בשבע 507: מבית השיטה לבית היהודי

גבאי ומייסד בית הכנסת של קיבוץ בית השיטה, האלוף משנה במיל' משה פלד, הכריז על התמודדותו דווקא ברשימת מפלגת חובשי הכיפות – הבית היהודי

תגיות: משה פלד
דבורה גינזבורג , ה' באלול תשע"ב

כשאלוף משנה במילואים משה פלד מחפש מקום שקט לחשוב בו, הוא עולה על גבעה קטנה בקצה קיבוצו, בית השיטה. משם הוא יכול להשקיף על הנוף המרהיב של עמק יזרעאל: הגלבוע, התבור, יישובי חבל התענך, מטעי החמניות ושדות החיטה המקיפים את הקיבוץ - ממש כמו בשיר 'החיטה צומחת שוב' שנכתב על אחד עשר מבני הקיבוץ שנפלו במלחמת יום כיפור.

לשם הוא עולה כדי "לשאוב השראה" כדבריו, ושם גם הקים אנדרטה לזכרו של אביו, מראשוני בית השיטה, שנפטר לפני מספר שנים. לתצפית, הממוקמת על הגבעה, הוא מביא צעירים לפני גיוס כדי לספוג מורשת ולראות את ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, מה שפלד אוהב להגדיר 'ערש הציונות' או 'ההתיישבות הוותיקה'.

השבוע, אחרי שנים של שהייה בצל הפוליטי לרגלי הגלבוע, פלד מלא התלהבות לשוב אל העשייה הציבורית, גם אם זה אל חיקם של אלה שהחיבור איתם אינו מובן מאליו.

האלוף משנה במילואים, לשעבר סגן שר החינוך בתקופתו של זבולון המר וחבר כנסת מטעם מפלגות 'צומת' ו'הליכוד' (שהתמזגו בשעתו), הכריז ביום חמישי האחרון על התמודדותו ברשימת הבית היהודי ועל תמיכתו בנפתלי בנט לראשות המפלגה. פלד מסביר שמצא שפה משותפת עם אנשי הכיפות הסרוגות. אני והם, הוא אומר, מאמינים באותה דרך של תרומה למדינה, לחברה ולהתיישבות - דרך אותה נטשו, לדבריו, לפני שנים חבריו הקיבוצניקים.

מרזל מברך

פלד מבקש לקיים את הריאיון עם 'בשבע' דווקא במזכירות בית השיטה, שם מחכה לו בהמשך אסיפת חברים בענייני דיומא. בניגוד למה שאולי ניתן היה לחשוב, על רקע פערי האידיאולוגיה בינו לבין החברים, נראה שדווקא מעריכים ומחבבים אותו שם בעמק. הוא אפילו נבחר ליו"ר האגודה הקהילתית של הקיבוץ, ואחראי בין היתר על החינוך, התרבות וקליטת תושבים חדשים.

בשנים האחרונות, מאז עזב את הפוליטיקה, עסק בתפקידי ניהול הקשורים לבנייה: הרחבות יישובים, מושבים, קיבוצים ויישובים קהילתיים. הוא עבד בחברת 'מיישבי הגליל' ובחברות נוספות שעוסקות בהרחבת ההתיישבות.

הוא מגיע לריאיון בחולצה מכופתרת, מכנסיים קצרים וסנדלים, כיאה לקיבוצניק. בלוריתו הלבנה מתנפנפת והוא חייכני וחם, צוחק הרבה ומשתדל לענות לכל מי שמחפש אותו בסמארטפון. אגב, יכולותיו הטכנולוגיות של פלד, יחסית לבני דורו, מעוררות התפעלות: הוא יודע אפילו להשתמש ביומן האלקטרוני הנייד שבו הוא קובע את הלו"ז שלו, שהופך כעת עמוס מיום ליום.

אולי בתור קטע חימום, רגע לפני שהוא נשאל לפשר המהלך הפוליטי, מחייג פלד לידידו ברוך מרזל, מעדכן אותו בחבירתו לבית היהודי ובשאיפה לאחד בינה ובין האיחוד הלאומי. מרזל ככל הנראה מברך על הצעד, כי השניים קובעים להיפגש בהמשך.

"המטרה שלי היא שהמחנה הערכי-לאומי של מדינת ישראל יהיה מחנה אחד", הוא מצהיר. "אני מאמין באנשי מעשה, לא באנשי דיבורים".

איך קיבוצניק מפא"יניק הופך להיות חבר של המתנחלים?

"המהפך הפוליטי קרה לי לפני 35 שנה, כשעזבתי את מפלגת העבודה והתמניתי לחבר מזכירות גוש אמונים. כל שבועיים הייתי עולה לירושלים לשבת עם הרב משה לוינגר, ישראל הראל, בני קצובר, דניאלה וייס וכל הגוורדיה. אמרתי אז לחברים: גוש אמונים והתנועה הקיבוצית הן תנועות תאומות. אותם ערכים, אותה שפה, אותו רצון לתרומה לארץ ישראל, אותה אהבה לארץ. גוש אמונים זה מה שהיתה התנועה הקיבוצית עד ששת הימים. ברגע שהאוונגרד שהיה כמו עמוד האש לפני המחנה נעצר ונרדם, קמה תנועה חדשה, לקחה את הדגל של הציונות והמשיכה במירוץ השליחים. מאז אני אומר לחבריי הקיבוצניקים, רבותיי, גנבו לנו את הבכורה".

הצהרת על תמיכה בנפתלי בנט. למה דווקא בו?

"בנט, אותו אני מכיר מעבודתו כמנכ"ל מועצת יש"ע, הבין בניתוח מבריק שאם המפד"ל לא פותחת את שורותיה לציבור החילוני הלאומי היא לא מתקיימת. הוא הכריז על פתיחת השורות וקורא לאזרחים שאינם חובשי כיפות, אלה שאני קורא להם 'חובשי כיפת שמיים', להצטרף. האמת שאת הניסיונות האלה עשינו כבר לפני עשרים שנה בגוף שנקרא חי"ל. ניסיתי לייצר בתוך המפד"ל קבוצה חילונית של אנשי ההתיישבות הוותיקה שאני מביא איתי".

מכביש הבקעה לכביש 60 , צילום: אורי וול

רגע, הפסקה. איילת שקד מתקשרת. פלד מעביר לרמקול, שנשמע את השיחה. שקד מזמינה אותו לחוג בית ב'מסגריה של שולמן' ברמת צבי. "אני לרשותך מתי שאת רוצה", הוא משיב לה, "כל ערב שאת בצפון - את מודיעה לי". אבל איילת לחוצה מהמיפקד שמסתיים בעוד שבועות ספורים. "אתה חייב לפקוד כמה מאות, אין הרבה זמן", היא אומרת לו ומבררת אם היה פעם חבר מרכז ליכוד. "אני לא יודעת איך תעשה את זה, אבל אתה חייב לפקוד".

האם הקיבוצניקים באמת יתפקדו לבית היהודי?
גוש אמונים זה מה שהיתה התנועה הקיבוצית עד ששת הימים. ברגע שהאוונגרד שהיה כמו עמוד האש לפני המחנה נעצר ונרדם, קמה תנועה חדשה, לקחה את הדגל של הציונות והמשיכה במירוץ השליחים. מאז אני אומר לחבריי הקיבוצניקים, רבותיי, גנבו לנו את הבכורה

"גם בעניין הזה הקיבוצניקים דומים למתנחלים. קשה להאמין שניתן יהיה לפקוד הרבה קיבוצניקים לבית היהודי. תראי, גם לאיחוד הלאומי הם לא יתפקדו. אבל אני מאמין שברגע שיהיה חיבור בין שתי המפלגות הם יתפקדו. בהצבעה עצמה יהיו יותר".

יש קיבוצניקים נוספים שעשו, כמוך, מהפך?

"האמת היא שבהתיישבות הוותיקה יש יותר תומכים באיחוד הלאומי מאשר בבית היהודי. חוג עין ורד, חוג נהלל, אלו חברים שעשו את המעבר מ'העבודה' לחוגי הימין. הציבור הזה, הימני, הוא לא מדבר. הוא עושה. לא כמו הליכודניקים שמפטפטים. הם עושים חיים בשטח, בהתיישבות על גב ההר, ואני תומך בהם. כבר שלושים שנה אני לא נוסע בכביש הבקעה. בשעות הלילה כשאני חוזר מירושלים לקיבוץ אני נוסע על כביש 60 כדי לתת ביטחון למתיישבים, שיהיה עוד רכב אחד על הכביש. בבקעה שיסעו המפא"ינקים הגיבורים האלה".

עזבת את הליכוד כדי להתפקד לבית היהודי, מה היתה התגובה שם?

"הם התפלאו ואמרו שהמנכ"ל יבקש לדבר איתי, אבל עד היום הוא לא התקשר".

כשהצטרפת לליכוד אמרת בריאיון "במרכז הליכוד יתקבלו ההכרעות המרכזיות על גורל ארץ ישראל", אבל בסופו של דבר עזבת אותם.

"הבנתי שאני לא מתחבר לדרך של פטפטת, אני הולך עם מעשים, עם ציבור מסור שעושה עבודת שטח ולא רק מפטפט בטלוויזיה ובעיתונות. יכול להיות שבליכוד יש הרבה אנשים לאומיים, אידיאליסטים, אבל הם לא אנשי מעשה. אני מאמין באנשים של התיישבות, של חינוך, של שירות מקסימלי בצבא. לכן התחברתי לציונות הדתית".

אתה מאוכזב מהליכוד?

"בהחלט. את ההתנתקות הרי הוביל הליכוד. מה הם עשו כבר? כמה יישובים הליכוד הקים? איזה תנועת נוער יש להם? איזו מערכת חינוך? כלום".

למה, בעצם, לא ללכת עם תנועה חילונית? להצטרף לאריה אלדד למשל? זה לא מקום יותר טבעי לימין החילוני?

"אני לא רוצה חילוני או דתי, אני רוצה מחובר. זה העניין. לפני שלוש-ארבע שנים אריה אלדד קרא לי להצטרף אליו וסירבתי. אין דבר כזה 'ציונות חילונית' ו'ציונות דתית', יש ציונות אחת. אני קורא לזה 'האיחוד היהודי'. השלם שמורכב משני החצאים: האיחוד הלאומי והבית היהודי".

אתה מאמין במצע של הבית היהודי?

"היו ימים שלמפד"ל היתה תדמית של מפא"יניקים. זה היה גם בגלל כל מיני פשרות של הוותיקים - בן מאיר ובורג. ולכן המהלך שלי הוא לקחת יותר ימינה ולחבר לבית היהודי עוד שני גופים ימניים. אני רואה מה שקורה בציונות הדתית ופשוט חבל לי. הציבור הזה כל כך יקר לי וקרוב לליבי, חבל לי שהוא מבוזבז מבחינת הלכידות הפנימית. חבל על האנרגיות שמשקיעים בפירודים ובמלחמות אחים. המשימה הזו של החיבור כל כך חשובה לי, שאני מרים טלפון לכולם: למרזל, לבן ארי, לכצל'ה, לאורלב ולבנט ומנסה לדבר איתם על איחוד. אין ברירה, זו חובה. הנה אנחנו קוראים בשבוע האחרון שראש הממשלה הולך להטמין את דו"ח השופט אדמונד לוי על המאחזים. חייבים להתאחד בטרם תתחולל התנתקות נוספת".

להילחם בסירוב פקודה

אותם ימים נוראים של קיץ תשס"ה הותירו בפלד תחושות קשות של אכזבה וכעס גדולים, בעיקר על האדריכל שתכנן את המהלך. עד היום הוא שב ואומר לחבריו הקיבוצניקים כי המהלך הטעון לא הסתיים בשפיכות דמים רק הודות לכך שכוון כלפי אנשי הציונות הדתית. "כבר שבע שנים אני אומר להם, זה הנס הכי גדול של מדינת ישראל בהתנתקות הזו. אם זה היה ציבור אחר - היה נשפך דם. לו החיילים היו עומדים מול ציבור אחר, קיבוצניקים למשל - היו יורים שם".

מה היה החלק שלך במאבק?
אני לא רוצה חילוני או דתי, אני רוצה מחובר. זה העניין. לפני שלוש-ארבע שנים אריה אלדד קרא לי להצטרף אליו וסירבתי. אין דבר כזה ציונות חילונית וציונות דתית, יש ציונות אחת. אני קורא לזה 'האיחוד היהודי'. השלם שמורכב משני החצאים: האיחוד הלאומי והבית היהודי

"אני וקבוצת חברים מאנשי ההתיישבות הוותיקה ירדנו לתמוך בכל ההפגנות בנתיבות, שדרות וכפר מימון, היה לנו מאוד קשה עם המהלך. אחד הקטעים הכי קשים היה כשבאו אלי, כאיש צבא, וניסו להשפיע עלי לדבר בעד סירוב פקודה. ניסו ללחוץ עלי לחתום על עצומות, אבל אני אמרתי 'רבותיי, עד כאן'. לא רק שאני לא אצטרף, אני אעשה הכל ואנהל מאבק כדי שלא נגיע לאמירה של סירוב פקודה. אני ואפי איתם הבנו שברגע שנגיע לסירוב פקודה מאורגן ומתוכנן - איבדנו את הצבא. רוצים לסרב? שכל אחד יחליט את החלטתו וישלם את המחיר בעצמו. בשום פנים ואופן לא מאורגן".

ואחרי שהמאבק נכשל, מה עשית?

"המראות של הגירוש עשו לי שיברון לב. הסתובבתי בין הקהילות בעין צורים, באריאל - לשם הגיעו אנשי נצרים. עשיתי ממש 'ניחום אבלים'. אחרי כל המאבק, אחרי שהכל בוצע, הרגשתי שעכשיו צריך לעזור להם להשתקם, לבנות את האתרים הזמניים, לעזור לנוער ולציבור המבוגר. לקחתי את זה מאוד מאוד קשה".

מה אתה חושב על אריק שרון וחבורתו?

"אני כועס עליהם ברמה שלא תיאמן. הייתי מנערי אריק, עם כצל'ה ואריאל וזמביש. היינו מסתובבים עם הג'יפים, אריק היה מצביע על גבעה ואומר 'שם יהיה יישוב' ואנחנו היינו מטפסים כמו עיזים על הסלעים. אריק היה נשאר ברכב. למחרת בבוקר התחילו הבולדוזרים לעבוד. הפגיעה בהתיישבות היתה שבר שלא ניתן לעיכול. המדינה עשתה עוול למתיישבים, וכל הטיפול בהם אחרי זו פשוט חרפה".

שר השיכון דאז, זאב בוים, קרא לך לעזור לעקורים.

"הוא התקשר ואמר לי 'המפקד, אני קורא לך בצו 8 למינהלת ההקמה של היישובים החדשים במזרח לכיש'. כך עזרתי להקים את בני דקלים, מרשם, כרם עמי, נטע, שומריה. זה היה הגוש שלי. עבדתי מטעם משרד השיכון להקים את יישובי הקבע ללא קשר למינהלת סל"ע. על כרטיס הביקור שלי אז כתבתי פסוק מספר ישעיה: להקים ארץ, להנחיל נחלות שוממות".

פלד מדבר בהתלהבות על ההבדל בין המתיישבים האידיאליסטים שפונו מגוש קטיף לבין שכניו הקיבוצניקים וההתיישבות הוותיקה בכלל. "אנשי נצרים היו האחרונים שעזבו את הגוש", הוא נזכר, "הם הגיעו לכותל בערב ואחר כך נסעו לאריאל. למחרת בבוקר, הוויכוח הראשון שהתגלע בין העקורים היה סביב השאלה איפה אפשר להמשיך את התרומה למדינת ישראל: האם בהקמת יישוב חקלאי חדש על הגבול המצרי (מה שנקרא היום חלוצית) או בתרומה קהילתית בעיר בישראל".

כשהוא ממשיך ומשווה את הוויכוח הזה בין אנשי נצרים לפילוג התנועה הקיבוצית בראשית שנות החמישים, פלד מרים את קולו ודופק על השולחן. "את יודעת על מה הם התווכחו? על הנאמנות לסטאלין! זה היה הוויכוח שפילג את התנועה הקיבוצית עד כדי מכות, עד כדי יריבות בנשק! משפחות נפרדו, המשפחה שלי התפלגה. אמא שלי נשארה פה, האח שלה עזב את בית השיטה והלך לקיבוץ איילת השחר. כשמשווים בין הפילוגים הללו זה בלתי נתפס. החבר'ה האלה של נצרים מתווכחים איפה תהיה התרומה הכי גדולה שלהם למדינה. אחרי כל הטרטורים והפצמ"רים שעברו והמכה שהמדינה נתנה להם בהתנתקות - הם רוצים לתרום לארץ ישראל. כי אצלם זה שונה, אצלם זה אחרת".

המג"ד הפך לנהג

את התרומה שלו למדינה החל פלד בצנחנים. את מלחמת ששת הימים החל כמ"פ במילואים בחטיבה של מוטה גור, וסיים כמ"פ בגדוד הראשון שהיה על רחבת הר הבית. "אני עוד זוכר את השומר הזקן של הוואקף שרצה לגרש אותנו משם. משכנו אותו עם השרשרת שעל צווארו, הוא פתח לנו את הפשפש בשער המוגרבים ודרכו ירדנו לכותל. אני זוכר איך שלחנו את הג'יפ להביא לשם את הרב קוק ואת הרב הנזיר. איזו שמחה, איזו התרגשות היתה שם".

כמה שנים אחרי הניצחון ההוא, לחם פלד במלחמת יום הכיפורים עם אותו גדוד צנחנים בתעלת סואץ, מה שבדיעבד הביא אותו לנטוש את הכומתות האדומות לטובת עוצבות הברזל. "ביום הפסקת האש הבנתי שהצנחנים לא ינצחו את המערכה. הגעתי למסקנה שמי שיכריע את המערכה זה השיריון, העוצבות הכבדות. החלטתי לעשות הסבה לטנקים. החברים הטובים שלי בצנחנים עד היום צוחקים עלי וכועסים עלי, אבל הם נשארו חברים שלי עד היום".

ב-1992 סיים את הרקע הצבאי שלו בפיקוד כמג"ד טנקים בפיקוד צפון, ומיד עשה הסבה לתפקיד אחר בצה"ל. הוא התקשה להתנתק מהמדים ועד היום הוא עושה מילואים. "מיד אחרי שמסרתי את החטיבה למח"ט המחליף, ירדתי לקסטינה לקחת שני שיעורי נהיגה ונהייתי נהג מוביל טנקים, בלי דרגות, בלי שום דבר. ומאז, עשרים שנה ועוד חצי, לא הפסדתי יום מילואים אחד. במלחמת לבנון השנייה היינו 27 יום במילואים, בעופרת יצוקה 35 יום. כל פגרה בכנסת - במשך שמונה שנים - הייתי הולך לשבועיים מילואים".

רק אז, אחרי שסיים לפקד במילואים, החל את הקריירה הפוליטית שלו. לרפאל (רפול) איתן שפנה אליו עשר שנים מוקדם יותר, הוא נהג לומר: "לא אעסוק בפעילות פוליטית כל עוד אני מוביל חיילים בשדה הקרב".

'צומת', הנקודה הראשונה בקריירה הפוליטית של פלד, הוקמה על הדשא במושב השכן נהלל אחרי מלחמת לבנון הראשונה. אבל רק עשר שנים מאוחר יותר הגיע פלד לכנסת כחבר כנסת מטעם צומת.

איך היו היחסים עם רפול?
בשנים שהייתי בפוליטיקה הגדרתי עצמי כפוליטיקאי שחי במציאות הכי קשה במדינת ישראל. פוליטיקאי גומר שלושה ארבעה ימי עבודה בירושלים וחוזר לבית מפרגן, לחברים, כולם סביבו. אני הייתי חוזר משדה הקרב ההוא לסוף שבוע של קרבות בקיבוץ, זה הרי מעוז השמאל

"היו לנו יחסים מצוינים עד השלב שהוא הלך ולא נשאר נאמן למצע צומת. למשל בהצבעה על חברון, הסכם אוסלו 2. החלטנו בסיעה שאנחנו מתנגדים להסכם חברון אבל רפול יצא ברגע האחרון, הוא ברח מהמליאה. נשארתי היחידי מכל אנשי צומת שהצביע נגד הסכם חברון. מאז איבדתי את האמון בו והתחלתי לגשש לכיוון האיחוד הלאומי עם חנן פורת וגנדי".

מה אתה חושב על מותו של רפול בטביעה?

"זה סוף עצוב, מיותר ואופייני לו. הוא נתן הנחיה לאנשים לא לרדת למזח בנמל אשדוד והוא עצמו הפר את ההוראה וכך מצא את מותו. אני לא מאמין שהוא התאבד, בדקתי את הדברים דרך מבקר המדינה".

כשאתה מסתכל על התפנית לכיוון שמאל של רפול, אתה לא חושש שזה יכול לקרות שוב עם החברים בבית היהודי?

"אני מקווה מאוד שלא. להם לפחות יש יותר מחויבות למתיישבים, לרעיון".

בקדנציה השנייה שלו בכנסת, ב-1996, ממשלת נתניהו השנייה, היה פלד ח"כ במסגרת רשימת הליכוד-גשר-צומת. במהלך כהונתו הקים את סיעת היחיד 'מכורה' שהתמזגה מאוחר יותר עם 'מולדת' בראשות רחבעם זאבי. באותה קדנציה הוא שימש כסגן יו"ר הכנסת. אחר כך שימש כסגן שר החינוך, התרבות והספורט.

שלוש שנים מאוחר יותר, אחרי שבבחירות לכנסת ה-15 הוא מוקם במקום השמיני ברשימת האיחוד הלאומי ולא נבחר לכהונה נוספת - חזר לבית השיטה.

ביקורי בית אצל הרב אליהו

פלד, יליד 1945, מוותיקי הקיבוץ, נשוי למורה בכירה לתנ"ך וספרות, ואב לארבעה: הבכור עובד בחברת גינון גדולה במרכז הארץ, בן נוסף עובד בהייטק, בתו היא עובדת סוציאלית ובנו הצעיר לומד הוראת מוזיקה.

איך זה להיות ימני בקיבוץ שמאלני?

"אני כבר רגיל לזה. קרוב לארבעים שנה אני שוחה נגד הזרם. בשנים הראשונות הייתי הימני היחיד פה. כשהייתי סגן שר הגדרתי עצמי במונחים של ספורט: אלוף העולם בשחייה נגד הזרם. אני תמיד אומר את דעתי. לא מסתיר אותה, לא מתבייש בה, אומר הכל בצורה מנומסת ומכובדת. דעתי מרגיזה אנשים כי היא האמת".

ואיך מתייחסים אליך בקיבוץ?

"יש הרבה ויכוחים ואני מאוד אוהב את זה. על הדשא, בצרכנייה, במפגש כזה, במפגש אחר, אני תמיד אומר דעתי. הם לא יודעים מאיפה זה בא להם בכלל".

ולא מנסים להגביל את הפעילות שלך?

"לא. תתפלאי, אני יו"ר האגודה הקהילתית. נבחרתי על ידי הציבור. אי אפשר שלא לאהוב אותי".

המשפחה שלך, החברים הקרובים מחזיקים בדעות כמו שלך?

"לא. אשתי שמאלנית והמשפחה שלי עברה ימים קשים מאוד, היו ויכוחים בקיבוץ, השמצות. הילדים התחננו שלפחות לא ננהל את הוויכוחים הפוליטיים בבית, מולם.

בשנים שהייתי בפוליטיקה הגדרתי עצמי כפוליטיקאי שחי במציאות הכי קשה במדינת ישראל. פוליטיקאי גומר שלושה-ארבעה ימי עבודה בירושלים וחוזר לבית מפרגן, לחברים, כולם סביבו. אני הייתי חוזר משדה הקרב ההוא לסוף שבוע של קרבות בקיבוץ, זה הרי מעוז השמאל. בימים של רצח רבין שרטו לי את האוטו במסמרים, כאילו אני רצחתי את רבין".

איך התמודדת?

"זה לא היה פשוט. כשהייתי בממשלה בתפקיד ביצועי, מדי פעם הייתי בא עם עצה, עם רצון לסייע לקיבוץ. אבל אמרו לי 'שום דבר, לא צריכים אותך'. הייתי מוקצה בתנועה הקיבוצית. כשדיברו על הסכם אוסלו אני הייתי ממובילי המאבק נגדו אבל פה בקיבוץ היתה אופוריה: 'מזרח תיכון חדש' כביכול. עד שהכל התפוצץ להם בפרצוף. סליחה עוד אף אחד לא ביקש ממני".

פלד מזכיר את המשפחה שלו ואל החדר נכנס איש צעיר חבוש כובע. האב הגאה מספר שבנו, אורי, חזר בתשובה לפני מספר שנים וכיום הוא דתי לאומי, אב לארבעה ילדים, מג"ד טנקים במילואים. "אורי הולך עם הרב איתן צוקר, הרב רפי פרץ, הרב מוטי אלון. הוא נשאר נורמלי, לא הלך לקיצוניות. הוא ילד טוב".

אתה מקבל את זה?

"אני מת על זה".

הייתם צריכים להשתנות בשבילו? להכשיר את המטבח למשל?

"הוא אפילו לא דרש את זה".

יש סיכוי שגם אתה תחבוש כיפה ביום מן הימים?

"אני לא צריך את הכיפה. אני עם הציבור הדתי כבר שנים. במשך כל התקופה שהייתי בכנסת, כל שבוע בין שתים עשרה לשתיים בלילה הייתי מתייצב אצל הרב אליהו. הייתי בן בית שם. גם היום הרב שמואל אליהו ידיד טוב שלי".

מה מקומה של היהדות בחיים שלך?

"אני לא עושה תחרות עם אף אחד על הנאמנות לארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל. אגב, נאמר שמצוות יישוב ארץ ישראל היא הכי חשובה, ואני עוסק כל חיי ביישוב ארץ ישראל. התיישבות קיבוצית, התיישבות מושבית, התיישבות בפריפריה. יגידו לי היום: בוא תבנה בתל אביב, תהיה עשיר כקורח - לא אלך. וזה קרה".

יש עוד מאפיינים דתיים אצלך?

"אני אוכל כשר. אמנם נוסע בשבת, אבל קודם כל יש כבוד לאחר. אני רוצה שיכבדו אותי כמו שאני מכבד אחרים. אני מסורתי, חשובה לי התרבות היהודית. אני צם ביום כיפור, וכמוני גם שלושים אחוז מהחברים פה. יום כיפור פה הוא יום מאוד עמוס, מאוד מרגש".

אתה מאמין באלוקים?

"אה... קשה לי לענות לך על זה. יש לי פירוש אחר לאלוקים. אבל אני לא בטוח שזה טוב לכתבה שלך".

למה לא?

"אני עשיתי לעצמי פתרון קל. בשבילי האלוקים הוא המוסר היהודי. בכל מקום שכתוב 'אלוקים' אני אומר מילה נרדפת: 'המוסר'. אני ממש הולך עם זה בכל מקום. מוסר הנביאים, המוסר היהודי, הוא הדבר הגדול ביותר שמוביל את הנושא הזה שנקרא יהדות. זה מה שחשוב".

נלחמת על הקמת בית כנסת בקיבוץ שלך והצלחת. למה בכלל להקים בית כנסת בקיבוץ?

"אני מאמין שבכל יישוב בארץ צריך להקים בית כנסת. בית הכנסת בקיבוץ חשוב קודם כל בשביל בר המצווה של הילדים. למה הם צריכים לרוץ למעלה גלבוע, לבית שאן או לעפולה? שיהיה פה. זה חשוב גם לשמחות, למשפחות אבלות, לברכת הגומל. לכל הצרכים האישיים והמשפחתיים של הציבור. זה לא צריך לאיים על אף אחד".

איך החברים הסבירו את ההתנגדות שלהם?

"הם פחדו שהממסד החרדי ישתלטו פה, והתנגדו להליך המקובל שבו המשרד לשירותי דת משתתף במימון של זה. בסופו של דבר ההצבעה היתה כמעט מאוזנת: 45 אחוז הצביעו בעד בית כנסת ו- 55 התנגדו. הבנתי שזה כבר לא משוגע אחד, משה פלד, אלא הרבה יותר. אמרתי להם: כלל ראשון בדמוקרטיה זה להגן על זכויות המיעוט, לא?! יש לנו שכנים, הכפר ערבי השכן מוקבלה, בנו שם כנסייה ל-300 משפחות נוצריות למרות התנגדות המוסלמים. אז למה שלמחצית מהקיבוץ לא יבנו בית כנסת?"

ובסופו של דבר הוקם בית כנסת בבית השיטה.

"בוודאי. סדר היום שלי השתנה מאז שהקמנו את בית הכנסת. אני הגבאי. כל יום שישי בצהריים לפני שאני מגיע הביתה, אני נכנס לבית הכנסת, מנקה ומטאטא, מכין לקבלת שבת. כל יום שישי יש לנו מניין לקבלת שבת. אני בא עם חולצה לבנה, פשוט תענוג".