בשבע 506: מסוכן לחשוב לטווח ארוך

תוכניתו של נתניהו לתקוף באיראן סובלת מאותה בעיה של הגישה הכלכלית שמייצג המועמד לסגן הנשיא פול ראיין

דברים שרואים מכאן , כ"ח באב תשע"ב

: הבוחר מוכן לצעדים רדיקליים רק במצב ברור של חוסר ברירה* כל הקונספציות האופטימיות קורסות תחת משטר האחים המוסלמים במצרים * פרשת קרן נויבך: המחנה הלאומי צריך לדעת לוותר על האלגנטיות כדי להשיג ניצחון

המועמד הרפובליקני לנשיאות מיט רומני ביצע הימור נועז כאשר הכריז על חבר בית הנבחרים פול ראיין כמועמדו לסגן נשיא. ראיין הוא המנהיג האינטלקטואלי של הרפובליקנים בקונגרס, והתמחותו היא דווקא בנושאים תקציביים. ראיין מייצג את העמדה המנוגדת ב-180 מעלות לעמדה שמייצג הנשיא ברק אובמה לגבי המעורבות הממשלתית והשפעתה על חיי הפרט. אובמה חשף את עמדתו הבסיסית כאשר כפר למעשה באפשרות של הצלחה אישית וטען שמאחורי כל הצלחה אישית עומדת מעורבות ממשלתית. על פי אובמה והדמוקרטים, רק דרך מעורבות ממשלתית מוגברת ניתן לצאת מהמשבר הכלכלי הנוכחי.

לאחר בחירתו של ראיין, הרפובליקנים נעולים על הגישה הנגדית. אליבא דראיין, הממשלה ותקציבי העתק שהיא דורשת כדי לממן את פעילותה גדולים על הציבור האמריקני, והיציאה מהמשבר הכלכלי עוברת דרך קיצוץ תקציבי הממשלה וקיצוץ מימדיה של הממשלה עצמה. לשיטתו, באמצעות הרחבת הגירעון האמריקנים מתאכזרים לדורות הבאים ומורישים להם נטל חובות כבד. בכך הם פועלים בניגוד למסורת ההיסטורית האמריקנית, על פיה כל דור מוריש לדור שלאחריו מציאות טובה יותר.

מצד אחד, דבריו של ראיין כבר לא נשמעים תימהוניים. האמריקנים באמת מודאגים מהגירעון הלאומי המתקרב לטריליון דולר לשנה ומפחדים שאיבדו שליטה. הם יודעים שבאיזשהו שלב חגיגת האוברדרפט חייבת להסתיים, אחרת ארצות הברית תיקלע גם היא למשבר נוסח אירופה (ואפשר להגיד שלגבי כמה ערים ומדינות בארצות הברית כגון קליפורניה, אירופה כבר כאן). האמריקנים גם מבינים שהביטוח הלאומי האמריקני עומד לקרוס בתוך עשור אם לא תימצא דרך לאזן את הקופה.
בנושא האיזון התקשורתי, המחנה הלאומי טרם אימץ את אמירתו של מאמן הכדורגל האמריקני האגדי וינס לומברדי שקבע כי "ניצחון אינו הכל - הניצחון הוא הדבר היחיד". לעופר עיני לא מפריע לנתק את קשרי התעופה של מדינת ישראל על מנת לזכות במאבק במשק. אם השמאל היה מוכן להשתמש באלכס גולדפרב וגונן שגב כדי לנצח, גם אנחנו לא צריכים להתבייש במנחם בן
 

אולם גם כאשר קיימת הבנה שככה אי אפשר להמשיך לטווח הארוך, הבוחר חושב גם על הטווח הקצר וכיצד תשפיע תוכנית הבראה כלכלית על הכיס הפרטי והמשפחתי. אולי נוח יותר לדחות את הטיפול המכאיב לעוד קדנציה, בתקווה שבתוך התקופה תחל אולי התאוששות כלכלית עולמית שתייתר את הטיפול המכאיב. אולי אפילו אראלה ממפעל הפיס תתקשר.

אם במפלגה הרפובליקנית רואים בראיין איש בשורה, הדמוקרטים כבר מזילים ריר ומכינים את הקפמיין שיציג את ראיין כנביא שקר שימיט אסון על הכלכלה והחברה. הזקנה במסדרון בית החולים שכיכבה בתשדירי הבחירות של אהוד ברק בשנת 1999 תיחשב לברת מזל לעומת האומללים שיציגו הדמוקרטים בתשדירים שלהם. הדמוקרטים יטענו שעל פי תוכניתו של ראיין הזקנים לא יגיעו כלל לטיפול רפואי, היות וראיין יפריט את הביטוח הלאומי ואת הטיפול הרפואי לקשישים, ואז טיפול כזה ייחשב למותרות עבור המעמד הבינוני.

ההיסטוריה הפוליטית מצדיקה בדרך כלל את תחזיתם של הדמוקרטים. נטיית הבוחרים היא לדחות רעיונות מהפכניים ולהעדיף את המשך השגרה בתיקונים קלים, גם כאשר אותה שגרה מוכרת היא בעייתית. רק בעיתוי מיוחד, כאשר הבוחר משתכנע שכלו כל הקיצין, הוא יהיה מוכן להאזין לגישה או למועמד המכונה קיצוני בידי יריביו. כך אירע ב-1979 ו-1980 כאשר בבריטניה ובארצות הברית בחרו במרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן.

במידה מסוימת, הוויכוח הפוליטי והרעיוני שנפתח ביתר שאת עם מועמדותו של פול ראיין מזכיר את הפולמוס שמתנהל אצלנו סביב התקיפה האפשרית באיראן. על פי הסקרים של הפרופסורים אפרים יער וחנה הרמן עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה, הציבור הססני מאוד ומתנגד ברובו לתקיפה אלא אם מדובר בשיתוף פעולה עם האמריקנים. מצד שני, אותו ציבור אינו מאמין ששיתוף פעולה כזה ייצא אל הפועל, היות והוא אינו סומך על נשיא ארצות הברית ברק אובמה. הציבור גם סקפטי לגבי האפשרות שהסנקציות יעצרו את איראן. אך הכניסה אל הלא נודע מרתיעה את הציבור, וכאשר מתארים את הלא נודע הזה בצבעים קודרים ביותר, כפי שמתרחש כעת בקמפיין הבוטה (המכונה הוויכוח הציבורי) נגד התקיפה באיראן, הדאגה הזאת רק גוברת. הציבור נוטה לחשוב שאולי בכל זאת שב ואל תעשה עדיף, גם אם נתעורר מחר לאיראן גרעינית על כל השלכותיה.

עמדה כלכלית הפוכה מזו של אובמה פול ראיין בקמפיין הבחירות

פרס ניחומין

מה שעשה נשיא מצרים מוחמד מורסי לממסד הצבאי המצרי מזכיר במידה מסוימת את מה שעשה החמאס לתנועת הפת"ח בעזה. הגוורדיה הוותיקה של גנרלים התגלתה כמי שאין מאחוריה דיביזיות ורצון להילחם, ובתוך הקצונה היו מי שביקשו להיבנות מסילוקם של הזקנים על מנת להתקדם.

ההפתעה מצטרפת לשרשרת של הפתעות לא נעימות בקשר למצרים, כאשר בכל פעם קורסת הקונספציה המרגיעה שנועדה להחליף את זו שלפניה: האחים המוסלמים אינם פונקציה באביב הערבי, האחים המוסלמים הבטיחו לא להציג מועמד מטעמם לנשיאות, צבא מצרים ירסן את מורסי, מורסי הודיע שהוא יכבד את החוקה (עד שביטל את הסעיפים שלא נראו לו), האמריקנים ירסנו אותו (אך בפועל דווקא הגדילו את הסיוע). כעת חזרנו לקונספציה מימי ערפאת: מורסי יילחם בטרור בסיני כמי שעושה למענו ולא למעננו, ושלום עם האחים המוסלמים עדיף עשרת מונים על שלום עם מובארק.

שבענו נחמות שווא, ורק בזאת נתנחם: עם סילוקם של חבריו הגנרלים מצמרת השלטון המצרי, לפואד בן אליעזר תהיינה פחות דקות שידור ברדיו.

 

ניצחון מכוער ולא הפסד אלגנטי

המערכה על איזון תוכניתה של קרן נויבך הסתיימה בתבוסה. מה ששבר את המהלך היה חוסר הנעימות ששיטת האיזון גרמה לאנשים כמו מנחם בן או ד"ר מרדכי קידר, שהתקשו או סירבו לשחק בתפקיד האיש הרע בסיפור. אנשי תקשורת בעלי דעות לאומיות מסכימים כי רשות השידור אכן טעונה איזון ואין להשלים עם זה שהשמאל שולט ביד רמה, אבל יש דרך ויש דרך. הם סבורים למשל שצריך קודם כל לבדוק אם קיימת כימיה בין המגישים המאזנים זה את זה, ולא ליצור הרכבים מכל הבא ליד.

בנושא האיזון התקשורתי, המחנה הלאומי טרם אימץ את אמירתו של מאמן הכדורגל האמריקני האגדי וינס לומברדי שקבע כי "ניצחון אינו הכל - הניצחון הוא הדבר היחיד". גם אם הדרך להכניס איזון היא בהנחתת מגיש מאזן, עדיף לנצח בדרך מכוערת במקום להתהדר בהפסד אלגנטי. לעופר עיני לא מפריע לנתק את קשרי התעופה של מדינת ישראל על מנת לזכות במאבק במשק. אם השמאל היה מוכן להשתמש באלכס גולדפרב וגונן שגב כדי לנצח, גם אנחנו לא צריכים להתבייש במנחם בן.

את המתקפה על מיכאל מירו (שניסה לאזן את נויבך) במליאת רשות השידור הוביל לא אחר מהעיתונאי הוותיק אלישע שפיגלמן, נציב התלונות לשעבר ברשות ואחד האחראים לכך שפרשנות צבאית בקול ישראל נשמעת רק מכרמלה מנשה ומשה נגבי ממשיך כדן יחידי בנושאים משפטיים.

עמיתי לעיתון זה ישראל מידד, יחד עם שותפו בהנהלת עמותת 'לדעת' הפרופסור אלי פולק, מבקשים מתומכי העמותה לשגר לרשות השידור מכתבים המבטאים אכזבה על סיום פרשת נויבך באופן שמותיר אותה ללא איזון. לאחר שמיכאל מירו ננטש במאבק על ידי האסטניסים, קיימת סכנה שהוא יסיק את המסקנה המתבקשת: מי צריך את הצרות הללו.

 

הכרזת המולד

את ברכת הדרך לתנועתו החדשה 'מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה' (כידוע, כאשר הימין בשלטון אין דמוקרטיה) קיבל גיבורנו אברום בורג ב'ניו יורק טיימס', שפרסם כתב שטנה פרי עטו. גם ב'הארץ' ניסו להעניק לבורג רוח גבית דרך הצגת סקר שעל פיו רובנו למעשה שמאלנים בלי שנהיה מודעים לכך. מסתבר שאנחנו פשוט ממתינים לאדם כמו בורג שיעורר את הנקודה השמאלנית החבויה בתוכנו. אבל עם יד על הלב, השם מולד מוצא חן בעיני. כמו בהכרזת זמן המולד בשבת 'מברכין', אפשר לאמוד בדייקנות את השפעתה של התנועה החדשה - בחלקים ולא רק בדקות.