בשבע 507: עניין אישי

חיים זיסוביץ 61. תושב בית חורון. נשוי לאילנה, אב לחמישה וסב ל-13. דובר אוניברסיטת בר אילן וראש היחידה ללימודי תעודה בתקשורת

עפרה לקס , ה' באלול תשע"ב

התחלה: אלול התשי"א, פרדס חנה. חצי מזוג תאומים, לא דומים. הכישרונות השונים לא הפריעו לחברות הטובה. האח עוסק היום בהוראת התקשורת.

דור שני: האם שנפטרה לפני מעט יותר מחודש היתה ניצולת אושוויץ, שסירבה לספר מה עבר עליה. כל חייה דאגה לילדים ולנכדים וחששה שהם זקוקים לעזרה אבל לא מספרים, "וכמובן, אוכל לא זורקים".

הירושה: "מה שנשאר לי מזה הם המשפחתיות והדאגה לילדים ולמרות שברוך השם הם מצליחים אני דאגן, ומוכן לעשות הכל כדי שיהיו מאושרים".

מעמד הפועלים: ההורים עבדו עבודת כפיים במפעלים והאם גם טיפלה בילדים. "ההסתדרות היתה המעסיקה והפליאה לעשוק את העובדים". זיכרון טראומתי במיוחד הוא פיזור אלים של הפגנת עובדים, "חלקם נותרו נכים".

העיירה שלי: פרדס חנה של אז היתה שונה מאוד מהאופי השאנטי שלה היום. "זו היתה מושבת עובדים שמרנית, בני כל העדות וכולם גרו בשיכונים". והיה בזה יתרון, "לא גבה ליבנו, ידענו ערכה של עבודה".

בית ספר: 'ישורון' בפרדס חנה ואחר כך מדרשיית 'נועם', אבל אין מבט נוסטלגי ורדרד. "כבר בתקופתנו היה ניתן להבחין שלמקום יש בעיית זהות. הצלחה חינוכית היתה שהתלמיד הלך לישיבה חרדית. היום כל הבניינים שלה נותרו שוממים למעצבה".

צבא: צנחנים, גדוד 890, חובש קרבי, "ללא עלילות גבורה או סכין בין השיניים". המוטיבציה להתגייס לשם היתה הכומתה האדומה, "השלמתי את המסלול בקושי רב וזה עיצב אותי. גיליתי בעצמי את היכולת להצליח במקום שלא האמנתי שזה יקרה". והיתה עוד הצלחה.

בגלל מסמר קטן: לקראת שחרור, אחת מהחיילות מקפלות המצנחים דרכה על מסמר. החובש הקרבי הוזעק ונתן טיפול מאוד מסור.

מאוד: "כעבור יומיים הודעתי לה שנתחתן, כעבור שבועיים היא הסכימה, ובתוך חמישה חודשים היינו נשואים". אילנה, שגדלה בקריית גת והתחנכה בגן שמואל, לא הכירה דתיים ובכלל לא חשבה שדרכה תצטלב עם אחד כזה.

הרב המקדש: זיכרון מרגש עד היום. הרב חיים לוין, בנו של ר' אריה, רבה של פרדס חנה. "לפגישה הראשונה איתו אילנה הגיעה בג'ינס עם קרעים והתביישה להיכנס. הוא יצא אליה מלשכתו והזמין אותה במאור פנים".

הבית: דתי. "זה לא שהיא 'גילתה את האור', אבל זו דרך חיים שנראית לנו". בעבר ניהלה את ארכיון 'כל העיר' וכעת עוזרת לו בניהול ענייניו וסבתא במשרה כמעט מלאה. חמישה ילדים, הבכורה רופאה, מה שמוציא את היידישע-מאמיות מהארון, "אני מקפיד לומר בכל הזדמנות שיש לי בת רופאה". השני בהיי-טק, השלישית מוכרת בגלריה, הרביעי מסיים לימודי הנדסה והשלישית השתחררה מהצבא לפני שנה ועומדת להינשא בעוד חודש. בקרוב הנכד ה-13.

אקדמיה: היו כמה ניסיונות לצלוח תואר, לבסוף הושג B.Ed בחינוך, "למרות שאני לא מציע לאף אחד להסתכן ולהפקיד את גורל ילדו בידיי".

ובכל זאת: אחרי הצבא הדריך במדרשייה בשילוב עם הוראת ספרות ולשון. האח, שפתח מסגרייה, שילב אותו גם כעובד במקום, "זה היה מעשה של חסד יותר משיקול מקצועי קר. אני קורא לשכן להחליף נורה בבית".

קורס דווחים: המילה 'עיתונאי' תמיד השרתה עליו קסם והפרסומת של 'קול ישראל' נשמעה קורצת. היה קורס בן יומיים ולאחריו דיווח על קטטה מקומית, בלי קרדיט אבל עם סיפוק, וזה הספיק בשביל לפתוח לו את התיאבון.

התיאבון: קורס כתבים. בלי לענות על דרישות הסף ועם הרבה שפשוף של חי"ת ועי"ן ואותיות דגושות, עבר במפתיע את שלושת שלבי המיון.

עבדים היינו: חצי שנה של קורס וסטאז' ועוד שנה של תפקידי שוליה. המים הציפו את הנפש כשגם משכורת לא התקבלה. "אמרו: תגידו תודה שאתם עובדים ב'קול ישראל'". אבל הוחלט לנקוט צעד.

הצעד: תביעה בבית דין לעבודה. "זה היה מעשה שלא ייעשה. נציגי רשות השידור הודו בעובדות, הגישו צ'ק וביד השנייה מכתב פיטורין". אחרי שנת גלות ב'גלי צה"ל' הגיעה שיחת הטלפון ובה בקשה לשוב לקול ישראל, הפעם עם חוזה. התפקיד: כתב דתות. אחר כך הגיעו שלל תחומים נוספים. "הייתי דתי כמעט יחיד".

כמעט יחיד: "כל משימה שהיה לה אופי דתי, כולל יומני ערב שבת וחג נתנו לי. אני לא חושב שפגעו בי".

לא תטוס: כשעלה שמו כמועמד לשמש שליח 'קול ישראל' בוושינגטון, אמר מתחרה לשרת החינוך, שולמית אלוני, שזיסוביץ' אינו מתאים כי לא יוכל לשדר בשבת. השרה הגיעה למוטי קירשנבאום, אז מנכ"ל הרשות, וזה השיב לה: "לא יעלה על דעתי שאדם דתי לא יוכל להיות שליח של קול ישראל בוושינגטון".

וושינגטון: המשפחה נהנתה מבית ענק סמוך לקהילה היהודית, "אבל אני לא חושב שהבאנו הרבה תועלת, כי מה שאפשר לסקר משם, אפשר לסקר מכאן".

לא שליח: יש כפירה במושג 'הנציג של המגזר'. "תמיד אמרו: 'עד שיש לנו עיתונאי משלנו' ועסקו במשימות של הכתבים הדתיים. אני לא בטוח שאם המגזר היה מכיר אותי הוא היה בוחר בי, אני לא מופת אלא סתם עיתונאי".

ובכל זאת: כשהיה מנהל החדשות של 'קול ישראל' היה רצון לראות יותר חובשי כיפות במערכת. "היה נראה לי לא טבעי שאנשים שעולם ההשקפה והידע שלהם קשור במסורת ישראל לא נמצאים שם". העובדה שיש היום כתבים דתיים רבים משמחת, ויותר מכך העובדה שהם "יכולים להעביר ביקורת גם על המגזר".

הגאווה: פינת פרשת השבוע ביומן של יום שישי. "בהתחלה העזתי לומר מה פרשת השבוע, אחר כך את הפסוק הראשון ולבסוף דבר תורה עם התייחסות לענייני אקטואליה. זה חדר אחר כך לגלי צה"ל ומקומות אחרים. היחידים שכתבו נגד היו חרדים".

צירופים: הוא הגיש גם תוכניות דת בטלוויזיה, שהצצה בשידורים חוזרים שלהן מכווצת ממבוכה, "הממלכתיות, הבגדים, הנושאים". יש מחסור ביהדות ברשות השידור אבל הדברים צריכים להיעשות אחרת. "השידור צריך לשקף את התרבות היהודית, ההסכמות ואי ההסכמות שבה. יש רובד שלם של חיים שלא מסוקר. גם אני לא הייתי בסדר שלא תרמתי לזה".

דירה למכירה: במקביל להגשת יומני החדשות היתה תקופה של ניהול מכירות בחברת בנייה. "עבודה טובה ומאתגרת. להיות אמין, לא למכור לוקשים ולהצליח למכור דירה שממשכנת לאנשים את כל כספם".

תיק תקשורת: אחרי 27 שנים הגיעה הפרישה מרשות השידור והגשה של 'תיק תקשורת'.

התיק: "תוכנית בעלת חשיבות אדירה. אין היום מנגנוני ביקורת ותוכניות על התקשורת. אלה היו 23 דקות שבועיות שעסקו בהמון בעיות ותחלואים של התקשורת".

הדיאגוזה: בין השאר מאניה-דיפרסיה. "מתלהבת מדברים של מה בכך ושוקעת בדיכאון עמוק מדברים פעוטים, וכשאסונות מתרחשים במקומות רחוקים אפשר לתת דרור לדמיון". מחלה נוספת היא ניגוד עניינים.

עקיצת נחש: אחרי חשיפה על ניגוד עניינים של עורך כלי תקשורת מסוים, פירסם כלי התקשורת שזיסוביץ' לוקה גם הוא באותה מחלה כי יש לו משרד לייעוץ תקשורת בשדרות, "אני חשבתי שאין בעיה עם זה, מעולם לא הסתרתי את זה". ההחלטה של מועצת העיתונות היתה שעיתונאי לא יכול להיות דובר, "אבל לא הייתי אז עיתונאי אלא מבקר תקשורת". ובכל זאת הוא עזב, לכיוון אוניברסיטת בר אילן.

בר אילן: במהלך השנים עסק בהוראה במסגרות שונות. לבסוף הגיע תפקיד כפול באוניברסיטה הדתית: דובר וראש היחידה ללימודי תעודה.

דובר: יש הסכמה שזה מקצוע פחות מעניין ופחות חזק מעיתונאות, "אבל אני רואה בדיברור הזה ערך. זו אוניברסיטה מיוחדת שחוץ מללמד יש לה תפקיד לחקור את היהדות בצורה אקדמית, וגם לשאת דגל חברתי דתי".

היחידה: לימודי תקשורת מעשיים, לצד לימודי התקשורת האקדמיים הקיימים באוניברסיטה וכן, יש ניסיון להקנות לתלמידים את תכונת ההגינות, "כמו שאנחנו מנסים ללמד אותם לכתוב בצורה נכונה".

אם זה לא היה המסלול: "הייתי מלמד וחוקר לשון באוניברסיטה".

 

ובמגרש הביתי:

על הבוקר: תפילה, כוס קפה חטופה עם משהו ולאוניברסיטה, "אני שם כל היום".

דיסק: אוהב את כל סוגי המוסיקה אבל ברכב יש את כל שיריו של אביהו מדינה, שולי רנד "הנפלא", וגם "דיסק מעולה של שירי שבת של 'קוקה קולה'", הרוויחו פרסומת.

שבת: בדרך כלל עם המשפחה, בכל פעם הרכב אחר של הילדים והנכדים. "מודה לבושתי שהשבת כוללת המון עיתונים, והרבה משחק על הדשא עם הנכדים".

ספורט: יש אהבה גדולה לתחום, שמכילה, אם גם אינה מצטמצמת רק לכך, צפייה אדוקה במשחקי כדור משודרים. הלב נתון לברצלונה ובארץ עד לא מזמן לבית"ר, אבל היום יש רתיעה בגלל התנהגות האוהדים. "עד לפני שנה שיחקתי כדורסל והייתי בתפקיד הקלע. אני מקווה לחזור".

עיתים לתורה: "לא יוצא לי, ממש לא. ואני אומר את זה בגמגום ובהנמכת קול".

אוכל: שניצל. "בנאלי".

עזרה בבית: אין עשייה נרחבת בתחום. "קצת עזרה בשטיפה, בעיקר בקניות משלימות בשישי וקצת מכסח את הדשא". הכניסה למטבח היא לצורכי אכילה וטעימות בלבד, האישה מבשלת נפלא. "אני לא יודע לעשות כלום במטבח". הבנים, לעומת זאת, נכנסים וגם עושים.

מפחיד: "שום דבר". יש מעקב דואג אחרי הנעשה בחזית ישראל-איראן, "אבל אני לא מתיימר לדעת מה קורה". יש, כאמור, דאגה גדולה לילדים ולנכדים, אבל היא אינה 'פחד'.

דמות מופת: חיים הויזמן עורך 'צירופים', "שידע להלך בין העולמות והיה אהוב על כולם, איש תמים במובן של שלם". כמנהיג, הבחירה היא במנחם בגין, "אהבתי את אהבתו לעמו ולארצו. לא תמיד הסכמתי עם המדיניות שלו אבל ידעתי שהוא עושה זאת ביושר לבב: מצרך נדיר".

כשתהיה גדול: "מניח שאקרא יותר. אם הייתי צריך לחזור לתפקיד העיתונאי הייתי בוחר בתפקיד מבקר עיתונות, אפילו כבעל טור שמנדנד לצעירים".