בשבע 506: לא מ-פ-ח-דים

בתהליך שנמשך כבר שנים, מאבדים רבים את יראת הכבוד למילה המודפסת ולשדרנים בעלי קול סמכותי.

עדי גרסיאל , כ"ח באב תשע"ב

"איראן התקדמה בפיתוח ראשי נפץ גרעיניים", "נתניהו וברק נחושים לתקוף באיראן בסתיו", "ארה"ב תצטרך להצטרף למתקפה ישראלית באירן", ו"המבקר שוקל לבדוק מוכנות ישראל למלחמה" – אלה רק חלק מהכותרות הראשיות של העיתונים בימים האחרונים בנושא האיראני. אז איך זה שבמרכולים ברחבי הארץ לא נרשמה התנפלות על מדפי השימורים ובקבוקי המים?

הסבר אפשרי אחד לאדישות שבה מתקבלות הידיעות המבהילות לכאורה הללו הוא שכולם בחופשה או מעולפים מהחום. תירוץ שני הוא שהציבור לא נלחץ כי הוא מאמין שנתניהו וברק מבלפים ורוצים ש'יחזיקו אותם'. בשני ההסברים יש כנראה משהו, אבל נדמה שכדאי להסתכל על הפאניקה שלא היתה גם בפרספקטיבה רחבה יותר. הסיבה שבגללה הישראלים לא מתרגשים היא גם ההבנה שהתקשורת היא בסך הכל עוד שחקן במגרש.

בתהליך שנמשך כבר שנים, מאבדים רבים את יראת הכבוד למילה המודפסת ולשדרנים בעלי קול סמכותי. הם מבינים שהתקשורת אינה צופה אובייקטיבי מהצד אלא חלק ממארג הכוחות: ממשלה, כנסת, גופי צבא וביטחון, גורמי כלכלה ומשפט, ארגונים לא-ממשלתיים ועוד. וכשם שאיש אינו חושד ששרים, קצינים בכירים או אפילו שופטים פועלים ממניעים נאצלים וטהורים בלבד, כך מתייחסים גם לתקשורת – מבינים את חשיבותה, אבל זוכרים שיש לה אינטרסים משלה (במקרה של מוזס למשל – הפלת נתניהו) ושלעיתים היא משמשת כלי בידי גורמי הכוח האחרים באמצעות תדרוכים והדלפות של מידע, לא תמיד אמין (תשאלו את אמנון אברמוביץ'). והתוצאה: לוקחים את ההפחדות בעירבון מוגבל.

אין זה אומר שמחר בבוקר לא נתקוף את איראן, ושאיש מאיתנו לא צריך לבדוק את מידת המוכנות שלו למצבי חירום, אך הגישה המאופקת לכותרות המפחידות בהחלט מעידה על התבגרות מסוימת של צרכני התקשורת בישראל.

עדי גרסיאל

 

 

מי קובע את סדר היום

בעת כתיבת שורות אלו, עדיין לא ישבה ועדת התוכן של מליאת רשות השידור לדון בעתידה של התוכנית 'סדר יום'. הישיבה אמורה להיערך בצהרי יום פרסום העיתון (ה'). בינתיים, סדר היום ממשיך להיקבע על ידי קבוצה קטנה, קולנית, עוצמתית ובריונית שחושבת שכל מיקרופון בשידור הציבורי ניתן לה בזכות אבות, ולא מחזירה אף שעל.

הנהלת רשות השידור החליטה על צעדים לפתיחת שורת המגישים בתוכניות האקטואליה. אפשר להתווכח על הסגנון ודרך ההוצאה לפועל, אך עצם ההחלטה ברוכה. מאריה גולן ב'הבוקר הזה' עד לשעות הצהריים, למעט התוכנית 'הכל דיבורים' שעדיין אין לה מגיש קבוע – נשמעים כל המגישים כאילו יצאו מבתי היוצר של ארגוני הקרן לישראל החדשה.

רבים מחברי מליאת רשות השידור נכנעו למסע הלחצים שניהלה הברנז'ה להצלת המיקרופון מידי חורשי הרעה, והצביעו לפני שבוע שיש להחזיר לנויבך את התוכנית כסולואיסטית.

השאלה אינה האם מנחם בן שהונחת כשדרן-אורח מתאים או לא, והאם בן-מנחם פעל בצורה יפה או חכמה. השאלה היא עד מתי ממסד ציבורי שמשפיע על סדר היום של המדינה ינוהל על ידי גילדת עיתונאים מסויימת.

הרי לא קשה לדמיין מה היה קורה אילו מנכ"ל רודף שלום כלשהו מהשמאל היה ממנף שוויון יהודי-ערבי ומנחית את סייד קשוע, לדוגמה, כמגיש אורח אצל מגישה קבועה כלשהי. סביר מאוד להניח שהיא היתה מוצאת את הדרך להעביר שידור מחויך וזורם, המדגיש את הצורך בהידברות, שיתוף פעולה וויתורים הדדים למען השוויון. עניין של מוטיבציה.

כמו כל אדם, גם דעותיה של קרן נויבך באות לידי ביטוי במילים שהיא בוחרת, באייטמים שלה ובדרך הגשתם, וזה לגיטימי. השאלה היא למה קבוצת הלחץ של חבריה וחברותיה בקליקה הקולנית חוסמת את הדרך להשמיע קולות אחרים, בשם הדמוקרטיה. 

ומטריד עוד יותר, עד כמה קל להסית נציגי ציבור שאמורים לייצג את הציבור הלאומי על גווניו, ולשכנע אותם דרך אירועים שבשוליים להכשיל מהלך עקרוני וחשוב.

חני לוז

 

 

שידור ציבורי-אישי

להיות עיתונאי אינו עניין של מה בכך. בכל זאת, כמעט יום יום, ולפעמים פעמים רבות מדי ביום, עליו לספק סחורה עדכנית, מעניינת ואולי אפילו חשובה. הוא נמצא בין העורך שלו וראש צוות החדשות לבין הציבור. והוא גם נמצא בחזית ציבור הצרכנים שלו. לפעמים, אם הוא כתב מלחמות, חייו בסכנה ממש. רק השבוע נרצחו שני עיתונאים בסומליה, בסוריה שניים נהרגו בשבת שעברה, וזכורה מרי קולבין של הסאנדיי טיימס שנהרגה שם בפברואר. ובכל זאת, העיתונאים בדרך כלל מתגאים ומקבלים כמעט באהבה – ובלא מעט אגו – את התנאים, הקשיים והמעמד. הבעיה היא שאין הם מקבלים ביקורת או משמעת. האדם שהם מסרבים להתמודד איתו הוא האומבודסמן שמזכיר, לפחות בישראל לעיתים רחוקות בלבד, את החובות המקצועיות.

על מנת לחזק את תפקודו של מי שמשמש כנציב תלונות וממונה על קבילות, קיימים קודים. אבל בלי סולם עונשים, מהערה או נזיפה דרך השהיה ועד לפיטורין, מה יעזרו הכללים? לפני שבוע הושעה פאריד זכריה מעבודתו בשבועון 'טיים' וברשת סי.אן.אן. בעבר פוטר ג'ים דה-פיד מעיתון במיאמי לאחר שהקליט שיחה ללא רשות איש-שיחו, לכאורה עניין של לא-כלום בישראל. אבל יש גם גורמי פיקוח שמבקשים להחליש את היכולת לשמור על מקצועיות העיתונות ובמיוחד זו הציבורית. למשל, השופטת בדימוס, בלהה כהנא התנגדה בישיבת מליאת רשות השידור לאחרונה לצעדים שננקטו כדי לאזן את תוכניתה של קרן נויבך באומרה: "הפגיעה ב'סדר יום' היא סכנה לדמוקרטיה". כבר שנה שהיא דוחפת שינוי משמעותי בסדר היום התקשורתי כיו"ר ועדת האתיקה ברשות השידור. הוועדה בראשותה מקדמת מתן אישור של הבעת עמדה ואיזון בשידורי הרשות בידי עיתונאים בכירים שמנחים "תוכניות אישיות". לא רק שאין עונש, אלא שהמפרים את הכללים זוכים להיתר ולהקלות. החזון שלה לשידור הציבורי נראה מאוד אישי.

ישראל מידד

ביקורת הנקרא

"המו"ל הגרמני של אתגר קרת שיתף פעולה עם הנאצים" (הארץ)

אז באותה הזדמנות הוא לא יכול להשקיע קצת אצל שוקן?

 

"למה חייבים להפציץ את איראן באמצע האספרסו שלי?" (גיא מרוז, מעריב)

זהו גיא, שודרגת סופית למדרגת 'איש רוח'

 

"הלחם מזנק" (כותרת ראשית, ידיעות אחרונות)

חבל שלא שלחנו אותו לאולימפיאדה

 

חדשות בחדשות

רוני ארזי, דובר מועצת יש"ע, פורש מתפקידו אחרי שנתיים. ארזי מקים חברה חדשה, 'משרוקית', שתתמקד בשירותי תוכן ועיצוב ברשתות החברתיות ובאינטרנט.

 

בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות קבע השבוע שאין פסול בכך שיאיר לפיד ממשיך לפרסם את הטור שלו במוסף 7 ימים ב'ידיעות', למרות מעברו לזירה הפוליטית. עם זאת, המועצה דורשת כי בטור יופיע גילוי נאות המציין כי הכותב הוא יו"ר מפלגה.

 

תנועת 'שלום עכשיו' פרסמה באתר האינטרנט שלה מודעת הבהרה, בעקבות תביעת לשון הרע שהגיש ועד מתיישבי השומרון. זאת לאחר שהמנכ"ל יריב אופנהיימר האשים את הוועד באחריות לאירוע שבו חיילים מגולני לבשו חולצות נגד "גירוש יהודים", למרות שלאירוע לא היה קשר לוועד המתיישבים.