בשבע 505: להם מותר

מי שקורא לראשי הצבא להתנגד לתוכניות להפציץ באיראן מטיף למעשה ליצירת צבא פוליטי, כמו בסוריה

דברים שרואים מכאן , כ"א באב תשע"ב

* הטיעונים בעד הרתעה גרעינית הדדית מתעלמים מדוגמאות היסטוריות מטרידות * בניגוד למה שהמדינות המארחות מנסות למכור לנו, האולימפיאדה היא לא יותר מאשר מופע בידור

בקדנציה הראשונה של נתניהו קרא פרשן 'הארץ' אמיר אורן לראשי מערכת הביטחון להדיח את ראש הממשלה, היות ולדעתו נתניהו מסכן את מדינת ישראל. התקדמנו. היום הטון קצת התעדן ומתנגדי נתניהו פשוט מבקשים מקברניטי הביטחון למנוע פעולה מגלומנית של נתניהו וברק, כי איך נצדיק בפני הדורות הבאים שלא מנענו את האסון.

הגישה הזאת כמובן חותרת תחת החלוקה המקובלת ביחסי צבא ומדינה, על פיה הדרג המדיני מחליט אחרי שהאזין להערכותיו המקצועיות של הדרג הצבאי, והצבא מבצע את המדיניות שהתוותה הממשלה. אם השיטה של שידול הצבא להתנגד לדרג האזרחי תצליח, לא יהיה מנוס מפוליטיזציה של הצבא. כאשר הדרג המדיני לא יכול להיות סמוך ובטוח שהדרג הצבאי יצדיע ויבצע, כמו שאמר רב אלוף (מיל') משה יעלון כאשר קיבל את ההוראה להיערך לגירוש גוש קטיף וצפון השומרון (למרות התנגדותו למהלך), אנו בדרך לצבא נוסח סוריה או עיראק, עם יחידות עילית בעלות זהות פוליטית מובהקת. כמובן, המהלך הוא דו סיטרי. ברגע שהדרג האזרחי יקדם קצינים על בסיס נאמנות פוליטית, בסופו של דבר יבקשו הקצינים להשפיע על הנעשה בצבא באמצעות השתלטות על המערכת האזרחית.

האירוניה בפרשה הזו היא שהשידולים לדרג הצבאי לטרפד את רצונו של הדרג המדיני מגיע מאותם חוגים המתריעים דרך קבע על "ההשתלטות הדתית המסוכנת על הצבא". קצינים חובשי כיפה מוצגים כמי שנאמנותם נתונה לרבנים, במקום לדרג המדיני. מה שלרבנים אסור - מותר לסופרים ופרשנים. כנראה שרק מי שמתיימר לחנך אותנו לדמוקרטיה נהנה מחסינות ומסיווג גבוה בכל הקשור לחששות כאלו.

ראש עיריית לונדון הוא הזוכה הפוליטי העיקרי. מלכת בריטניה מכריזה על פתיחת האולימפיאדה

 ציר טהרן כרם שלום

הנושא האיראני הודחק ליממה או שתיים בעקבות האירועים בגבול הדרומי, אבל למעשה מדובר בסוגיות משיקות. אם איראן תגיע לנשק גרעיני, ישתנו כללי המשחק גם מול סיני ועזה. המתנגדים לתקיפה של פרויקט הגרעין האיראני נאחזים בטיעון חדש-ישן: מאזן אימה גרעיני עשוי דווקא לתרום ליציבות ולהרגיע את הזירה. ב'הארץ' פורסם השבוע טור פרי עטו של הפרופסור בדימוס בן עמי שילוני, מומחה בעל שם עולמי להיסטוריה יפנית. טיעוניו של שילוני חוזרים על אלו שהשמיע פרופ' קנת' וולץ, איש האסכולה הריאליסטית ביחסים בינלאומיים, בגיליון הנוכחי של 'פוריין אפיירס': מצטרפת חדשה למועדון הגרעיני דווקא נרגעת ואינה נתפסת להרפתקנות. הנשק הגרעיני בידי סין, פקיסטן ומדינות אחרות, לא גרם להתלקחות, בדיוק כשם ששבירת המונופול הגרעיני של ארצות הברית בידי ברית המועצות ב-1949 דווקא תרמה ליציבות. איראן גרעינית תפעל בצורה דומה.

ראשית כל, הנרטיב איננו מדויק. שנה לאחר שהפכה ברית המועצות למעצמה גרעינית, קיבלנו את מלחמת קוריאה בעידודו של סטאלין והשתתפותם של טייסים סובייטיים. הסינים, לאחר  הצטרפותם למועדון הגרעיני, יזמו תקריות גבול מול ברית המועצות. פקיסטן הגרעינית מרגישה מספיק בטוחה לטפח קבוצות טרור אסלאמיות הפועלות נגד הודו תחת פיקוחו של המודיעין הצבאי הפקיסטני. אחת הקבוצות הללו ביצעה את הטבח במומבאי, שבו נרצחו שליחי חב"ד הרב גבריאל ורבקה הולצברג הי"ד.

מאזן אימה, כפי שתעיד ספרות שלמה, אינו פועל על אוטומט. כל הזמן חייבים לדאוג לשרידות הנשק מול מתקפת פתע של האויב. ארצות הברית תמיד דאגה לחלק את הנשק האסטרטגי בין טילים יבשתיים, טילים המשוגרים בידי צוללות ובידי מטוסי קרב. אמנם בתקופה קצרה (1957-1953) הנשק הגרעיני שימש לאמריקנים תחליף להיערכות קונבנציונלית כאשר הם איימו על ברית המועצות וסין בגמול מאסיבי, כלומר גרעיני. האיום הזה פעל כל עוד ארצות הברית הייתה מסוגלת לפגוע בברית המועצות מבסיסיה באירופה, בעוד ששטחה שלה נותר חסין מתגובת נגד. ברגע שברית המועצות הצטיידה בטילים בין יבשתיים, האמריקנים נאלצו לתגבר את כוחותיהם באירופה מול החשש של מתקפה סובייטית קונבנציונלית באירופה, נניח בגרמניה. היה זה בלתי אמין לחלוטין שארצות הברית תנחית מיד מהלומה גרעינית על תקיפה סובייטית קונבנציונלית באירופה.

ברגע שיהיה נשק גרעיני בידי איראן, החיזבאללה בלבנון והארגונים הפועלים מתוך עזה יפעלו תחת מטרייה גרעינית איראנית. ישראל לא שברה את הכלים על קסאמים בשדרות וקטיושות באשקלון, כפי שהייתה מחויבת לעשות. הנטייה לנהל סכסוכים ולשלוט בגובה הלהבות תגבר מול איראן גרעינית והתגובה הישראלית תהיה מדודה, גם אם ייפלו כמה טילי גראד ויורשיהם על קניון עזריאלי או נתב"ג, היות ולא נרצה לגרום בטעות לשואה גרעינית. התנהלות כזאת בצל הגרעין האיראני עשויה להפוך את החיים בישראל למאוד לא נעימים, וכמובן תדיר את רגליהם של מי שאמור להגיע אלינו מבחוץ כתייר, כעולה או כאיש עסקים.

ארצות הברית וברית המועצות הסיטו במלחמה הקרה את התחרות ביניהם ל'שטחים מתים' בעולם השלישי, כגון וייטנאם (למרות שאותם אזורים היו מאוכלסים על ידי תושבים ששילמו את המחיר). אצלנו מול האיראנים לא יהיו 'שטחים מתים'. המלחמה בעוצמה נמוכה תתנהל על הבית.

 

לרדת מהאולימפוס

לי קורזיץ, גלשנית הרוח הישראלית והתקווה האחרונה למדליה, הבטיחה להיכנס לשיוט המכריע על המדליה האולימפית בקריאת "שמע ישראל". זו היא אמירה די חביבה, אבל אין לראות בהפסדה הפסד לגלישת רוח ישראל סבא. העולם התבגר קצת מהתקופה שבה הצלחה בתחרות האולימפית או ביתר שאת ארגון המשחקים שימשה לגיטימיות למשטר ולאידיאולוגיה שלו.

המשחקים האולימפיים בברלין ב-1936 נועדו לשמש חלון ראווה להישגי המשטר הנאצי ותורת הגזע שלו וכן להתרפסות העולם בפניו. האולימפיאדות בטוקיו ב-1964 או בבייג'ין ב-2008 היוו הכרה שהמדינות הללו הגיעו לדרגת מעצמה בתחומים הכלכליים והמדיניים. במלחמה הקרה התחרות על המדליות בין ארצות הברית לברית המועצות נתפשה כזירה נוספת להצדקת או שלילת האידיאולוגיות היריבות. 

המיצג הזה הוא כמובן שקרי. הצלחה בתחרות ספורטיבית איננה משמשת הוכחה לחוסן מדיני וכלכלי. גרמניה המזרחית היתה הרבה יותר מוצלחת באולימפיאדות לעומת גרמניה המערבית, אך היא זו שקרסה. הצלחתה הנוכחית של ספרד בכדורגל איננה יכולה לחפות על מצבה העגום בזירה הכלכלית, עם יותר מ-20 אחוזי אבטלה. ההצלחה מעידה שלספרד נבחרת מחוננת, מאמן מצוין וליגה המטפחת כישרונות ותו לא.

בהתאם, טוב היה לראות את האולימפיאדה לא יותר מאשר כמופע ראווה בידורי. בטקס הפתיחה לא ראינו את בריטניה של שייקספיר, בנימין ד'יזראלי או וינסטון צ'רצ'יל. מלכת בריטניה הפכה לחלק מההצגה כאשר הופיעה בצוותא עם דניאל קרייג, המגלם הנוכחי של ג'יימס בונד. סר פול מקרטני משרידי החיפושיות ריגש ושילב את הקהל בפזמון ללא מילים.

פטור בלא כלום אי אפשר, ונעשה ניסיון להציג את הצלחתה היחסית של בריטניה בתחרויות כניצחון הרב-תרבותיות, בדיוק כפי שאירע לאחר ניצחונה של צרפת בגביע העולם בכדורגל ב-1998. מאז הוויכוח על הרב תרבותיות רק התחדד בצרפת והוא לא ידעך גם בבריטניה. הזוכה הפוליטי העיקרי, בוריס ג'ונסון ראש עיריית לונדון השואף להגיע לתפקיד ראש הממשלה, תיאר את האולימפיאדה כאנטיתזה לתרבות ה"מגיע לי" ומסר ברור שהצלחה היא תוצאה של השקעה מפרכת. שיהיה. אולי הדרשות הללו הן חלק מהבידור והעניין שמספקת האולימפיאדה.

אחרי שלושה שבועות של שעשועים, העולם וגם ישראל יחזרו למציאות לא פשוטה.