בשבע 506: לאמץ את דו"ח השופט לוי

דו"ח אדמונד לוי וההחלטה להכיר באוניברסיטת אריאל הם הישגים חשובים, אבל עדיין דרושים לחצים כבדים כדי להפוך לעובדות מוצקות בשטח

עמנואל שילה , כ"ח באב תשע"ב

1.       במאבק על עתיד ההתיישבות זה לא נגמר עד שזה נגמר. שום הישג אינו סופי. גם אם הצלחת לעבור את השלבים העיקריים, תמיד יהיה מי שינסה לטרפד את ההישג בשלביו האחרונים. ועד שהעניין לא נחתם סופית, אסור להרפות ואי אפשר לנוח על זרי הדפנה.

קחו למשל את דו"ח ועדת השופט אדמונד לוי. מערכת שלמה של שידולים ולחצים הניבה מינוי של ועדת משפטנים בהרכב מכובד ובראשותו של שופט ביהמ"ש העליון בדימוס. הוועדה בחנה את מעמדם המשפטי של יישובים, מאחזים ואדמות בשטחי יהודה ושומרון, ואת דרכי פעולתן של רשויות המשפט הישראליות במקרה של מחלוקת על מעמדן של קרקעות. דו"ח הוועדה נותן גושפנקא משפטית יוקרתית ובעלת משקל רב לרבים מהטיעונים של אנשי המחנה הלאומי ותומכי ההתיישבות. השופט לוי וחבריו מאששים את הטיעון הכללי הבסיסי לפיו יהודה ושומרון אינם בגדר שטח כבוש. בניגוד גמור לדו"ח של עורכת הדין טליה ששון שקבע שיש להרוס את המאחזים ה'בלתי חוקיים', דו"ח השופט לוי תומך בטענת המתיישבים כי המאחזים הוקמו בשיתוף פעולה עם ממשלות ישראל, ולכן מוטלת אחריות על המדינה להסדיר את מעמדם החוקי.

בניגוד למדיניות שקבעה ממשלת נתניהו, הוועדה מקבלת את הטענה שאין להרוס בנייה יהודית שנבנתה בתום לב על קרקע פרטית, אלא יש לפצות את בעלי הקרקע ולהותיר את המבנים במקומם. הדו"ח גם מאשר רבות מטענות המתנחלים על מדיניות עוינת שנוקטים כלפיהם משפטנים בשירות המדינה תוך אפלייתם לרעה והעדפת האינטרס הפלשתיני על האינטרס היהודי.

מסקנות ועדת לוי התקבלו בשמחה בחוגי ההתיישבות ובמחנה הלאומי כולו, ועוררו ציפיות לשינוי דרמטי במדיניות הממשלה ורשויות המשפט. אך כעת מסתבר שללא הפעלת לחץ נוסף עלולים כל הישגי הדו"ח הזה לרדת לטמיון. כמעט חודשיים עברו מאז נמסר הדו"ח לידיו של ראש הממשלה, ועדיין לא התקיים דיון אודותיו בוועדת השרים לענייני התיישבות. ההשתהות הזאת מחזקת את החשש שראש הממשלה נתניהו מפחד או אינו מעוניין לאמץ את הדו"ח ואת מסקנותיו. היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין הודיע מראש שלא יראה את עצמו כפוף למסקנות הוועדה, ואכן אנשי משרד המשפטים ממשיכים להתנהל בשיטותיהם הישנות, כאילו הדו"ח כלל לא נכתב. גם אם לא נקבל כאמת עובדתית את הפרסום אתמול ב'הארץ' כי ראש הממשלה מתכוון לגנוז את דו"ח לוי, ברור שיש צורך בלחצים נוספים כדי להביא לאימוץ הדו"ח על ידי הממשלה ולהטמעת המלצותיו בדרגים הביצועיים.

2.      גם נושא ההכרה באוניברסיטת אריאל עוד לא בא אל המנוחה ואל הנחלה. אנשי מל"ג יו"ש והשר גדעון סער נהגו ביושר ובאומץ לב ציבורי, התעלמו ממתקפה רבתי מצד צוררי ההתיישבות ומצד מתחרים ובעלי אינטרסים והחליטו, כפי שהובטח כבר לפני שנים, לשדרג את מעמדו של המרכז האוניברסיטאי באריאל ולהכיר בו כאוניברסיטה מן המניין. אך גם כאן יש מי שיעשה הכול כדי לחבל בשמחת ההישג ולעכב את מימושו בשטח. החלטת מל"ג יו"ש תיכנס לתוקף רק לאחר שיחתום עליה אלוף הפיקוד ניצן אלון, הכפוף לשר הביטחון אהוד ברק. שני האחרונים אינם נמנים עם מחנה אוהדי ההתיישבות, ושר החינוך ויתר תומכי ההחלטה נדרשים להפעיל לחץ נוסף כדי לעבור גם את המשוכה הזאת.

ובינתיים אפשר לפחות לשמוח ולברך על המוגמר עם ההכרה הרשמית שניתנה לאחרונה ליישוב ברוכין שבשומרון. מדובר ביישוב שהוקם לפני כ-13 שנים. מתגוררות בו למעלה ממאה משפחות, שמספרן היה יכול להכפיל את עצמו אלמלא נגזרה עליו הקפאה מוחלטת מאז החליטה טליה ששון להגדיר אותו כמאחז שדינו להיהרס. אחרי מאמצים ולחצים שנמשכו שנים גבר סוף סוף השכל הישר, והמקום שהוגדר כמאחז הגדול ביותר ביו"ש הוכר כיישוב חוקי לכל דבר ועניין. יש לקוות שההכרה ביישוב החדש תסלול את הדרך להתפתחותו המואצת בשנים הקרובות.

3.      לאחר שנים רבות בהן הושם עיקר הדגש על הבנייה והאיכלוס, על עוד דונם ועוד עז, בשנים האחרונות מתרחבת ההכרה בחשיבות ביסוס מעמדה המשפטי של ההתיישבות - תחום שללא התקדמות בו גם מאמצי הבנייה והאיכלוס נתקלים בקשיים עצומים. במקביל מתחילה להיעשות עבודה חשובה בתחום גיוס דעת הקהל הישראלית והרחבת מעגלי התמיכה בנוכחות היהודית בנחלתו ההיסטורית של עם ישראל. במסגרת המאמץ ההסברתי מתקיימים סיורים שבהם אנשי תקשורת ומעצבי דעת קהל עורכים היכרות בלתי אמצעית עם ההתיישבות ועם אנשיה, שעד כה היו מוכרים להם בעיקר דרך הצגתם המעוותת בכלי התקשורת.

הפעולות להצגת פניה היפות של ההתיישבות הן טובות וראויות, אך יש להישמר שהרצון להתחבב על דעת הקהל לא יגרום להפצת מסרים פייסניים יותר מדיי, שעלולים לגרום נזק יותר מאשר להביא תועלת.

במקביל לטיעונים אמוניים, ביטחוניים וציוניים, אחד הטיעונים ההסברתיים החזקים של ההתיישבות הוא טיעון המציאות הבלתי-הפיכה. מי שמסייר בשטח ורואה את היישובים הרבים, את רבבות הבניינים ומאות אלפי התושבים, מבין שמה שניתן היה בקושי לעשות בגוש קטיף אי אפשר לעשות ביהודה ושומרון. גם מי שסבור שהקמת ההתיישבות היתה רעיון גרוע, נאלץ להבין שלא ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית. אחר כך, לאחר שכבר השלים עם המציאות, קל הרבה יותר לעזור לו גם להתיידד איתה.

אבל המציאות שנוצרה בשטח נתפסת כבלתי הפיכה רק כאשר המתיישבים מקרינים נחישות וחוסר הסכמה לנטוש את מפעלם בכל תנאי ובכל מצב, ואפילו אם ממשלת ישראל תחליט על מהדורה שנייה של גירוש. אם המתנחלים לא יסכימו לזוז, אף כוח בעולם לא יוכל לעקור אותם. אבל מי שמודיע מראש שיקבל כל החלטה של הממשלה, גורם נזק הסברתי עצום. הוא מערער בדבריו את תחושת העובדות הבלתי-הפיכות, ומזמין את אנשי השמאל להמשיך לפנטז על מחיקת מפעל ההתיישבות וחזרה אל הקו הירוק. האהדה והסימפטיה למתיישבים המושגות על ידי אמירות כאלו מתגמדות מול הנזק שביצירת התחושה שההתיישבות איננה חומה בצורה אלא מגדל של קלפים. מי שמכריז "אם תאמרו לי - אתפנה", מזמין על עצמו פינוי. גם מי שמאמין כי במצב כזה אם חלילה יבוא יש להשלים עם כל החלטה של הממשלה, יעשה טעות הסברתית חמורה אם יצהיר על כך כעת. הצהרות שכאלה יוצרות את הרושם שהפינוי אינו כה קשה, ושיש יישובים רבים שכדי לפנות אותם אין צורך ביותר מלשלוח פקס.

בניגוד למה שנאמר בגיליון הקודם של 'בשבע' על ידי אחת החברות הטובות שפועלת בתחום ההסברה, אין מקום לדבר על כך שרק העם יחליט על עתיד ההתיישבות. כשם שאיש אינו מעלה לדיון ולהחלטת העם את עתידה של קרית שמונה, באר שבע או נתניה, גם עתידן של אריאל, מעלה אדומים או קדומים אינו נושא לדיון, בטח לא מבחינתנו.