בשבע 507: בעיתון בשבע

התבטאויותיו של הנשיא פרס בנושא האיראני, חובתו המצפונית או חריגה פסולה מסמכותו?

ירעם נתניהו , ה' באלול תשע"ב

פרופ' אברהם דיסקין

האוניברסיטה העברית, המכון לאסטרטגיה ציונית

חריגה מהכללים

 

יש לזכור שהתפקיד של הנשיא הוא בראש ובראשונה סמלי. אף על פי שהיו בעבר חריגות והתבטאויות לא ראויות של נשיאים, בדרך כלל הם נמנעו מלומר דברים החורגים באופן בולט מהקונצנזוס. גם במצב הנוכחי אפשר לומר דברים ברורים שהם בקונצנזוס. למשל שישראל אינה יכולה להשלים עם כך שבידי משטר שהוא גם אנטישמי וגם מקדיש את עצמו בפרהסיה לרעיון של השמדת ישראל, יהיה נשק גרעיני. כמו כן, ברור שבעיה מהסוג הזה כדאי ועדיף לפתור בלא שפיכות דמים ובשיתוף פעולה עם ארה"ב.

מעבר לזה, אין לציבור די נתונים, ולא בטוח שאפילו למקבלי ההחלטות יש נתונים מלאים. הכל פועלים כיום במסגרת של אי-ודאות. צריך לזכור כי התבטאויות בנושא האיראני יכולות להשיג תוצאות הפוכות מאלה שרוצים המתבטאים בנושא. למשל, ייתכן שדווקא התבטאויות מיליטנטיות עשויות למנוע את הצורך של המימוש הצבאי, מפני שהן מרתיעות. מנגד, התבטאויות מתונות אולי דווקא מגבירות את המוטיבציה אצל האיראנים ומקרבות עימות אלים.

היו די הרבה חריגות בנושא ההתבטאויות של אישים שונים בסוגיה האיראנית, וכשהנשיא מעורב בזה, זה בעייתי שבעתיים. כבר הנשיא הראשון, חיים ויצמן, איש בעל זכויות רבות, אמר זמן קצר לאחר בחירתו לנשיא כי המקום היחיד שלתוכו הוא יכול לדחוף את אפו הוא הממחטה שלו. בכך הוא קיבל את הדין שמכתיב התפקיד. דומה כי במקרה שלנו, גם שמעון פרס וגם הנשיא לשעבר נבון, שיצא להגנתו, שגו בעניין הזה. אם לנשיא בוער בעצמותיו עניין מסוים שסותר את הכללים המינימליים הכרוכים בתפקידו, עליו לעשות את שבליבו. אבל אז עליו לוותר על התפקיד. כמו הנשיא, גם אנשי צבא הכפופים לדרג המדיני אינם יכולים לשבור את כללי המשחק ולהישאר בתפקידם. 

 

אריה שומר

לשעבר ראש לשכת נשיא המדינה

להתפטר ואז לדבר

לרגל יום הולדתו ה-89, ואני מאחל לו עד 120, הנשיא מצא לנכון להתבטא בפומבי בנושא איראן, ולדעתי הוא טעה בכך.

שמעון פרס הוא איש בעל זכויות גדולות בישראל. הוא יודע מצוין את תפקידו כנשיא המדינה, והוא מכיר היטב את חוק יסוד הנשיא. כך שלדעתי פרס לא שכח את תפקידו. בל נשכח שפרס הוא בעל הניסיון הרב ביותר בפוליטיקה בישראל. הוא עבד עם בן גוריון, חצה ממשלות והיה בתפקידים רבים ומגוונים, ואף על פי כן הוא בחר לצאת החוצה לתקשורת. או מפני שהוא יודע שעֵת צרה היא לישראל, כמו שלימד עליו זכות הנשיא לשעבר יצחק נבון, או מפני שפרס מרגיש שהוא בשלהי תפקידו כנשיא המדינה, ועובדה היא שעלו כל מיני שמועות שכביכול עם סיום תפקידו הוא יציג את מועמדותו לראשות הממשלה. איני מאמין שהוא אכן יציג את מועמדותו, אבל יש אנשים שלוחצים עליו לעשות זאת. פרס אינו מוכן לרדת מהבמה, אלא מרגיש צורך לתת את חוות דעתו, והיא אכן רצינית.

לו פרס לא היה היום נשיא המדינה אלא נשיא לשעבר, והוא היה אומר שהוא מוטרד מאיראן ובגלל זה הוא לא ישן בלילות – זה בסדר. בכך פרס מתחבר אוטומטית לקבוצה המכובדת של ראשי קהילת המודיעין, ראשי אמ"ן, ראש השב"כ והמוסד שחלק מהם אמרו את אשר על ליבם בקול רם, ובכך הם מדירים שינה מאזרחי מדינת ישראל. אבל כשנשיא מכהן אומר זאת בריש גלי, זה חמור יותר. כיוון שהנשיא באמת מעודכן במה שקורה, אם הוא רוצה לומר את אשר על ליבו כי הנושא באמת מדיר שינה מעיניו – עליו להתפטר מתפקידו ולומר זאת מבחוץ. כל משפט שלו יכול לפגוע במורל של העם וביסודות ההרתעה של מדינת ישראל. אם הוא רוצה לומר זאת מבפנים, עליו לקבוע פגישה עם ראש הממשלה ולומר לו את דעתו בארבע עיניים, ואחר כך יצאו בהודעה משותפת לציבור.

 


ח"כ ציפי חוטובלי

ליכוד

לגיטימי אך לא ענייני

לכל גורם במערכת הפוליטית, ובכלל זה לנשיא, יש זכות מלאה להביע עמדה בנושא איראן, ובאותה מידה - לכל גורם במערכת הפוליטית יש זכות לחלוק עליו. זאת, בתנאי שמעבר להתנגדות או לתמיכה יישמעו טיעונים ענייניים. מה שמפריע לי בדיון הציבורי סביב הסוגיה האיראנית אינו נעוץ בזהות הדוברים, אלא בעובדה שקול הזעקה שמשמיעים המתנגדים לתקיפה אינו מגובה בנימוקים ענייניים.

הטענה שהאמריקנים יעשו עבורנו את העבודה, יכולה שתבוא בגדר משאלת לב, אך אסור שתשמש כתוכנית עבודה. בכך המתנגדים לא מתמודדים עם השאלה הגדולה: מה על ישראל לעשות אם אמריקה לא תפעל מול איראן? האם עלינו לשבת בחיבוק ידיים בעוד איראן ממשיכה לפתח את הגרעין?

כמו כן, בהרבה מובנים, בדבריהם של המתנגדים לתקיפה יש שיח אנטי-ציוני. כל הרעיון של התנועה הציונית הוא שעם ישראל ייקח את גורלו בידו, ולא יהיה נתון לחסדי הגויים. הטענה שאנו יכולים לסמוך רק על אמריקה, יש בה כדי לשלול מאיתנו את כוח הפעולה, ויש בכך ניסיון אנטי-ציוני שחותר תחת אושיות המפעל הציוני. נוסף על כך, יש ניסיון של מתנגדי התקיפה לצייר כל החלטה על תקיפה כמוּנעת משיקולים פוליטיים, בעוד את אותה טענה ניתן לטעון כלפי המתנגדים עצמם. גם זה אינו טיעון ענייני, אלא ניסיון להשחיר את בעלי העמדה ההפוכה, וככזה הוא אינו מקדם את הדיון בנושא.

לגופו של עניין, צריך לזכור שגם לאחר שפרס הפך לנשיא הוא עדיין נשאר דמות פוליטית, ומבחינתי לגיטימי שנשיא מתבטא בנושאים פוליטיים. זה חלק מחופש הביטוי. אבל, כאמור, הבעיה אינה בכך שדמויות פוליטיות, לרבות הנשיא, מתבטאות בנושא האיראני, אלא שהן מתבטאות בחוסר אחריות.

כמו כן, כדאי להדגיש שכדי ליצור דיון פוליטי בריא, יש צורך גם בשיח עיתונאי בריא וענייני – שעיתונאים ישאלו שאלות טובות. ניסיונותיהם של עיתונאים להציג את נתניהו וברק כשוחרי קרבות הינו עוול משווע. ניתן לקבוע בבטחה שגם ראש הממשלה ושר הביטחון היו שמחים אילו מלאכתנו היתה נעשית בידי אחרים, אבל כאנשים האמונים על קיומה של המדינה, אסור להם להשאיר את הטיפול בכך ליד המקרה.

 

תשובות הגולשים

ואם זה היה להפך?

אין ספק שאם היה זה נשיא מהמחנה הימני, כל השמאל היה עומד על רגליו האחוריות ומבקש את התפטרות הנשיא. ראיה לכך, שכשמדברים על נושא התקיפה באיראן - לשמאל מותר להסית טייסים לסרב פקודה והיה אם ידרשו לתקוף, ובהתנתקות, לעומת זאת, השמאל פחד שחיילים בצד הימני של המפה יסרבו פקודה, אך בפועל הדבר לא קרה. כך צריך להיות במקרה של פרס. הנשיא לא מייצג יותר מחצי העם, שהוא ימני ברובו. הנשיא מייצג את העיתונות ועיתונאים בצד השמאלי של המפה. הנשיא צריך להיות הגורם הממתן והמרגיע, ולא מעורר המחלוקת כפי שקורה בפועל. על הנשיא להחזיר את המפתחות ולהגיש את התפטרותו המיידית.

יהודית יורב, אלון שבות

 

נתניהו אשם

הנשיא פרס בוודאי חרג מסמכותו, וזאת בהמשך להתבטאויות אחרות שלו בנושאים מדיניים ופוליטיים, ופגישות רבות עם מדינאים זרים בארץ ובחוץ לארץ.

אלא שמי שאחראי להתערבותו הגסה של הנשיא בנושאים פוליטיים הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שמיום כניסת הנשיא פרס לתפקידו שמח מאוד להתערבותו של פרס בנושאים שלא בסמכותו.
מינוי אהוד ברק לשר הביטחון והתערבות הנשיא בנושאים מדיניים ופוליטיים, משקפים את פחדנותו של ראש הממשלה לנהל מדיניות לאומית עצמאית בגאווה מול אומות העולם.

אורי גלעד, אלקנה