואופי וטעם. בשמלת השבת של אחת, השנייה אפילו לא תסכים להוריד את הזבל. אבל כשחברה שלמה נכנסת לאטרף של העלאת רף הרושם משמחה לשמחה, חוץ מבעלי האולמות, כולנו מפסידים. כדי לעמוד במינימום ה'מכובד', הורים נדרשים להשקיע סכומי עתק שיכלו לשמש אותם לדברים חשובים בהרבה, וגם האורחים נאלצים לתת צ'קים יותר ויותר שמנים כדי לכסות את המנה. הרי אף אחד מאיתנו לא רוצה להיחשב קמצן.

 את אותה התופעה אפשר כמובן למצוא גם בשטח השמחות האחרות, כמו בר/בת מצווה. שם, בנוסף למנות ולאולם, ההורים גם צריכים לשבור את הראש כדי למצוא אטרקציה מקורית שילדי הכיתה יגידו עליה את ה'וואו' המתבקש. המרדף אינו פוסק לרגע, השגעונות הולכים ונהיים משוגעים יותר ורוב רובנו מתלוננים בסתר, אך ממשיכים בלית ברירה להשתתף במשחק.

 

 לשבור את מעגל הקסמים

בחברות סגורות, המחוייבות החברתית בדרך כלל נוקשה יותר, וכובלת יותר. מנהגים שלא שיערום אבותינו צצים כפטריות אחר הגשם, ואם המחותנים שלחו משלוח מנות גרנדיוזי בתוך אגרטל קריסטל – איך אפשר להחזיר רק עוגה ויין? לעומת זאת, בחברות שכאלה, מנהיג רוחני חזק יכול לתקן תקנות שימנעו מצאן מרעיתו לזרוק את הכסף על שטויות מיותרות.

אך מה תעשה חברה ליברלית יותר, שלא מקבלת מרות חיצונית? רק לאחרונה פסק הרב דוד סתו שאורח לא צריך לרשום יותר משלוש מאות שקל בצ'ק המתנה שלו, ועורר סערה קטנה. הרי באולמות המגזריים במרכז מנה לא עולה פחות ממאתיים, ולעיתים הרבה יותר. ואיך תכסה המשפחה המחתנת את השמחה אם היא נכנסת למינוס של מאה שקל על כל זוג שמגיע? חתן צעיר שהתראיין באתר 'כיפה' הסביר שהוא מוזמן להמון חתונות, אבל אם אין לו אפשרות לתת לזוג מתנה מספקת, הוא ישקול לבוא לבד, או לא לבוא בכלל. סדרי עדיפויות כבר הזכרנו? לא עדיף להוריד קצת את הרף, ולאפשר לאנשים שהזמנת להגיע בהרגשה טובה, ופשוט לשמוח בשמחתך? לא מספיק אוכל טעים, טרי, נקי ומוגש באסתטיות? למה שזה יעלה יותר ממנה ממוצעת במסעדה סבירה?

כדי להפסיק את כדור השלג הזה, מה שצריך זה מישהו עם קצת אומץ. מין איציק אלרוב שיפתח דף פייסבוק בשם: 'די לשיכלולים גסטרונומיים במחירים אסטרונומיים!' או 'מי צריך מעצבי שולחנות?' הייתי עושה את זה בעצמי, אבל הפייסבוק שלי ואני קצת ברוגז. בכל מקרה, לייק אחד כבר יש לכם.