בשבע 507: פסק דין חילוני

חשוב להפנים את העובדה שחגיגת התקציבים של שנות השמונים והתשעים לא תחזור, גם אם למפד"ל יהיו חמישה עשר מנדטים בכנסת הבאה.

יאיר שפירא , ה' באלול תשע"ב

השופטת אסתר קובו לא מסתירה את מניעיה החילוניים בפסק דינה המחייב את עיריית רמת גן להעניק רישיון עסק לרשת המרכולים AM/PM, על אף שזו מפרה את חוקי העבודה בשבת | למרות קריאתה הנרגשת של ועדת דל, קטנים הסיכויים שנטל התשלום הכבד המונח על כתפי ההורים בחינוך הדתי ייפתר באמצעות תקציבים עודפים ממשרד החינוך

שופטים בשר ודם מביאים איתם אל כס המשפט את השקפת עולמם, את אהבותיהם ואת שנאותיהם. יש מהם המנסים לכבוש ככל הניתן את טעמם האישי בבואם להכריע דין. יש מהם המניחים להשקפתם להכריע את הדין, ורק נזהרים שהדברים ייראו כנטולי פניות. כדי לחשוף מוטיבציה אישית או אידיאולוגית שעומדת מאחורי פסק דין, צריך לעיתים לכתת רגליים אל בית המשפט ולנסות לקלוט פליטת פה או נימת קול שאינה משתמעת לשתי פנים. אפשר גם לדקדק בפסק הדין ולארוב לפליטת קולמוס שתסגיר את הכותב. לעיתים נדירות, אין לנו עניין בדקויות ואין צורך בעין בוחנת; מניעיו הנסתרים של השופט אינם נסתרים כלל, וההחלטה השיפוטית מעידה בקול רם ובוטח כי השופט הכריע על פי מיטב השקפתו לפני שעיטר את ההכרעה במספר טיעונים משפטיים.

סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופטת אסתר קובו, קיבלה בשבוע שעבר את עתירת החברה המפעילה את מרכולי AM/PM נגד עיריית רמת גן. היא חייבה את העירייה להעניק למרכולי החברה בעיר רישיונות עסק, ופסקה להם הוצאות משפט של 50 אלף שקלים. מרכולי החברה, המפירים את חוק עבודה ומנוחה בכל רחבי הארץ ופותחים את שעריהם בשבת, מפירים ברמת גן גם את חוק העזר העירוני בעניין. העיריה החליטה שלא לאפשר למרכולים לקבל רישיונות עסק עד שלא תיפסק הפרת החוק.

השופטת קובו חייבה את העירייה להעניק רישיונות למפירי החוק, לאחר שקבעה כי חוק רישוי עסקים מאפשר להימנע מהענקת רישיונות רק בשל מספר עילות מוגבל המנויות בסעיף הראשון לחוק. אשר על כן, על פי קובו, תוכל רשות למנוע רישיון מעסק רק לאחר שמצאה כשלים בנושאי איכות הסביבה, בטיחות, מחלות וענייני תכנון ובנייה. השופטת קבעה כי הרשות המקומית אינה מוסמכת להתנות את מתן הרישיון בקיום חוקי העזר העירוניים או בקיום חוקים אחרים שלא נכללו במפורש בחוק רישוי עסקים. עם ההיגיון המשפטי הזה אפשר להסכים ואפשר שלא. לו היתה השופטת מסתפקת בו, לא היה לנו אלא להעמיד אותה בחזקת כשרות של מי שהכריעה על פי מיטב הכרתה המשפטית.

אלא שפסק הדין מגלה טפחיים ויותר על המוטיבציות שעמדו מאחוריו. השופטת מציינת וחוזרת ומציינת בפסק הדין כי לא ייתכן שהעירייה תימנע מלהעניק רישיונות מתוך שיקולים דתיים. היא גם מרבה לצטט מפסיקות בג"ץ שקבע כי רשויות של המדינה אינן יכולות לתת לשיקולים דתיים להנחות את דרכן. השופטת, מבחינתה, מגינה על הצביון "בעיר הטרוגנית ולבטח לא בעלת אופי דתי". המילה 'דתי' על הטיותיה השונות מופיעה אינספור פעמים בפסק הדין, כאשר השופטת שוכחת כי סניפי AM/PM אינם מותקפים בשל עבירה על חוקי ההלכה, כי אם בגלל עבירה על החוק. ייתכן ומאחורי חוק שעות עבודה ומנוחה ומאחורי חוק העזר העירוני עמדו גם מוטיבציות דתיות, אך הן בוודאי לא עניינה של השופטת. גם פסיקות בג"ץ שציטטה השופטת לא מנעו אכיפה של חוקים שנחקקו מטעמים דתיים, אלא קבעו שמרגע שנחקקו - אכיפתם תיעשה כאכיפתו של כל חוק ממלכתי אחר. עיריית רמת גן, אם כן, לא ניסתה לאכוף חוק דתי, אלא לאכוף חוק. לעומת זאת, השופטת קובו לא הוציאה פסק דין משפטי, אלא פסק דין חילוני.

וכדת דל לא הצליחה להסביר להורים איפה הכסף

לא בפעם הראשונה

חוסר היושר בפסק דינה של השופטת מרקיע שחקים דווקא בהתייחסותה למרכול היחיד בו התירה לעיריית רמת גן להמשיך ולעכב את הענקת רישיון העסק. איתרע מזלו של סניף AM/PM ברחוב הרא"ה בעיר, ובטרם החלה העירייה לעסוק בנושא הפרת החוק במקום, כבר התלוננו השכנים על הרעש הבוקע ממנו. "אין להתעלם מכך שפעילותו הסבה מטרד לתושבים המתגוררים בסמוך אליו", כתבה השופטת. "ממכתבם של הדיירים עולה, כאמור, כי הדבר שהטריד את מנוחתם היה הרעש שבוקע מהסניף בשעות הערב המאוחרות. אין במכתב טענה לעניין הפעילות בשבת והתושבים לא ציינו כי הם מתנגדים לה". לכן קבעה השופטת כי בנוגע לסניף זה עולה הצורך להגביל ברישיון העסק את שעות הפתיחה של המקום. ההחלטה סותרת כמובן את ההיגיון המשפטי בו מתהדר פסק הדין, לפיו יכולה העירייה להטיל הגבלות על רישיון העסק רק בנושאים שנמנו במפורש בחוק.

זו אינה הפעם הראשונה שהשופטת קובו נעמדת לצד רשת AM/PM בקרב על זכותה של החילוניות לרמוס את החוק. לפני שנים שלחו כמאה בעלי מכולות קטנות בתל אביב את עו"ד דוד שוב כדי לנסות לעצור את הפרת החוק של רשתות המרכולים. עו"ד שוב טען כי העירייה יכולה וצריכה למנוע על פי החוק את פתיחת המרכולים בשבת, שמאלצת את בעלי המכולות הקטנים לבחור בין עבודה של שבעה ימים בשבוע ובין פשיטת רגל. ארבע שנים התמסמסה העתירה בבית המשפט המחוזי בעיר עד שהגיעה אל השופטת קובו. זו דחתה את העתירה והטילה על בעלי החנויות, שטענו מלכתחילה שמצבם הכלכלי תלוי על בלימה, תשלום הוצאות של לא פחות מ-75 אלף שקלים לעיריית תל אביב.

מעניין להשוות את התייחסותה של השופטת אל זכות העמידה של מפירי החוק בכל אחד משני התיקים. כאשר מרכולי AM/PM עתרו כנגד עיריית רמת גן, טענה העירייה כי יש לדחות על הסף לפחות את עתירתו של אחד הסניפים, שכן הוא מגיע לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים: הסניף נפתח מזמן ללא רישיון עסק ופעל כך במשך שנים, ללא קשר למחלוקת על הפתיחה בשבת. השופטת קובו קבעה כי מאחר שמדובר "בסוגיות עקרוניות, נורמטיביות בעיקרן... ושהחשיבות בהכרעה בהן חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים", היא תדון בעתירת המרכול מפר החוק.

בקשה דומה של עיריית תל אביב לפסילת עתירתן של מכולות שנלחמו בפתיחת המרכולים בשבת, דווקא נענתה. קובו דחתה על הסף את עתירתם של 16 מבין בעלי המכולות, לאחר שהתברר שהם פועלים ללא רישיונות עסק. "חלק זה של העותרים, שרוממות קיום החוק בפיהם" - כתבה אז השופטת קובו - "לא הקפידו כך עם עצמם".

 

להגיד את האמת להורים

שבעת אלפים שבע מאות שמונים וחמישה (7,785) שקלים חדשים. זהו שכר הלימוד השנתי המקסימלי - על פי המלצת וועדה וולונטרית בראשות בן ציון דל, לשעבר מנכ"ל משרד החינוך - אותו ניתן לגבות מהורים במוסדות דתיים-לאומיים אקסטרניים. הוועדה, תעלול פוליטי מוצלח של ח"כ זבולון אורלב, הצליחה לכמת את שכר הלימוד הרצוי על חודו של שקל. אך הוועדה כנראה לא מספיק רצתה, וממילא לא הצליחה, לספר להורים הכורעים תחת נטל התשלומים מה באמת צריך לעשות, או בלשונו הזהב של יאיר לפיד - "איפה הכסף?"

הכסף, על פי ועדת דל, מוטמן במרתפיו של משרד החינוך. הוועדה מצאה שתי סיבות עיקריות לנטל הכבד על ההורים. הסיבה הראשונה, הקיצוץ ההיסטורי שעשה משרד החינוך לפני יותר מעשור בתקציב המוסדות התיכוניים הפרטיים-למחצה של הציונות הדתית. והסיבה השנייה, שהיא צידו השני של אותה מטבע - סירובו של משרד החינוך להכיר בצרכים המיוחדים של מוסדות אלו, כמו תקנים מיוחדים (למשל ראש ישיבה וגם מנהל תיכון) או יום לימודים ארוך במיוחד. הוועדה קראה למשרד החינוך להחזיר לישיבות ולאולפנות את התקציבים העודפים מהם נהנו במשך שנים רבות. סיכוייה של קריאה זו להיענות נמוכה אפילו מסיכויי יישומה של דרישת הוועדה מההנהלות של הישיבות והאולפנות לשקיפות כספית מלאה אל מול הורי התלמידים.
חשוב להפנים את העובדה שחגיגת התקציבים של שנות השמונים והתשעים לא תחזור, גם אם למפד"ל יהיו חמישה עשר מנדטים בכנסת הבאה. הרבה מים זרמו מאז ימי הקומבינות. הכללים הובהרו, הפיקוח הודק. התיקצוב הכפול ממשרד החינוך וממשרד הדתות שהיה נהוג בעבר, לא יעבור היום בג"ץ. לכן אין ברירה אלא לומר להורים את האמת

למרות הקושי, חשוב להפנים את העובדה שחגיגת התקציבים של שנות השמונים והתשעים לא תחזור, גם אם למפד"ל יהיו 15 מנדטים בכנסת הבאה. הרבה מים זרמו מאז ימי הקומבינות. הכללים הובהרו, הפיקוח הודק. התיקצוב הכפול ממשרד החינוך וממשרד הדתות שהיה נהוג בעבר, לא יעבור היום בג"ץ. גם לא התזה לפיה התלמיד הדתי זקוק לתיקצוב כפול של שעות לימוד. זה לא יעבור גם אם כצל'ה או אורבך יסרבו להיכנס לקואליציה, ומסתבר שגם קריאתו הנרגשת של בן ציון דל לא תועיל. לכן אין ברירה אלא לומר להורים את האמת: אמת אחת היא שמוסדות פרטיים-למחצה הם דבר יקר; והשנייה, שחלק נכבד משכר הלימוד השנתי שנגבה מהם מוקדש למערכות בזבזניות ולמשכורות מתגמלות באופן יוצא דופן.

קחו למשל בית ספר יוקרתי לבנות בירושלים המונה כ-700 תלמידות. לבד מהצוות המקובל בבתי ספר רגילים, הוא נהנה גם מהנהלה מורחבת. מנכ"ל אחד, מנהל אדמיניסטרטיבי ושני סמנכ"לים נהנים ממשכורת מצרפית ברוטו של 1,522,000 שקלים בשנה. בהנחה ששכר שכזה מחייב עלות מעביד של כמעט שני מיליון שקלים, הרי שכל הורה תורם בשנה יותר מ-2,500 שקלים בממוצע כדי להחזיק הנהלה כה נכבדת. חשבון דומה מוביל למסקנה כי כל תלמידה באולפנה באזור השרון משלמת 2,000 שקלים בשנה כדי לממן את משכורתם היפה של ראש האולפנה ושל המנכ"ל.

באולפנה אחרת, אי שם ביו"ש, מרוויח המנכ"ל משכורת ברוטו של 37 אלף שקלים בחודש. התחזוקן הראשי של המוסד מרוויח משכורות כפולה מהשכר הממוצע במשק. יחד עם ראש האולפנה ומנהל התיכון, השכר המצרפי השנתי של הארבעה מגיע ל-1,256,000 שקלים ברוטו, המגלמים עלות מעביד של כמיליון וחצי שקלים. שכר הלימוד הכולל שנגבה מתלמידות המוסד הוא שבעה מיליון שקלים, כך שהמשכורות של הארבעה נוגסות יותר מ-20% משכר הלימוד המשולם. מעקב אחר שני דיווחי השכר האחרונים של עמותת האולפנה מגלה כי בתוך שנה גדל שכרו של ראש האולפנה בכ-17%, ושכרו של המנכ"ל צמח ב-20%. הלוואי על כולנו.

לא נטריח עליכם עוד הרבה, אבל את נתוניה של קריה חינוכית בצפון לא נוכל שלא להביא: ראש הישיבה מרוויח שם כ-480 אלף שקל בשנה. מנהל התיכון של האולפנה - 437 אלף. המנכ"ל 425. ראש האולפנה 387, ומנהל התיכון של הישיבה 340. המספרים מסתכמים ביותר משני מיליון שקלים, ועלות המעביד יכולה לנשוק לשלושה מיליון. אותה קריה חינוכית דתית-לאומית גובה מההורים בכל שנה כ-1.6 מיליון שקלים. לו היו ראשי הקריה מסתפקים במשכורות מכובדות אך צנועות יותר, ייתכן שלא היו צריכים לגבות מהורי התלמידים ולו שקל אחד.