בשבע 507: חופש מהחופשה

כשהחזרה לשגרה כבר באופק, כדאי להיזכר שהרגעים הקטנים וה'מבוזבזים' הם בעצם החיים עצמם

אסתי רמתי , ה' באלול תשע"ב

 

אז זהו. החופש הגדול או-טו-טו מאחורינו, וברוך ה', סימנו 'וי' על חובותינו האזרחיות כהורים מן השורה. היינו בבריכה, נפשנו בצפון, ועמדנו בתור בפיצריה בנהריה יחד עם המוני דתיי ישראל וילדיהם העייפים והרעבים. היה טוב, וטוב שהיה, וטוב להיות בבית.איך אומרת אמא שלי? באחד בספטמבר אפשר לשמוע אנחת רווחה כללית עולה מכל רחבי הארץ. השנה עוד הקדימו לנו את האנחה בכמה ימים, ובאמת, טוב לחזור לשגרה ולסדר יום שלא כולל ארוחת בוקר באחת עשרה, צהריים בחמש וערב בחצות וחצי. ומצד שני, המרוץ שוב מתחיל. הקימה המוקדמת וחיפושי הנעליים האובדות, ארוחת הצהריים ושיעורי הבית וההקפצות לחוגים, שעות ההשכבה האינטנסיביות... ובתווך – עבודה, סידורים, ניקיונות, בישולים, קניות וסלי כביסה חסרי תחתית. ברוך השם. טוב להיות עסוקים בדברים כאלה, אך לעיתים יש לי תחושה שהחיים פשוט זורמים לי בין האצבעות. רק קמים בבוקר, והערב כבר מגיע. וכל רגע שבת.

 

דקה אחת לעצמי

"אמא, בואי תראי מה המצאתי!" נכנס בן העשר לחדר העבודה שלי, וקוטע לי את חוט המחשבה בדיוק באמצע משפט שניסה להיות שנון. "תכף, חמוד", אני דוחה אותו, "אני רק גומרת לכתוב את הקטע הזה".

"אוף! אף פעם אין לך זמן", מתפרץ הילד. "אחר כך תגידי שאת רק צריכה לשטוף כלים, ואחר כך רק לקפל כביסה ואחר כך רק להכין אוכל ו..."

מסכן. הוא צודק לגמרי. כמה פעמים אני באמת מוצאת את הזמן לשבת איתו ולהיות נטו שלו, בנחת, בלי שום הסחת דעת מסביב? להתנתק מכל החובות לרגע, ופשוט להיות שם? אני רצה אחרי ההספק היומי כמו כלב אחרי הזנב שלו, וזה עוד בלי לעבוד מחוץ לבית. מוחי הקודח מנסה כל הזמן למצוא קיצורי דרך מקוריים: אפילו חשבתי על פטנט מדהים לימי השישי הלחוצים. מה דעתכם על מכונה לשטיפת ילדים, כמו זאת של המכוניות? אתה מעמיד אותם על המסוע, לוחץ על הכפתור, מצד אחד נכנס ילד מלוכלך של יום חול, ומהצד השני הוא יוצא מקולח, מיובש, ולבוש טיפ טופ בבגדי שבת. רעיון נפלא, לא? שלא נדבר על זה שהילדים יתחילו לריב מי נכנס למקלחת ראשון, במקום מי נכנס אחרון.

אבל עד שיזם בר מזל יאמץ את ההמצאה שלי, אני חייבת להזכיר לעצמי מדי פעם לעצור את המרוץ, ולנסות להקדיש את הזמן למי שצריך אותו. ואגב, זה לא רק לילדים – זה גם לבעל, וגם לעצמי. תפסתי את זה יום אחד כשחזרתי מנסיעה קצרה, וברדיו באוטו התנגן שיר אהוב במיוחד. שלחתי את היד לעבר הכפתור כדי לכבות ולהיכנס הביתה, כשבראש שלי דופק ה"מהר! מהר! יש לך עוד המון דברים לעשות היום!" ופתאום עצרתי. הלו, מה קרה? אסור כבר לשבת שתי דקות וליהנות משיר? החלטתי שמותר, ובנקיפות מצפון קלות התרווחתי בכיסא הנהג, והאזנתי עד הסוף. כאשר אבדתי, אבדתי.

בזכות הרגעים הקטנים

באחד מספרי האנגלית של ילדיי, מצאתי פעם שיר. קראתי אותו, ופתאום מצאתי דמעה קטנה מבצבצת לי בקצה העין. הנה הוא לפניכם, שירהּ של דיאנה לומנס, בתרגום חופשי ולא מאוד מוצלח שלי. מצטערת, העיקר הכוונה:

 

אילו יכולתי לגדל את ילדי מחדש
יום אחד כשחזרתי מנסיעה קצרה, וברדיו באוטו התנגן שיר אהוב במיוחד, שלחתי את היד כדי לכבות ולהיכנס הביתה, כשבראש שלי דופק ה"מהר! יש לך עוד המון דברים לעשות". ופתאום עצרתי. הלו, מה קרה? אסור כבר לשבת שתי דקות וליהנות משיר?

הייתי מציירת יותר בצבעי אצבעות, ופחות מצביעה עליו באצבע

הייתי מתקנת פחות, ומתקשרת יותר

לא הייתי עוקבת אחר הזמן, הייתי מוצאת זמן לעקוב

לא היה אכפת לי לדעת פחות, הייתי יודעת להיות יותר אכפתית

הייתי יוצאת ליותר טיולים, ומעיפה יותר עפיפונים

לא הייתי משחקת אותה רצינית, אלא הייתי משחקת ברצינות

הייתי רצה דרך יותר שדות, ומביטה ביותר כוכבים

הייתי יותר עוטפת, ופחות סוחבת

הייתי פחות חזקה, ויותר מחזקת

הייתי בונה קודם את הערך העצמי, ואחר כך את הבית

הייתי מלמדת פחות על אהבת הכוח, ויותר על כוח האהבה

 

בזמנו הדפסתי את השיר ותליתי אותו על המקרר. כמו אחוזים גבוהים מהחפצים בבית שלנו, גם הוא נעלם מזמן, אך אולי עכשיו, לכבוד השגרה החדשה, כדאי שאדפיס אותו שוב. כי לפעמים אני יושבת בגינה עם הקטנה, וקול קטן מנדנד לי שאני מבזבזת את הזמן, וככה לא אספיק שום דבר בחיים. וזו טעות, כמובן. הרגעים הקטנים הכאילו-מבוזבזים האלה הם החיים עצמם, במלוא יופיים, וחבל שמרוב ריצות אני אחמיץ אותם. הנה עוד משהו לחזור עליו בתשובה בחודש אלול.

 

פלא של עמותה

אלי בן זיקרי, מעצב שיער ותיק, הוא מאותם האנשים המופלאים שמתוך הצרה הפרטית שלהם, מוצאים את הכוחות להושיט יד ולעזור לאחרים. כשהוא חלה בסרטן לפני שמונה שנים, הוא פגש בחדר ההמתנה באישה בוכייה. איבוד השיער הצפוי דיכא אותה כל-כך, שהיא סירבה להתחיל בטיפולים. אלי הציע לה פאה, ומאז הוא ממשיך להציע פאות לאלפי נשים חולות חינם אין כסף, במסגרת העמותה שהקים – פ.ל.א - פאה לכל אישה. ממזוודה עמוסת פאות ומראה קטנה, אלי התקדם וזכה להקים שתי מספרות ייעודיות בבתי חולים, שמהוות גם מוקד של תמיכה רגשית. לצערנו, מספר הלקוחות שלו הולך ועולה, וכך גם הוצאות העמותה, שאינה זוכה לתמיכה ממשלתית כלשהי. אלי זקוק גם למתנדבים שיעזרו בעבודה הטכנית, ולספרים מתנדבים שיעזרו בהתאמת הפאות. חפשו את העמותה ברשת – www.amutapele.com. ותשובה ותפילה וצדקה.