חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

צוחקים כל הדרך לבית הכנסת

ההצגות בחדר האוכל בישיבת הסדר בקריית שמונה, הפכו למערכונים מצולמים שזכו לפופולריות רבה תוך זמן קצר במגזר הדתי
23/08/12, 19:14
דודו כהן

חבורת ההומור הדתית 'אנדרדוס' מבקשת לייצר תרבות איכותית והומור גבוה, בלי שום ניסיון לעקוץ את גבולות ההלכה | ארבעת הצעירים הדתיים חולמים על תכנית הומור דתית בערוצי הטלוויזיה, מתפלמסים בשאלה האם סאטירה מביאה גאולה לעולם ועוברים לפרסומות

אם סאטיריקן חילוני היה נכנס לישיבה מן המניין של חברי קבוצת ההומור הדתית 'אנדרדוס', יש סיכוי לא רע שהוא היה מרגיש שנחת במושבת חייזרים, שבה לא רק שנמנעים מלשחוט פרות קדושות, אלא גם נזהרים מלהתקרב אליהן בכלל. יחד עם זאת, מסתבר שגם בתוך הקבוצה יש דרגות שונות של רגישות הלכתית. "באחד מהדיונים של ההתחלה, שבהם דנו על הדרך, חשבנו האם לצלם בבתי כנסת", מספר נדב נווה, אחד מעמודי התווך של הקבוצה. "לי אישית לא הפריע לצלם בבית כנסת. אם הסיטואציה עצמה מדברת על משהו לא מבזה ולא בעייתי כשלעצמו, אני לא חושב שזה פוגע בכבוד המקום. אני אישית מאמין שזו עשייה חיובית ולא רואה אותה כדבר בדיעבדי. בעיניי גם זה רצון השם".

אשר בן אבו חולק: "ההלכה היבשה אומרת שבבתי כנסת לא נוהגים קלות ראש, ומה שאנחנו מצלמים - זה צחוקים וכיף, ולא נראה לי שזה שייך במקום קדוש".

גם יאיר יעקובי ומתן צור התנגדו לצילומים בבית הכנסת. "בקיצור, נדב יצא הכי חילוני", צוחק בן אבו. "בסוף עשינו דמוי בית כנסת במקום אחר".

נווה: "זה היה יכול לעבוד יותר טוב".

בן אבו: "חשוב לומר שהדיונים האלה נוגעים לשאלה אם דבר מסוים מכובד או לא, אבל לא מדובר בדיונים על 'האם ללכלך על ההוא' או לעשות דברים פוגעניים שנוגדים את ההלכה. אלה יותר דיונים על רוח הדברים".

יעקובי: "אנחנו מכוונים למכנה המשותף הגבוה. משתדלים לכוון הכי גבוה שאנחנו רואים לנכון, ולקוות שזה הכי טוב שיש".

זה לא תמיד אופייני. הרבה פעמים בעולם הדתי-לאומי, הומור מתקשר דווקא עם חפיפניקיות מתריסה או זלזול בהלכה.

מתן: "אולי עד עכשיו לא נוצר הומור דתי ואיכותי ונקי מכל הבחינות, וזה בדיוק החלל שניסינו למלא. החששות שלנו נעים יותר סביב השאלה אם ניתפס לא נכון, כי ממילא אנחנו לא כותבים דברים בוטים. בסופו של דבר, רבים כותבים לנו: 'סוף סוף אפשר לראות הומור נקי'".

 

הליצנים של הישיבה

בתחילת 2012 פרצה חבורת אנדרדוס לתודעה עם הסירטון הפרודי המצליח 'המירוץ למיליון 3'. מאז, העלו שלל סירטונים הומוריסטיים שיועדו בעיקר לציבור הדתי-לאומי, וכללו אלמנטים שמובנים רק לקהל היעד, כמו מחיאת כפיים בשינוי, חזרת הש"ץ, שאלת רב, קורא בתורה והמתקן הכפייתי שלו ועוד. נכון לשעת כתיבת שורות אלה, יש לאנדרדוסים יותר משני מיליון צפיות ביוטיוב, כאשר שני הסירטונים הפופולריים ביותר כרגע הם הקליפ החינני והמשובח 'אחלה חסודה' (162 אלף צפיות) והפרומו הפיקטיבי ל'המרוץ למיליון' (136 אלף). בסך הכל צולמו עד היום קרוב ל-40 סירטונים, חלקם קמפיינים שהוזמנו על ידי גורמים שונים. האחרון שבהם הוא הקמפיין של ידיעות ספרים לספרו החדש של הרב חיים נבון, 'חווה לא אכלה תפוח'.
מתן צור: אני חושב שהראש שהישיבה מחנכת אליו משדר שהתורה היא דבר חי ושמח. בישיבת קריית שמונה יש המון צחוקים, בשבת זכור אנשים עולים מכל השיעורים ועושים ממש מערכונים. קשה למצוא ישיבה שדבר כזה מתקיים בה בפורמט כזה. זו מין תורת חיים כזו

מרבית חברי אנדרדוס מגיעים ממקום שכבר הצמיח לא מעט יוצרים - ישיבת ההסדר בקריית שמונה. רק אשר בן אבו (28) מגבעת שמואל, לשעבר תלמיד בביה"ס רימון, מורה ומדריך בצהרון, לא למד בישיבה הצפונית. השאר הם נדב נווה (27) מגבעת שמואל, מורה בתיכון דתי בתל אביב, סטודנט לקולנוע ב'מעלה', יוצר עצמאי ועורך וידיאו; יאיר יעקובי (29) מרעננה, עובד בתחום מערכות מידע; ומתן צור (24), כותב ב'עולם קטן', מנגן, מנהל קבוצת הפייסבוק היצירתית-להפליא 'פרסומי חרטא', ותכף מתחיל ללמוד תסריטאות.

מעט מפתיע לגלות, אבל חברי אנדרדוס לא הקימו את הקבוצה בעקבות חברות משותפת, ואפילו לא בעקבות דאחקות בחדר האוכל. נווה, יעקובי וצור אמנם למדו בישיבת קריית שמונה, אבל לא ביחד. החוט שקישר בין רובם היה נדב נווה, שגם הוא לא ממש היה בשכבת הגיל שלהם. יאיר היה שנתיים מעליו, ומתן שלוש שנים מתחתיו. בן אבו הצטרף בעקבות היכרות עם נדב (שכנו בגבעת שמואל) ויאיר, ששירת איתו בסדיר.

"לפני ארבע-חמש שנים דיברתי עם מתן על הקמת קבוצה קומית", נזכר נווה. "אני, מתן ויאיר עשינו הצגות בקריית שמונה, ותמיד היתה מחשבה לפתח את זה. לא נעשה עם זה שום דבר מאז. לפני שנה התקשרתי אל מתן ואמרתי לו 'יאללה, בוא נתחיל'. היה לי ברור שאם ארצה לעשות משהו כזה, האדם הראשון שאני אעבוד איתו הוא יאיר, כי בישיבה הוא היה על תקן המצחיקן".

בן אבו, היחיד מבין חברי הקבוצה שלמד בישיבת ההסדר במעלות, שיחק בסרטים שנדב צילם במסגרת הלימודים ב'מעלה', ושם התוודעו השניים זה לזה באופן מקצועי. "בישיבת מעלות הייתי המצחיקול והופעתי בהצגות", הוא נזכר. "כשהם התקשרו אלי חששתי בהתחלה, אבל סיפרו לי שיש פוטנציאל טוב, ושמדובר בחבר'ה שיודעים לעשות את העבודה".

העבודה, במקרה הזה, לא היתה סטנדרטית. בעולם שבו קשה מאוד לצבור רזומה ללא ניסיון, החליטה הרביעייה ליצור לעצמה שם בלי טובות מאף אחד, בלי להפעיל קשרים, ואפילו בלי לשלוח קורות חיים. בעידן האינטרנט רואים יותר ויותר אנשים שעצם הפעילות שלהם הופכת אותם למוכרים, באופן עצמאי לחלוטין וללא השתלבות במסגרת מוכרת, ואנדרדוס היא דוגמה מצוינת לכך. "הכיוון לא היה להיפגש ולעשות צחוקים", מחדד נווה. "מלכתחילה לא רצינו שזה יסתכם בכך שהחברים שלנו יצפו ביוטיוב וייהנו. כיוונו גבוה ורצינו שזה יהיה יותר מסתם תחביב. לכן מלכתחילה היה ברור שכולנו הולכים להיות טוטליים על הפרויקט. יצרנו השקעה גדולה בקונספט, בדמויות, בצד הטכני ובשם הקבוצה, לפני שבכלל התחלנו לצאת עם זה. לפעמים שואלים אם חשבתי שזה יגיע לרמה כזו. בוא נגיד שקיוויתי והאמנתי. לא חשבתי שלא אגיע לכאן. אחת המטרות היתה להגיע להכרה ב-level הזה, אם כי כן הופתעתי מהמהירות שבה זה רץ".

בן אבו: "רצינו להיות כמה שיותר מקצועיים, גם כדי שלא יגידו שדוסים עושים דברים לא מקצועיים".

נווה: "במשך כמה חודשים ישבנו וכתבנו ודנו על כל שטות ופיפס, כדי שכשזה יעלה - זה ייראה מקצועי וטוב".

בן אבו: "כולל להשקיע כסף וזמן".

נווה: "לא היה לנו ציוד רציני. ערכנו דיונים אם לשכור ציוד כזה או אחר. קנינו מכשיר הקלטה מקצועי שאיתו הקלטנו את המערכונים, כי הרבה פעמים קטעי יוטיוב נופלים בגלל סאונד לא מקצועי".

 

"הדתיים מפחדים לצחוק"

הסירטון שהביא את הפריצה לחברי אנדרדוס היה כאמור הפרומו הפיקטיבי ל'המרוץ למיליון 3', שבו הופיעו דמויות קלאסיות מהקשת הדתית, בציטוטים משעשעים שמתכתבים עם העולם האמוני. תוך זמן קצר צבר הסירטון 80 אלף צפיות. הסירטונים הופצו בפייסבוק ובמיילים, עברו מפה לאוזן, ומשם הדרך לאייטמים בכלי תקשורת כלליים ומגזריים היתה קצרה.

למעשה, נכנסתם לחלל ריק.
נדב רווה: מדי פעם טוקבקיסטים כותבים 'נו, זה מה שיש לבחורי ישיבה לעשות בחיים?'. הייתי בישיבה, נשארתי שיעור ו' וקצת ז', והגעתי למסקנה שבשלב הזה אני יכול לתרום יותר במקומות אחרים. חיי תורה הם משהו שקשור לכל אורח החיים שלנו - אם זו עבודה בהיי-טק, במחשבים או באוטובוס או בקומדיה. כל אחד ממלא את ייעודו בכיוון שהוא מוכשר לו

נווה: "ברור, זה היה חלק מהרעיון ההתחלתי. היתה לנו תחושה שיש לזה פוטנציאל להצליח, כי במגזר אין מערכונים, אין נונסנס, אין קומדיה דתית שהיא לא סטנד-אפ. התהליך השיווקי היה גם כן מחושב, והוא פעל גם מפה לאוזן. יוטיוב, פייסבוק, שיתופים, שליחה לאנשי מדיה וכן הלאה".

צור: "אני חושב שבציבור הדתי הורגש מאוד חוסר במערכונים ובהומור בכלל. חלק מהעניין נובע מכך שקשה להתפרנס מזה. זה גם לא משהו עסקי-אסטרטגי, פשוט הרגשנו צורך בכך".

בן אבו: "בציבור שלנו יצירה נתפסת ככזו שאין כל כך אפשרות להצליח בתוכה, והיא בעייתית גם בפן הכלכלי וגם בפן ההלכתי. הרבה אנשים חושבים שתרבות היא לא דבר נצרך. לדעתי זה דבר טבעי ונפלא".

נווה: "יש בציבור שלנו גם רתיעה מסוימת מהומור. אחי נועם, שהוא אחד מהכותבים, הראה לי תגובות נוסח 'איך אתם מעזים לצחוק על המצוות?' כלומר, בעיני רבים עצם העניין של לעשות הומור על הדת הוא בעייתי. תגובות כאלה מראות את החסך הגדול וחוסר הקבלה של חלקנו להומור, גם אם בו כשלעצמו אין משהו בעייתי. זה מראה עד כמה המשבצת לא היתה קיימת".

למה בעצם הציבור הדתי נמצא בדיליי בכל הנוגע להומור?

"בכל מה שקשור לתרבות, הדוסים נמצאים בפיגור מתמיד אחרי השאר. התעסקות בקומדיה נתפסת כסוג של משהו לא מספק. 'מה תעשה עם זה אחר כך?' שואלים אותנו לא פעם. בציבור שלנו יותר מקובל לעשות את המסלול הקבוע. אצלנו גם יש פחות זמן. אחרי הישיבה אתה יוצא לחיים בגיל 25-24, ואז צריך להתחיל ללמוד. לכן הציבור הדתי יותר סגור לדברים כאלה. אגב, גם כשאני הולך ללמוד תסריטאות כמקצוע, שואלים אותי 'נו, ומה תעשה עם זה?', 'איך תתפרנס?', 'למה לא הנדסה או חשבונאות?'"

האמת היא שדי בצדק. כמה פלטפורמות לתסריטאות יש בעולם הדתי או החילוני-הכשר?

"נכון, אבל אני חושב שיש מקום להתפרנס מכתיבה קומית גם במקומות הבידור הכלליים. אני לא מתכנן להיות מכוון רק לציבור הדתי".

יעקובי: "שים לב, מיד כשיוצא משהו בז'אנר - כולם קונים את אותו תקליט ואת אותו ספר. מסתערים, ובצדק, אבל למה יש רק אחד? אין סיבה שלא יהיה יותר היצע".

באידיאל זה נשמע מעולה, אבל בפועל קשה לראות איך אתם מפרנסים משפחות בנות ארבעה-חמישה ילדים מכתיבה סאטירית. יכול להיות שזה בגלל המצב המשפחתי הנוכחי של רובכם - רווקים או מקסימום נשואים פלוס ילד?

צור: "בתקשורת אין ביטחון כלכלי, אבל בכל זאת אפשר להתפרנס בתחום הזה, שצובר תאוצה בשנים האחרונות במגזר. בכלל, דתיים משתלבים יותר ויותר בתחום הבידור, גם מבלי ליישר קו מול העולם החילוני. 'סרוגים' היא דומה טובה לזה".

סרוגים היא לא בדיוק סידרה עם חותמת כשרות. היא כן מיישרת קו עם נורמות בעולם החילוני.

"ובכל זאת, בעיניי ההצלחה מראה שהציבור הכללי מתחבר לתכנים ששונים מהעולם שלו. למה שהציבור לא יתחבר לדברים כאלה? אני לא רואה סיבה שלא תהיה תוכנית דתית, נקייה ומצחיקה, בערוץ 2 או 10, ואולי גם 1".

בן אבו: "אני לא חושב ש'סרוגים' מתיישרת עם החילונים כדי להביא יותר צופים, אלא יותר כי זו אג'נדה אישית של הכותב. הזרם הדתי-לאומי מאוד מגוון. יכול להיות שיהיו כאלה שלא יתחברו למה שרואים שם, אבל אחרים יתחברו יותר. אם נרצה לעשות סידרה דוסית-שמרנית אני לא חושב שנצטרך להתיישר - או להתעקם - כדי להביא יותר קהל".

אתם מדברים על סאטירה דתית בערוץ 2, 10 או 1. קשה להאמין שהם יתנו חופש פעולה מוחלט לדבר כזה גם מבחינה ניקיון השפה, בעיות צניעות וכו'.

נווה: "נכון, אבל אם היו אומרים לפני 20 שנה שתהיה סידרה שמספרת על חיי רווקות של דתיים בירושלים, זה היה נתפס כמשהו משעמם. עובדה שזה עבד. אני לא מצפה שמחר יתקשרו אלינו מערוץ 10 ויגידו 'תבואו, הקהל צמא להומור דתי'. גם על סרוגים היו הגבלות, ובערוצים הגדולים מגבילים אותך. אבל לאט לאט יש פתיחות, מתחילים לקבל את העולם הדתי כי זה עולם חדש ומעניין עבורם, ויש אנשים עם אופי מעבר לסטריאוטיפ של הדתי הרגיל. יש גם יותר סדרות על חרדים. זה רק עניין של זמן שזה יגיע לדרמה, מתח ואפילו סאטירה וקומדיה דתית. בכל מקרה, יהיו קווים אדומים מבחינתנו, שלגביהם לא נתגמש: קללות, צניעות, תכנים ומסר".

 

 הדור הבא של אורבך וצ'רקה

המעניין בקבוצת אנדרדוס הוא שלמרות שלא מדובר בקבוצת חברים אורגנית שהחליטה ליצור ביחד - התוצאה דווקא שלמה ומגובשת. לרוב, כל אחד מהם כותב מערכונים לבד, מציג אותם בפני הקבינט, ומוציאים אותם לפועל. עד היום נערכו 16 ימי צילום, ועוד היד נטויה. הם מצביעים על החתירה למצוינות ולאיכות בתור הדבק שגיבש אותם, ולא פחות חשוב מאלה - הנחת האגו בצד. "אם מישהו כתב מערכון ולא קיבלו אותו - אף אחד לא נפגע", ממחיש צור. "אנחנו באים עם רצון להפיק מוצר משותף, ולכן זה יוצר כימיה ממש טובה, ומאפשר לנו להוציא מוצר איכותי וטוב".

יעקובי צוחק: "זה עובד כך: אשר חושב על רעיון טוב ומתקשר אלי, אני אומר לו שזה רעיון טוב, ומסכם: 'בוא נגיד שזה רעיון של שנינו'".

ישיבת ההסדר בקריית שמונה ידועה ככזו שכבר הצמיחה כמה כישרונות בתחום הקומי, דוגמת אורי אורבך ושי צ'רקה. חברי הקבוצה חושבים שלא במקרה גם הם הגיעו משם. "אני חושב שהראש שהישיבה מחנכת אליו משדר שהתורה היא דבר חי ושמח", אומר צור. "בישיבת קריית שמונה יש המון צחוקים, בשבת זכור אנשים עולים מכל השיעורים ועושים ממש מערכונים. קשה למצוא ישיבה שדבר כזה מתקיים בה בפורמט כזה. זו מין תורת חיים כזו. רואים את זה אצל הרבה אנשי תרבות שיוצאים מהישיבה".

בכנות, יוצא לכם לפעמים להרגיש שזה נגרר לליצנות או לבזבוז זמן?

יעקובי: "לא, לא. זו יצירה שאנחנו מאמינים בה מאוד. אם כבר, אנחנו מקפידים שלא לבזבז זמן בצילומים. אנחנו משקיעים הרבה זמן כדי שנוכל לעמוד מאחורי התוצאה".

בן אבו: "בכלל, אנחנו פחות מתעסקים בגבולות ובשאלה האם זה בזבוז זמן, אלא באמנות וביצירה עצמה, בפרקטיקה ובתוצאה הסופית. גבולות זה נתון שאנחנו עובדים על גביו".

רווה: "מדי פעם טוקבקיסטים כותבים 'נו, זה מה שיש לבחורי ישיבה לעשות בחיים?'. זו שאלה ששאלתי את עצמי בהתחלה. אבל זה לא עובד כך - החיים הם לא שחור-לבן. זה יותר אפור. יש כאן עניין של מיצוי עצמי. הייתי בישיבה, נשארתי שיעור ו' וקצת ז', והגעתי למסקנה שבשלב הזה אני יכול לתרום יותר במקומות אחרים, ושהגיע הזמן שמישהו שיותר מוכשר ממני לתורה יתפוס את מקומי. אין לדבר סוף, אפשר לשאול את השאלה הזו על כל פרנסה וכל עיסוק. אנחנו מאמינים שחיי תורה הם משהו שמעבר לספר, שהם משהו שקשור לכל אורח החיים שלנו - אם זו עבודה בהיי-טק, במחשבים או באוטובוס או בקומדיה. כל אחד ממלא את ייעודו בכיוון שהוא מוכשר לו. אני חושב שזה דבר שאני יכול לעשות טוב באופן יחסי, לכן זה סוג של מעילה אם לא אעשה את זה, עד כמה שזה נשמע מוקצן. אני באמת מרגיש שזה סוג של מטרה. במסכת תענית דף כ"א, אליהו הנביא אמר שהמשמחים ראויים לעולם הבא. זה מראה שיש משהו ערכי בלשמח ולהצחיק".

צור: "אני חושב בפירוש שאנחנו כן מביאים גאולה לעולם, ומקדמים את העולם לכיוון טוב".

 

ביניים: דרוש ספונסר

 

בשלב זה נראה שחברי אנדרדוס מתכוננים לקראת הפיכתם מחבורה ניסיונית ופורצת דרך למותג מוכר, חי ובועט במגזר הדתי-לאומי ובכלל. כבר עכשיו יש להם הכנסות במספר אפיקים, כמו צילום פרסומות קצרות ל'מעלה' ו'ידיעות ספרים', והתכנון הוא אף להעלות מופע בחודשים הקרובים. החלום הרחוק יותר הוא אתר אינטרנט בעל מודל כלכלי שיאפשר להם להמשיך בפעילותם וגם להתפרנס מכך באופן ממשי יותר מ"הפרוטות שאנחנו מקבלים היום מיוטיוב", כהגדרת צור.

הפרויקט האחרון שקיבלה הקבוצה היה כאמור יצירת סירטונים סביב ספרו החדש של הרב חיים נבון, "חווה לא אכלה תפוח" בהוצאת ידיעות ספרים, ונווה מודה שלמרות שלא ציפו לכך - הם גם לא הופתעו מהפנייה. "אם היום האינטרנט והפייסבוק והיוטיוב עובדים יחסית חזק, זה לא הזוי שאנשים שמכוונים לקהל היעד שמחובר לשם יפנו אלינו. לכן לא נפלנו מהרגליים. זה שימח אותנו".

בן אבו: "משמח שגוף גדול ורציני פונה אליך. זה פתח לעוד דברים, והנה, אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו נהנים ממנו וגם להרוויח".

נווה: "נשמח שהפרויקט שלנו יתורגם למשהו כלכלי, אחרת יהיה לנו מאוד קשה להמשיך במתכונת הנוכחית. השאיפה היא להשיג גב או מממן או מפיק כדי שנוכל לפעול יותר, ליצור יותר ולהעלות יותר ממערכון בשבוע. הרי כמה אפשר למשוך בצורה כזאת? אנשים גם הולכים ונהיים יותר עסוקים ככל שמתבגרים. אתה לא יכול לעשות דבר כזה על בסיס קבוע לאורך זמן".

בן אבו: "הכל נופל עלינו ומבוסס על טובות של אנשים - מקומות לצילום, שחקנים, אביזרים. הרבה רעיונות גם נופלים מחוסר יכולת טכנית לבצע אותם. כשנתחיל להרוויח מכל הפעילות - זה רק יעשיר את היצירה".

נווה: "לאט לאט אתה מרגיש מיצוי מהמצב הנוכחי ורוצה להתקדם ולהתפתח".

בן אבו חולק: "זה תמיד הולך ומתרחב. עכשיו למשל באנו עם יציאה כמו הקליפ של 'אחלה חסודה'. זה תפס יותר, הביא יותר קהל, הפרסום גדל, ואז פונים אליך עם הצעות אחרות".

נווה: "בתחום האמנות אסור לצעוד במקום, כי לצעוד במקום פירושו להישאר מאחור. חלק מהעניין שלנו זה שנוכל להתקדם ולהתפתח בתחום ההומור. איך, מתי, איפה, באיזו מדיה - לא יודע, אבל בע"ה תהיה התפתחות".

עד להתפתחות המיוחלת, מרגישים חברי אנדרדוס קצת כמו סלבס. עוצרים אותם ברחוב, מרגישים שמכירים אותם, מטקבקים להם "היום הייתי עצוב ושימחתם אותי" ופונים אליהם לצרכים משפחתיים, כולל צילומי ברכות לימי הולדת וכדומה.

רובכם משמשים גם כמורים. איך התלמידים מגיבים?

נווה: "לי היו השנה תלמידות באולפנית בקריית שמונה. הן רואות ומבסוטיות, וכיף להן שהן מכירות מישהו מאנדרדוס".

בן אבו: "לימדתי כיתה ב' בבית ספר תורני בגבעת שמואל, ולהפתעתי או שלא, הרבה ילדים מהכיתה אמרו 'היי, הרב, ראינו אותך במערכונים'. ילד אחד אפילו נורא רצה להשתתף בקטעים. זה מאוד חיובי מבחינתם".

צור: "אצלי הם לא התלהבו, כי הם פחות קהל יעד. הם לא ביינישים קלאסיים. אבל מי שכן הכיר הביא לי רעיונות למערכונים, היו כל מיני הערות במסדרונות. היה מישהו קבוע ששאל אותי כל הזמן 'הנחת תפילין?' בעקבות אחד המערכונים".

במקביל לומדים חברי הקבוצה להסתגל גם לביקורות השליליות. הם עוקבים אחריהן בפייסבוק, ביוטיוב ובטוקבקים. "בעיניי זה יפה שיש תגובות שליליות, כי זה מראה שהפכנו לאישיו", אומר בן אבו. "לפעמים אנחנו נעלבים, אבל אומרים שזה סבבה שמתייחסים ככה. אם מישהו כותב משהו לא ענייני אלא סתם זורק - לא כיף לשמוע תגובה כזו".

נווה: "צריכים לזכור שמאוד קשה לעשות הומור. יש בזה לא מעט שלבים: כתיבה, צילום, סאונד, עריכה. אם אתה נופל רק בשלב אחד מבין כל אלה, הקטע לא יעבוד. לפעמים פה ושם אתה נופל ואפילו יודע בעצמך שהקטע לא משהו. ואז יש תגובות נוסח 'למה העליתם', 'איזו נפילה', 'איכזבתם' וכו' - כל מיני הערות שהן לא ביקורת בונה אלא סתם לשם העקיצה. אבל בסדר, למדנו לחיות עם זה, מה גם שאף פעם לא היה מערכון שהרוב המוחלט של התגובות שבו היה שלילי. להיפך. בהומור אתה צריך הזדהות, ובהרבה מערכונים אנחנו פונים לחתך גיל מסוים, כמו ענייני דייטים. כשחבר'ה צעירים רואים את זה - גם אם הם יבינו את התהליך הלוגי של הבדיחה, הם לא יזדהו איתו. ולהפך. אתה לא יכול לשדר לכל הגילאים ולכל הסגנונות".

בן אבו: "מבחינתי יש שאיפה נוספת. למרות שרבים מכירים אותנו, יש עדיין ציבורים דתיים שונים באורח החיים שלהם, והייתי שמח שזה יגיע לכמה שיותר מהם, כמו הקליפ 'אחלה חסודה' שהביא אותנו למעגלים חדשים. מבחינתי היעד הוא לפרוץ עוד ועוד גבולות - גם בתוך המגזר הדתי".