בשבע 507: כבוד למגזר

כדי להשביח את ניהול המגזר הציבורי יש להתמודד מול משכורות גבוהות בהרבה בשוק הפרטי, ביורוקרטיה ותקופות צינון מרתיעות

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , ה' באלול תשע"ב

אחד המאפיינים המרכזיים של חברה יציבה וכלכלה בריאה הוא מגזר ציבורי איכותי. לאיכותו של המגזר הציבורי השפעה מכריעה בהרבה מאשר לגודלו. מנגד, ניתן לראות כי אחת התכונות המרכזיות של מדינות נחשלות היא מגזר ציבורי מושחת ומסואב. מגזר ציבורי איכותי הוא מושג בעל רבדים רבים, ומשמעותו משתנה ביחס לכל רובד. במגזר הציבורי ישנם עובדים זוטרים ועובדים בכירים, עובדים מקצועיים ועובדים כלליים, עובדי מדינה ועובדי גופים אחרים וכן הלאה. הדרך בה מגייסים מזכירות בעיריית שפרעם ופקידות שירות בסניף הביטוח הלאומי בעפולה משפיעה בוודאי, במידה לא מעטה, על איכות המגזר הציבורי. אולם נדמה שברור לכל שלפקידות הבכירה השפעה מכרעת על איכותו של המגזר הציבורי.

בראש כל המערכות הציבוריות עומדת שכבה דקה של פקידים, אשר לוקחת חלק משמעותי מאוד בניהול ענייניה של המדינה כולה. מנכ"לי המשרדים הממשלתיים, החשב הכללי באוצר, נציב מס הכנסה, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, יו"ר המועצה הארצית לתכנון ובניה, המדען הראשי במשרד התמ"ת, הממונה על ההגבלים העסקיים, נציב שירות המדינה, מנהל מינהל מקרקעי ישראל ויו"ר רשות ניירות ערך – אלו הם רק חלק קטן משכבה של כמה מאות פקידים בכירים במגזר הציבורי, שמחזיקים בידם השפעה עצומה על חייהם של כלל אזרחי המדינה. לעיתים נדמה שחלק מבעלי תפקידים אלו מנהלים בפועל את המדינה, מכוח הסמכויות הנתונות להם על פי חוק, או מתוקף הכוח שצברו לעצמם במסגרת מילוי תפקידם.

הפועל היוצא של הבנת מרכזיותה של שכבת פקידים זו הוא הבנת החשיבות שבאיוש תפקידים אלה על ידי האנשים המתאימים לכך. המאגר הטבעי לכאורה לאיוש המשרות הללו הוא דרג הניהול הבכיר במגזר הציבורי, אולם פעמים רבות זו איננה הדרך המיטבית לאייש את אותם התפקידים. מטבע הדברים, בעלי הכישרון והיכולת מתחלקים בין המגזר הציבורי והפרטי. ההנחה היא כי בשל חשיבותם הרבה של התפקידים הבכירים, אין זה הגיוני להגביל את המאגר של המועמדים הפוטנציאליים רק לחלק מהמועמדים המסוגלים לבצע את אותם התפקידים. יתרה מזו, לא פעם קורה שלא ניתן למצוא בקרב אנשי היחידה עליה מופקד הפקיד הבכיר מועמדים טבעיים למלא את תפקידו. לעיתים קרובות, דווקא מי שצמחו מחוץ למערכת הציבורית מחזיקים בידיהם כישורים טובים יותר למילוי התפקידים מאלו שצמחו בתוך המערכת. ויתור מראש על מאגר מועמדים זה עלול לפגוע במידה רבה באיכותה של שכבת הפקידות הבכירה, ולהפוך אותה לבינונית, אפורה וחלשה. משיכת מועמדים מהמגזר הפרטי עשויה לא פעם לרענן את המערכות, לגוון את דרכי החשיבה ולעיתים אף להעניק לתפקיד הציבורי משהו מהיוקרה אותה מביא ממלא התפקיד מהמגזר הפרטי.

מנהלים בשוק הפרטי יכולים להרוויח פי עשרה. נתניהו נפרד מנציב שירות המדינה הקודם, שמואל הולנדר צילום ארכיון: פלאש90'

 חגיגת השכר בשוק הפרטי

למרות זאת, השאיפה למשוך מועמדים איכותיים לתפקידים הבכירים, הן מהמגזר הציבורי והן מהמגזר הפרטי, נתקלת בשתי בעיות עיקריות. הראשונה נוגעת לשלב הגיוס והשנייה לשלב סיום התפקיד. אחת הבעיות העיקריות של השירות הציבורי בישראל היא חוסר האטרקטיביות שלו. אחת התוצאות של חגיגת השכר בשכבות הניהול הבכירות במשק הישראלי היא הגדלה משמעותית של הפער בין שכר הבכירים במגזר הפרטי לעמיתיהם במגזר הציבורי. בכיר בחברה גדולה במשק השוקל להתמודד על משרה בכירה במגזר הציבורי, יודע כי ייאלץ לספוג קיצוץ של 80-50 אחוזים בשכרו. מדובר בתפקידים תובעניים ושוחקים לא פחות מאלו שבמגזר הפרטי, ומי שמעוניין לעשות אותם היטב לא צפוי לישון הרבה יותר טוב בלילה, אך התגמול נמוך באופן ניכר ביותר. לשם השוואה, שכרו של מנכ"ל משרד ממשלתי עומד כיום (במונחי ברוטו) על כ-37 אלף שקלים, ואילו בכיר בחברה עסקית גדולה משתכר כמעט תמיד שכר כפול מכך ויותר. מנכ"ל בנק בישראל ירוויח לרוב למעלה מפי עשרה ממנכ"ל משרד ממשלתי, כאשר אך לפני 15 שנה היה שכרו פחות מכפול מזה של מנכ"ל משרד ממשלתי.

התוצאה של המצב שנוצר היא מועמדים לא מספיק אטרקטיביים למשרות רבות בשירות הציבורי. בעקבות תהליכים שונים שקרו בעשורים האחרונים, בחירת מרבית מְמַלאֵי המשרות הבכירות, גם אלו אשר ממונים על פי חוק בידי הממשלה או השר הממונה, הועברה לידי ועדות איתור. ועדות אלו מקבלות את הצעות המועמדות השונות ובוחרות מועמד אחד עד שלושה מבין אלו שהגישו את מועמדותם. לאחר שכבר התבצע התהליך של בחירת המועמדים על ידי ועדת האיתור, יקשה מאוד על השר להביא מועמד אחר, גם אם המועמד שנבחר אינו מוכשר דיו לתפקיד לדעתו של השר. מנגד, ועדת האיתור איננה יכולה לבחור אלא מתוך המועמדים שהובאו בפניה, ובין אלו לעיתים רבות אין שמות מבריקים. כך קרה שכמה מהמינויים הבכירים בשירות המדינה בשנים האחרונות הסתבכו, לאחר שהמועמד שאותר על ידי ועדת האיתור לא נראה לשר, אך כבר לא היה ניתן להביא מועמד אחר תחתיו. כך היה בבחירת נציב שירות המדינה, כך בפרשת מינוי מנהל רשות המיסים (אשר הסתיימה בפסיקת בג"ץ ובפשרה מפא"יניקית בעקבותיה) וכך נדמה שקורה בעיצומם של הימים הללו בנוגע לבחירת ראש רשות החברות הממשלתיות.

בעיה שנייה, כאמור, היא סוגיית פרישת הבכירים. כמי שהגיעו מהמגזר הפרטי, רבים מהבכירים שואפים לשוב לשם מהר ככל הניתן. אולם, מעבר של פקידים בכירים מהמגזר הציבורי למגזר הפרטי טומן בחובו בעיות לא פשוטות. ראשית, עצם האפשרות הזו עלולה להשפיע על ההחלטות שיקבלו אותם פקידים במהלך מילוי תפקידם, החלטות שעלולות לעלות לחברות ולאנשי עסקים סכומי כסף גבוהים. בנוסף, אותם בכירים עלולים לנצל את מעמדם לאחר שכבר פרשו לצורך קידום ענייניהם של מעסיקיהם החדשים. צבת הבעיות הזאת משאירה את השירות הציבורי במצב בעייתי ומחייבת חשיבה מחדש על הנושא כולו.

 

הזהב כבר לא נוצץ

אמיר וייטמן

במהלך ההיסטוריה שימש הזהב כאמצעי חליפין. לאחר מלחמת העולם השנייה, עד 1971, המטבעות העיקריים היו צמודים לדולר, שהיה בעצמו צמוד לזהב, לפי הסכמי ברטון-וודס. סיום ההסכם, כתוצאה מהחלטתו של הנשיא האמריקני ניקסון, פתח באופן סופי את תקופת מטבעות ה'פיאט', כלומר מטבעות ממשלתיים העובדים על בסיס האימון בערכם הנקוב.

מאז סיים הזהב את תפקידו ההיסטורי כאמצעי חליפין הוא הפך לסחורה ככל הסחורות, כאשר השימוש שלו בכלכלה הריאלית מסתכם בעיקר בתכשיטים, ובמידה פחותה יותר - בתעשייה.

בעשור האחרון מחיר הזהב עלה פלאים, מרמה של כ-300 דולר בשנת 2000 עד לכ-1,620 דולר בעת כתיבת שורות אלו. כלומר, תשואה של כ-440% על פני 12 שנים.

אז למה להשקיע בזהב? קודם כל, צריך לדייק ולומר שהזהב אינו 'השקעה', אלא עונה על הקריטריונים של 'ספקולציה', משום שנכס הבסיס, המתכת האצילה עצמה, אינו נושא ריבית או דיבידנד כלשהו. כמו כן, לא מדובר בפעילות יצרנית מכל סוג שהוא. המתכת נשארת בדיוק כפי שהיא גם לאחר תקופה ארוכה. השקעה בזהב מבוססת כולה על האמונה שבעתיד, מישהו יהיה מוכן לקנות את המתכת הנוצצת במחיר גבוה יותר.

מה יכולות להיות הסיבות לאמונה זו?

מצד אחד, ניתן להגיד שכתוצאה מהתעשרות האוכלוסייה במדינות המתפתחות, השימוש בזהב לתכשיטים גדל, וההיצע לא מצליח להדביק את הביקוש, מה שגורם ללחץ על המחיר. אך קשה להצדיק עלייה כל כך חדה במחיר הזהב על הבסיס הזה בלבד.

אם כן, נראה שמרבית העלייה במחיר הזהב צריכה להיות מיוחסת לגורמים פסיכולוגיים, כמו הפחד מפני אי-יציבות מונטרית, מדינית או גיאו-פוליטית, ולרצון המשקיעים למצוא מפלט יציב ובטוח. אלא שההתפתחות ההיסטורית של מחיר הזהב מאז שנות השבעים לא תומכת בכלל בהיותו מפלט מפני אינפלציה; מחירו ירד הרבה ולאורך הרבה זמן גם בתקופות של אינפלציה, כמו בתחילת שנות השמונים. כמובן, לא ניתן להתנבא, וכמו בכל ספקולציה, הכל אפשרי. אך בתנאים אלה, ולאחר תקופה כל כך ארוכה של עליות כל כך חדות, שומר נפשו ירחק.

הכותב הוא בלוגר כלכלי, ממייסדי התנועה הליברלית החדשה