בשבע 507: די להבלגה

תגובה ישראלית פייסנית ומבליגה לא תועיל מול האשמות השקר של עבדאללה או מול הפרות ההסכם הצבאי בסיני על ידי מורסי

דברים שרואים מכאן , ה' באלול תשע"ב

 * בעקבות הצטרפותו של פרס לגורמים הרבים המבקשים למנוע מהממשלה לקבל החלטות בנושא האיראני, יש לחייב בחקיקה תקופת צינון לפוליטיקאי המבקש להיבחר לנשיא

 ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, שיגר איחולים למלך ירדן, עבדאללה, שבהם הביע שוב את אמונתו שירדן חיונית לשלום וליציבות האזורית, ואף דאג לפרסם את הדברים בדף הפייסבוק שלו. האיחולים הללו וההצהרה הזאת ראויים בזמנים כתיקונם, אלא שהפעם הם נתפסו כתגובה צולעת להצהרתו של המלך מרבת עמון כי ישראל פוגעת במקומות הקדושים לאסלאם.

נכון שהמלך ההאשמי נתון ללחצים והוא מנסה להדוף את הגל האסלאמי בתוך מדינתו; מאביו המנוח, המלך חוסיין, הוא למד להתכופף קצת בפני הגל המתגבר עד שיעבור, ואז להחזיר לעצמו את השליטה. כך עשה אביו של עבדאללה כאשר נאצר היה בשיא כוחו (56'-57'), בעת עליית קרנם של אירגוני הטרור (אז הצהיר "כולנו פתח"), וכן בברית שכרת עם סדאם חוסיין ערב פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה.

ההתחשבות הזאת במצבו של המלך הירדני גורמת למנהיגנו להבליג על דברי השקר שמטיח עבדאללה בישראל. את הריאיון השנתי ב'ניו יורק טיימס', בו התריע שהמזרח התיכון על סף פיצוץ וחייבים לסייע לפלשתינים, אפשר אולי לקבל כמס שפתיים מצד עבדאללה לנושא הפלשתיני. אבל הטענה שהיהודים פוגעים במקומות הקדושים לאסלאם זה כבר סיפור אחר, שהוא גם שקרי וגם יוצר נשורת רעילה.

כל מי שקרא את מחקריו המאלפים של נדב שרגאי בנושא ירושלים מכיר את הרגישות (אולי רגישות היתר) שהפגינה ישראל כדי להוכיח שאין לה כל כוונה לפגוע במקומות הקדושים לאסלאם, גם כאשר לא זכינו ליחס דומה מהצד השני. בפרשת גשר המוגרבים היתה ישראל מוכנה לשתף מהנדסים ירדנים ולהציב מצלמות שידווחו בזמן אמת על העבודות המתבצעות באתר. בסופו של דבר סירבה ירדן להעניק הכשר לעבודות, וכעת תוקף עבדאללה את ישראל כמי שפוגעת במקומות הקדושים. בכך ממשיך עבדאללה בדרכם הנלוזה של המופתי אל-חוסייני וערפאת, שנהגו להצית מהומות באמצעות ההכרזה שאל-קודס בסכנה.

ממה שקורה ביחסינו עם מצרים עלינו ללמוד שהבלגה על האשמות אנטישמיות תמורת שיתוף פעולה ביטחוני היא עיסקה שבסופו של דבר אינה משתלמת. בראייה לטווח ארוך, כתבי שיטנה אנטישמיים בעיתונות הרשמית והאשמות בדבר כרישים מונחי GPS הפוגעים בתיירות המצרית בסיני, מניחים תשתית אנטישמית המחלחלת לכל החברה.

יש להימנע מהתחשבות יתר גם בכל הקשור להפרות המצריות של הסכם השלום. בקול ישראל דווח שבתוך הציוד הצבאי האסור על פי הסכמי קמפ דיוויד, המצרים מכניסים לסיני גם טילי נ"מ. גם אם תשתיות הטרור בסיני התרחבו, טרם דווח שהאירגונים הסלאפים והג'יהאדים מפעילים מטוסים המצריכים הצטיידות בטילי נ"מ. ישראל למדה במלחמת יום כיפור מה משמעותה של הזזת טילי נ"מ מצריים תוך הפרת ההסכמים מסוף מלחמת ההתשה.

הרפלקס המותנה הישראלי הוא לפנות לאמריקנים, וכבר נאחזים כאן בטורו של דניס רוס ב'וושינגטון פוסט' שצידד בביטול הסיוע האמריקני למצרים. אך כמו בסוגיה האיראנית, ההימור שמימשל אובמה יפעל בתקיפות כלפי מצרים הוא בעייתי. ראשית כל, נקיטת עמדה אמריקנית תַקיפה נגד קהיר תהווה הודאה בכישלון המדיניות של מימשל אובמה, שגיבתה את האביב הערבי בקהיר וגם סמכה על העב"ם המכונה 'אסלאם דמוקרטי' בטורקיה ובמצרים. שנית, גם אם ארה"ב תגלה נחישות, עמדתה איננה קובעת עוד, במצרים של האחים המוסלמים. מורסי כבר אותת לאמריקנים דרך נסיעתו המתוכננת לטהרן, ויש הסבורים שפניו מועדות גם לבייג'ינג.

סין רכשה לעצמה השפעה בכל מיני משטרים בעולם השלישי היות שהקפידה בעיקר על יחסים כלכליים ואסטרטגיים, ללא התערבות או הטפות מוסר. לאור תדמיתה הנוכחית של ארה"ב במצרים, 'עשיית שריר' כלפי אמריקה תזכה את מורסי בפופולריות רבה. סין יכולה להחליף בקלות את הסיוע האמריקני בהעמדת סיוע ישיר משלה או באמצעות הלוואות לחיפושי נפט וגז במצרים, שסין הצמאה לאנרגיה תשמח לרכוש.

ישראל חייבת לפעול בעצמה, ולהבהיר למורסי שהפרת ההסכמים שהושגו בוויתורים ישראליים כה כואבים תגרור את חזרת צה"ל לסיני.

מהפוליטיקה לנשיאות? רק אחרי צינון. פרס וריבלין

משל המשילות

זוכרים את הימים הטובים בהם כל מתקני הדמוקרטיה העלו את בעיית המשילות בישראל על ראש דאגתם? מפיהם למדנו שחייבים לחזק את מעמדו של ראש הממשלה, כדי שיהיה מסוגל לקבל הכרעות קשות כשהוא משוחרר מלחצים של מפלגות קטנות וקבוצות סקטוריאליות. על פי גישה זו, נעשו שינויים בחוק שחיזקו את כוחו של ראש הממשלה, עד שכיום אין לחברי הכנסת דרך מעשית להדיחו בלי להגיע לבחירות חדשות.
ב'קול ישראל' דווח שבתוך הציוד הצבאי האסור על פי הסכמי קמפ דיוויד, המצרים מכניסים לסיני גם טילי נ"מ. גם אם תשתיות הטרור בסיני התרחבו, טרם דווח שהאירגונים הסלאפים והג'יהאדים מפעילים מטוסים המצריכים הצטיידות בטילי נ"מ. ישראל למדה במלחמת יום כיפור מה משמעותה של הזזת טילי נ"מ מצריים תוך הפרת ההסכמים מסוף מלחמת ההתשה

בנושא האיראני עומדת כעת ממשלת ישראל בפני אחת ההכרעות הקשות בתולדותיה, והרי לשם כך חיזקו את מעמדו של ראש הממשלה - כדי שיהיה מסוגל להכריע. אבל מסתבר שעיקרון חיזוק המשילות כבר אינו אופנתי כשהיה. לראש הממשלה מותר אמנם להכריע, אבל בתנאי שהוא זוכה לגיבוי מהמנגנון הביטחוני. על פי הסקר האחרון של מינה צמח ומאמרי מערכת בעיתונות הכתובה והאלקטרונית, מסתבר שמשילות ויכולת הכרעה הם רצויים רק כאשר מדובר בהחלטות כמו החרבת יישובים או החזרת הסורים לחופי הכנרת. בהכרעות אחרות נעלם עיקרון המשילות, וכוחות בלתי נבחרים נקראים לסגור על ראש הממשלה ולהצר את צעדיו. ועוד לא הזכרנו את התמנון של הפקידות המשפטית, שידה בכל. כעת מצטרף לתזמורת גם נשיא המדינה שמעון פרס, שמנצל כל הזדמנות כדי לכרסם בסמכותה של הממשלה להכריע.

ברפובליקת ויימר, ששלטה בגרמניה מ-1919 עד עליית הצורר ב-1933, פעלה שיטה פרלמנטרית עם ממשלה שהתבססה על קואליציית מרכז-שמאל. אבל מנסחי חוקת ויימר, ברוב איוולתם, הכניסו גם נשיא נבחר לתמונה, ולתפקיד נבחר המרשל הסנילי פאול פון הינדנבורג. כך התלכדו כל מתנגדי הבשורה הדמוקרטית של ויימר סביב נשיאותו של הינדנבורג, שסימל את האימפריה הגרמנית שסולקה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

ההשוואה לפון הינדנבורג לא באה לרמוז שנשיאנו הוא סנילי (והלוואי שכולנו נזכה לצלילות דעת כזאת אם נגיע בחסדי שמיים לגבורות והלאה), אבל היא כן באה להבהיר את הסכנה שבהפיכת הנשיאות למוקד לגיטימיות מתחרה במשטר פרלמנטרי. כדי למנוע זאת דואג כל משטר פרלמנטרי שהנשיא (או המלך) ימלא תפקיד טקסי ולא פוליטי. הנשיא פרס חצה את הגבול הזה, כפי שכבר עשו לפניו נשיאים אחרים שהגיעו מהזירה הפוליטית. הנשיא יצחק נבון החרים בשיטתיות את יישובי יש"ע, למעט ביקור אחד בגוש עציון, שאת הנאום שנשא בו הקדיש לנושא ההגינות כלפי הערבים. נבון גם הרשה למצרים להשתמש בו כישראלי הטוב לעומת מנחם בגין הרע. הנשיא חיים הרצוג ז"ל, למרות מוצאו במפלגת העבודה, ידע לשמור על ממלכתיות. אבל יורשו עזר ויצמן ז"ל לא הכיר בגבולות ומגבלות תפקידו והתפרץ לתחום המדיני, כולל בסוגיה הסורית.

אין טעם ללכת בעקבות ח"כ מירי רגב ולפעול למען הדחתו של שמעון פרס. צעד כזה יהיה מנוגד לעיקרון של 'והדרת פני זקן'. אך אפשר בהחלט להעיר למר פרס כאשר הוא חוצה את הגבול, ובמקביל להעביר חקיקה אשר תבודד את מוסד הנשיאות מהפוליטיקה.

ח"כ ד"ר מיכאל בן ארי ביקש להעביר חוק שימנע מיו"ר הכנסת להיבחר לנשיא, בטענה שתפקיד היו"ר יוצר פיתוי לשחד את הח"כים, חברי הגוף הבוחר את הנשיא, בכל מיני הטבות כגון השתתפות במשלחות לחו"ל. הייתי מציע משהו יותר רחב, שימנע מאדם מתוך הזירה הפוליטית (ח"כ, שר, ראש ממשלה, ראש עיר, מנכ"ל משרד במשרת אמון) להתמודד על תפקיד הנשיאות בטרם מלאו חמש שנים לפרישתו מהחיים הפוליטיים. הדבר עשוי להחזיר אותנו למסורת של בחירת איש רוח לתפקיד, או לכל הפחות לסמן ביתר בהירות את קו הגבול בין הזירה הפוליטית לנשיאות.