בשבע 507: הלאה הכיבוש

המתנחלים הם היחידים ביו"ש שנתונים תחת כיבוש, והתנהלות המינהל האזרחי בפרשת בית עזרא בחברון מדגימה זאת היטב



אליקים העצני , ה' באלול תשע"ב

דגל המרד ברחוב צלאח-א-דין ממשיך להתנופף ברמה. בניגוד לעמדת ועדת השרים לענייני התיישבות, כופפו אנשי היועץ המשפטי את ראש הממשלה, ובתיווכו של השר בני בגין, ה'פודל' הקבוע של 'שלטון החוק', הגישו לבג"ץ נייר מטעם נתניהו וברק המאמץ את עמדתם, לפיה גם תושבי מיגרון שרכשו את הקרקע מבעליה הערבים – יגורשו. כך דוקר ראש הממשלה בגבה את הוועדה שהוא עצמו הקים.

בבג"ץ 'בית עזרא' שברובע היהודי בחברון הניפה צלאח-א-דין עוד דגל פיראטי. מדובר במשפחה יהודית שגורשה מן העיר ומנכסיה בפרעות תרפ"ט. המרצחים הפכו את הנכס לחנות בשוק הירקות, והירדנים התייחסו אליו כ'רכוש אויב'. מדינת ישראל המשיכה לנהל את המקום באותה מתכונת, למרות שה'אויב' הוא אזרח ישראלי. לכן אפשר לומר שבחברון המדינה היא האויב של עצמה. בעל הבית, עזרא, נשאר בחוץ. פרצה האינתיפאדה, השוכרים הערבים פונו, ועדיין עמד הנכס ריק, גם כשהחל להתפורר, ובמקביל התדפקו יהודים על שערי הרובע להתיישב בו, ונדחו מהיעדר מקום. לולא כבר היה לחברון שם, אפשר היה לקרוא לה סדום.

לאחר מכן נכנסו משפחות יהודיות לגור בנכס, וכמובן שיקמו וטייבו אותו. אולם סדום לא ויתרה, והמינהל האזרחי עמד על זכותו להחזיר את השממה לנכס. הוצא צו פינוי ל'פולשים', ועליו ערערו היהודים בפני ועדת ערר המורכבת משלושה משפטנים. הוועדה קבעה שהמינהל התרשל במילוי חובותיו – לא התחשב ברצון הבעלים והתעלם מחובתו לדאוג לטובת הנכס - ופסקה להוציא, אמנם, את 'הפולשים', אך להשכיר את המקום לשוכרים אחרים.

סוף טוב? לא בסדום. כי לפי דין הכיבוש, פסק דין של ועדת ערר אינו אלא המלצה, ואפשר פשוט לצפצף עליו! וכך הווה. כיום עומד העניין להכרעה בפני בג"ץ.

בינתיים חלו שתי התפתחויות. ועדת אדמונד לוי לא השלימה עם הסידור המשונה, לפיו החלטה בערעור היא המלצה בלבד, ותבעה שהחלטה כזאת תהיה מחייבת. בכלל, מצאה הוועדה שהמינהל האזרחי הוא רשות "שלכאורה נחזית כמחזיקה בדעה מוטה לחובת המתיישבים הישראלים".

ובינתיים קמה גם ועדת השרים לענייני התיישבות, ולה הסמכות לקבוע ולהכתיב את עמדת הממשלה בענייני ההתיישבות ביו"ש.

כל הקווים האלה נפגשו בפרשת עזרא: העניין נידון בוועדת השרים, ושם הסכימו כל החברים לקבל את החלטת ועדת הערר, אך מולם התייצב מייק בלאס מטעם היועץ המשפטי ותבע לגרש את הדיירים היהודים ולהשאיר את המקום ריק ועזוב. בהתנגשות הזאת של "כנופיית שלטון החוק" (ביטוי של שרון) נגד ממשלת ישראל, לא הושגה הכרעה והוחלט לבקש ארכה. בג"ץ נעתר, אך הטיל על המדינה תשלום הוצאות.

זהו טירוף המערכות, אותו ייחסתי ל'כיבוש'.

אסביר את דבריי. דורי גולד, במאמר על דו"ח לוי, מבהיר שביהודה ושומרון הערבים אינם כפופים עוד ל'כיבוש' במובן החוק הבינלאומי, הואיל ומאז אוסלו ממשלת ישראל ביו"ש "אינה ממלאת עוד תפקיד של ממשלה". את התפקיד הזה ממלאים כעת שלטונות רמאללה ועזה.

גולד אינו עוסק במצבו של המיעוט היהודי ביו"ש - כמעט 400 אלף נפש - שנותר לבדו כפוף לממשל הצבאי, לכיבוש. 'כיבוש', מפני שהשלטון הזה אויב למתנחלים ומתנכל להם באמצעות הכלים החדים שמעמיד לרשותו הממשל הצבאי, שאמורים היו לדכא אוכלוסיית אויב. ההרסני ביותר מביניהם הוא הטרור המשפטי.

חמור מזה: היסוד המשפטי המודרני להיותנו בתל אביב כבחברון הוא המנדט של חבר הלאומים על ארץ ישראל ובו נאמר ש"בהתחשב בזכויות ההיסטוריות של העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ זאת", מחויבת המעצמה השלטת לעודד עלייה והתיישבות צפופה על הקרקע של יהודים.

משפטנים בינלאומיים בני סמכא תמימי דעים שההוראות האלה מחייבות כל מדינה השולטת כאן, כל עוד לא הוכרה ריבונות אחרת על השטח. מכאן, שלבני העם היהודי זכויות ותביעות כלפי המדינה הכובשת, ישראל, כמו כלפי כל מדינה אחרת, לו החזיקה בשטח.

את הזכויות האלה של העם היהודי רומס הממשל הצבאי תחת רגליו. מאות אלפי המתנחלים שנכתשים בין אבני הריחיים הם קורבנות של המצב הפרברטי, הנאלח, בו שלטון כיבוש שאזרחי האויב שוחררו מעולו, נשאר ואף הוחמר כלפי טובי בניו של 'הכובש'.

זעקת השבר של השמאל נגד 'הכיבוש' היא מהתלה ריקה מתוכן. המתנחלים הם הם שצריכים לצאת היום לרחובות תחת הסיסמה "הלאה כיבוש!" עד אשר יוסרו מעל צווארם המינהל האזרחי והטרור המשפטי שלו.