חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

אחים לנשק

אפרים ושושנה בלוט לא חלמו ששישה מילדיהם יהיו קצינים ביחידות מובחרות, שהבכיר בהם, אל"מ אבי בלוט, מונה לאחרונה למפקד חטיבת יהודה
30/08/12, 18:14
עתיה זר

| בני הזוג שעלו מארה"ב לישראל, עברו בעיצומם של ימי האינתיפאדה מביתם בירושלים להתגורר בנווה צוף שבבנימין, כי חיפשו "התיישבות חלוצית" | ההורים, שזכו השנה בפרס בגין לציונות, מגלים איך מחנכים דור של מפקדים בבית, מספרים על ההתמודדות עם הדאגה התמידית ופציעותיהם הקשות של שניים מהבנים, ועל סיפורי אחים שנפגשים בשדה הקרב

ספק אם המלך הורדוס, שבנה את המבנה מעל מערת המכפלה, תיאר לעצמו שאלפיים שנה לאחר מכן יתקיים למרגלות המבנה טקס צבאי רשמי של מדינת היהודים: טקס חילופי מח"ט יהודה, שנערך לפני כשבועיים. אל"מ גיא חזות, המח"ט היוצא, הוא שדאג לכך שהטקס יתקיים דווקא שם, ובדברי הפרידה שלו אמר בין השאר: "המקום הזה מרגש אותי בכל פעם מחדש. ממקום זה שואב עם ישראל את התוקף המוסרי וההיסטורי לקשר בינו ובין ארץ ישראל". את הדברים הללו שמע גם מחליפו בתפקיד, אלוף משנה אבי בלוט.

נותנים את הקרדיט להשפעה החיובית של היישוב. אפרים ושושנה בלוט

 "לא בכור, אבל בכיר"

שלא כמו חזות, אבי בלוט יכול להגיד שהוא גדל על דברים ברוח הזו, והוא מכיר אותם מהבית. הוריו של בלוט מתגוררים ביישוב נווה צוף שבבנימין, שם גידלו את שמונת ילדיהם - שבעה בנים ובת. כל הילדים שירתו שירות משמעותי בצה"ל, שישה מתוכם כקצינים. אבי, מח"ט חברון החדש, הוא השלישי מהילדים. "אבי לא הבכור, אבל הוא הבכיר", אומר אביו, אפרים.
על ההתנתקות: זו היתה דילמה קשה. אמרנו לילדים שאנו סומכים על דעת תורה, אך בין הרבנים המובילים היו חילוקי דעות אם לקיים את הפקודה או לסרב. היה קשה לקבוע לאיזה כיוון ללכת. אמרנו להם שנגבה אותם בכל דרך שיבחרו

לנווה צוף הגיעה משפחת בלוט ממניעים אידיאולוגיים. "רצינו יישוב חלוצי", מסבירה האם, שושנה. בסוף שנות השמונים, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, עברה משפחת בלוט על שמונת ילדיה מירושלים לנווה צוף. הבכור היה בן שש עשרה, הקטן בן שנה. בהתחלה הם התגוררו בשתי אשקוביות: חמשת הגדולים באחת, ההורים ושלושת הקטנים בשנייה. בין האשקוביות הותקן אינטרקום, כך שהילדים יכלו להזעיק את ההורים באמצע הלילה כשמצאו עקרב, למשל. לגדולים לא היה קל בהתחלה, במיוחד בדרך לבתי הספר בירושלים, שהיתה כרוכה לא פעם באירועים של זריקת אבנים. אך האהבה למקום והרוח האידיאליסטית גברו, וההחלטה להשתקע במקום התקבלה.

היום, עשרים ומשהו שנים אחרי, קירות ביתם המרווח של משפחת בלוט עמוסים בתמונות רבות: הילדים בחתונתם, הילדים בטקסים הצבאיים השונים, ההורים בנישואיהם ואפילו תמונות החתונה של הורי ההורים. קיר שלם מוקדש לנכדים (עד לאחרונה היה צריך להגיד 'נכדות', ורק לא מזמן נולד הנכד הראשון). אפרים ושושנה מביטים מלאי נחת בתמונות הרבות ומפרטים, ברשימה חלקית, את התפקידים הצבאיים בהם נשאו ונושאים הילדים. בין השאר ניתן למצוא שם תפקידים כמו מג"ד 101, מ"פ במילואים, מפקד ביחידת אגוז, מפקד של יחידה מובחרת, טייס, ראש מדור ב'אגוז', קצין אג"מ בצנחנים ועוד. התמונה הטרייה ביותר היא כמובן זו של הבן אבי, אשר מונה כאמור לתפקיד מח"ט חברון וגם הועלה לדרגת אלוף משנה.

"אין לנו ספק שהאווירה הקהילתית-חלוצית ביישוב כמו נווה צוף תרמה תרומה מכרעת לעיצוב האישיות של כל אחד ואחד", אומר אפרים, "זה נתן להם את הדחף לתת לחברה הישראלית ולא רק לקחת. העלייה ליישוב חלוצי תורמת להתפתחות של כל ילד, כי הוא מסתכל סביבו וסופג את הערכים הנכונים שכל משפחה יהודית ציונית היתה רוצה להעניק לילדיה".

אפרים ושושנה עצמם עלו מארצות הברית ממניעים ציוניים, בשנת תשל"א. לשושנה היה ברור עוד מאז היתה ילדה כי בבוא העת תעלה לישראל. הוריו של אביה היו ירושלמים שעזבו את הארץ בשנות העשרים מסיבות כלכליות. "גדלתי על סיפורי ירושלים שסיפרו סבי והדודים", היא מספרת, "וזה היה התנאי שלי לנישואין עם אפרים: שאחרי החתונה נעלה ארצה". אפרים הסכים, וחצי שנה לאחר נישואיהם הם פתחו תיק עלייה. כשסיפרו על תוכניותיהם לאמו של אפרים, היא הפתיעה אותם כשסיפרה שאביו המנוח היה פעיל ציוני בפולין, וכשחבריו עלו לארץ היגר הוא לאמריקה, במצוות אביו ("אז עוד שמעו בקול ההורים בדברים כאלה"). וכך, חדורי ציונות, עלו בני הזוג ארצה וקבעו את משכנם בירושלים, שם נולדו שמונת ילדיהם. אפרים עבד בקליטת עלייה בסוכנות, שושנה החלה לעבוד כמורה בחינוך המיוחד. עם הולדת הילד השלישי, עשתה הסבה ועבדה בבנק יהב כמנהלת חשבונות עד גיל הפרישה.

איך הגעתם לנווה צוף?

"במסגרת העבודה עסקתי בקליטת עלייה", מספר אפרים. "עבדתי עם עולים מדרום אפריקה. רצינו להציע להם כמה שיותר אופציות להתיישבות ותעסוקה בארץ, ובין השאר חיפשנו יישובים ביהודה ושומרון. נווה צוף היה אחד היישובים שהצענו לעולים, והוא מצא חן גם בעינינו. זה התאים לנו כי חיפשנו משהו חלוצי גם בשבילנו".

"כשאנחנו עלינו לארץ", מחדדת שושנה, "היה לנו צורך פשוט להיות בארץ ישראל. אבל לילדים בארץ אין את ההרגשה הזו. כדי להרגיש שהם לוקחים חלק בבניין הארץ היה צריך לגור ביישוב. בעיר הם לא הרגישו את זה".

איך הגדולים קיבלו את המעבר?

"לפני מספר שנים, סביב שולחן שבת, אחד הילדים הגדולים נזכר בתקופה ההיא", נזכר אפרים. "הוא אמר, 'כשהגענו ליישוב לא הבנו למה הבאתם אותנו, אפילו קיללנו אתכם בשקט בגלל זה'. אבל אז הוא אמר את המשפט הקובע: 'היום אנחנו מסתכלים לאחור ואנחנו מבינים את חשיבות ההתיישבות ביישוב חלוצי, ואנחנו חושבים שזו היתה ההחלטה המשפחתית החשובה והטובה ביותר שקיבלתם'. היום אנחנו מסתכלים בעצמנו על התקופה ההיא עם הקשיים, בתחושה של נחת וגאווה וגם תחושה של הישגיות".

"ההחלטה על המעבר היתה משפחתית", מדגישה שושנה. "ישבנו בירושלים ודנו על זה, והילדים אמרו שהם מוכנים לנסות. אבל אף אחד לא הבין את מלוא המשמעות של המעבר, גם אנחנו לא".

 

 לילות לבנים גם בתיכון

משפחת בלוט מעדיפה להצטנע. את העובדה שבניה משרתים בצבא בתפקידי קצונה קרביים היא זוקפת, כאמור, בעיקר לזכות האווירה ביישוב. הם עצמם היו מעדיפים שלא ידובר בהם. לפני כשנה ניאותו, לאחר הפצרות, להתראיין לעיתון 'ישראל היום', והופתעו מגודל התהודה של הכתבה, שהביאה בין השאר לכך שקיבלו בתחילת השנה את פרס בגין לציונות. השופטים עיינו בכתבה ההיא ולפיה החליטו כי המשפחה ראויה לקבל את הפרס. "משפחת בלוט מהווה סמל ומופת לתרומה למדינה וחינוך לאהבת הארץ על ידי גידול דור גאה של לוחמים ובוני הארץ", נאמר בנימוקים להענקת הפרס. "היינו מעדיפים להישאר אנונימיים", אומר אפרים, "אבל אחרי שהתפרסם הסיפור, הבנו שהוא חשוב. שהציבור ידע שהציונות לא מתה. אחד הבנים שלנו, שהוא מ"פ במילואים, לא הבין למה הסכמנו להתראיין. זמן קצר אחרי הפרסום התקשר אליו בחור מהפלוגה שלו, שביקש זמן לא רב קודם לכן להשתחרר לצמיתות מהמילואים, ואמר לו 'קראתי את הסיפור על משפחתך. אני מבין שהייתי לא בסדר ואני מבקש לחזור ליחידה'. בכל אופן, אנחנו מאוד משתדלים להצניע את עצמנו ולחיות את חיינו. משפחה רגילה, עם בנים לא רגילים".

אולי יש משהו בחינוך שלכם שהוביל למציאות הזו?
אחד הבנים שלנו, שהוא מ"פ במילואים, לא הבין למה הסכמנו להתראיין. זמן קצר אחרי הפרסום התקשר אליו בחור מהפלוגה שלו, שביקש זמן לא רב קודם לכן להשתחרר לצמיתות מהמילואים, ואמר לו 'קראתי את הסיפור על משפחתך. אני מבין שהייתי לא בסדר ואני מבקש לחזור ליחידה'

"לא תכננו מראש משפחה כזו", הם אומרים. הילדים למדו בבית הספר ביישוב ובתיכונים בירושלים, בנחלים, במירון ובכוכב השחר. הבן הבכור עזב את הדת בגיל צעיר. ובכל זאת מסתבר שיש איזה חוט מקשר ששוזר את החינוך של הבית: "היתה לנו החלטה בסיסית אחת: לתת לילדים עצמאות", אומר אפרים. "שיעורי בית שאתם מקבלים - זבש"כם. נעזור אם תרצו, אבל לא נשב לכם על הראש שתכינו. אתם תישאו בתוצאות. אז לחלק מהילדים היו הרגלי למידה מצוינים ולחלק לא. גם אלה שלא, הבינו בסופו של דבר עד כמה זה חשוב להתמסר ללימודים ולעשות את המקסימום על מנת להצליח. בחלק מהמקרים זה קרה בסוף התיכון, בחלק זה היה פוסט תיכון, אבל לכולם זה קרה. כולם הפכו להיות אנשים עצמאיים, וכל אחד בתחומו הפגין, וממשיך להפגין, כישורי מנהיגות. לדעתנו זה קשור לחינוך הזה. הם יודעים איך לשקול החלטות, איך לקבל החלטות ואיך לשאת בתוצאות. אני חושב שאלו אבני יסוד למנהיגות".

האווירה בבית, כיאה לבית מלא בנים, היתה תוססת. פעם אחת, כשעוד גרו בירושלים, חזרה שושנה הביתה והשכנה הזהירה אותה לא להסתכל למעלה, לקומה הרביעית בה התגוררו. שושנה הסתכלה כמובן, וראתה שם את הבן אבי תלוי בין שמיים וארץ. "הוא עיצבן את יושי אחיו הבכור ואת חבר שלו, אז הם שמו אותו שם", ועוד כהנה סיפורי בנים.

"יש בצבא מושג 'לילות לבנים'", אומר אפרים, "אז הם דאגו שגם בתיכון יהיו לנו לילות לבנים, כדי שנוכל להתמודד עם זה אחר כך, כשיהיו בצבא ולא נדע איפה הם. אבל תמיד השתדלנו לתת להם את התחושה שסומכים עליהם, ואוהבים אותם גם אם כועסים. ואם הם עושים משהו מנוגד לדעתנו נגיד להם זאת".

"הם גדלו כילדי מפתח והיו מאוד עצמאיים", אומרת שושנה. "היום אני מקפידה כל שבוע לבקר את הנכדים, אני מאוד משקיעה בהם. מדי פעם הילדים אומרים 'את משקיעה בנכדים מה שלא השקעת בנו'. אבל הם מעריכים את זה שלמרות שהיינו הרבה שעות מחוץ לבית, בכל זאת השקענו בהם את המקסימום שיכולנו".

הבן הבכור, יושי, הסתפק בשירות כחובש קרבי ולא התקדם לקצונה. הוא נשוי לשירה ואב לשלוש בנות. גם הבת ציפי שירתה בצבא. היא נשואה לדני והם הורים לשלושה. דני הוא שף, ואפרים ממליץ לכל משפחה יהודית "להשיג חתן שף". אבי, המח"ט החדש, הוא זה שהחל במסורת הקצונה במשפחה. הוא נשוי לעדי, ולהם חמש בנות. ברזומה שלו ניתן למצוא פיקוד על יחידה מובחרת, פיקוד על גדוד 101 של הצנחנים ועוד. אחריו עמיחי, המ"פ במילואים, נשוי ואב לבת, מנהל חדר מצב בחברה להגנת הטבע. ח' הוא טייס, שירת כקצין בחיל האוויר ועדיין רווק. לומד לתואר שני בבר אילן. נתנאל אדריכל נוף, נשוי לחן, לשעבר סמ"פ ב'אגוז'. א' נשוי לתמר והוא מפקד ביחידה מובחרת, אב לארבע בנות. הבן הקטן, י', גם הוא מפקד ב'אגוז', עדיין רווק. שניים מתוך הבנים נישאו לבנות נווה צוף ומתגוררים לא הרחק מההורים. בחצר הבית של משפחת בלוט נוטעים אפרים ושושנה עץ עם כל נכד שנולד, ומקווים בבוא העת לקחת ענף מאותו עץ לחופת הנכד שיינשא, כפי שהיה נהוג בזמן בית המקדש.

 

 טלית כתומה ואפר מעצמונה

 "אנחנו אומרים תמיד שאנחנו מלווים את הילדים במידה שווה של גאווה ודאגה", אומרים אפרים ושושנה. ובכל הנוגע לדאגה הם למודי ניסיון. הבן נתנאל נפצע לפני עשור בפיגוע במכינה בעצמונה. "רימון התפוצץ לידו, והפציעה היתה מדאיגה כי נכנסו לו רסיסים לחזה", משחזרת שושנה. "החובש והכירורג שטיפלו בו חששו לחייו, אבל הוא יצא מזה בנס". גם עור התוף שנקרע צמח מחדש והוגדר כ'נס רפואי' המתרחש אחד למיליון. נתנאל השתקם מהפציעה והתגייס, כאמור, ליחידת אגוז. אבי נפצע כשהיה מג"ד במבצע 'עופרת יצוקה'. בקרב מול מחבלים חדר כדור לבסיס עמוד השדרה שלו, ורסיס רימון חדר לכף ידו מצידה אחד ויצא מהצד השני. הוא היה מאושפז למשך שבוע, ומיד כששוחרר חזר לפקד על חייליו.

איך מצליחים לעבור אירועים כאלה?
היתה לנו החלטה בסיסית אחת: לתת לילדים עצמאות. שיעורי בית שאתם מקבלים - זבש"כם. לא נשב לכם על הראש שתכינו. אתם תישאו בתוצאות. כולם הפכו להיות אנשים עצמאיים, לדעתנו זה קשור לחינוך הזה. הם יודעים איך לשקול ולקבל החלטות, ואיך לשאת בתוצאות. אני חושב שאלו אבני יסוד למנהיגות

"אין לנו מרשם. דואגים, וסומכים על הקדוש ברוך הוא. ומודים לו מאוד על כל החסד, יום יום", אומרת שושנה. "אנחנו מתפללים לשלומם של כל חיילי צה"ל", מוסיף אפרים, "ומותר לנו כהורים לייחד את תפילותינו לילדינו, כמובן. הילדים שלנו מבינים את הצורך להגן על מדינת ישראל ותושביה, ואנחנו מייחסים לדבר הזה חשיבות רבה. אנחנו מכבדים את רצונם ולא נעמוד בדרכם אף על פי שכהורים, קשה לנו". לשושנה פז"מ ארוך כאם לחיילים, ולא פעם היא מהווה סוג של תומכת לחימה עבור אמהות לחיילים, המתקשרות גם בשעות-לא-שעות לבקש עצה או סתם להשיח את הלב הדואג.

באמתחתם של ההורים יש הרבה סיפורים וחוויות מהשירות הצבאי של ילדיהם; על המפגש של האחים בצבא, סיפורים ממלחמת לבנון השנייה - בה לחמו שישה מהבנים, וגם מ'עופרת יצוקה', שם לחמו חמישה מהם. הם לא רוצים להרחיב, אבל מדי פעם משחררים סיפור. "נתנאל שנפצע בעצמונה, השתתף בתרגיל של פינוי פצוע משדה הקרב", מספר אפרים. "המפקד אמר לו 'אתה תשחק את הפצוע, הרי יש לך ניסיון קודם'. החובש שמע שקוראים לו בלוט, ואמר 'אני זוכר שהיה בלוט אחד בעצמונה שפיניתי אותו בזמן פיגוע, ואני לא יודע אם הוא שרד'. אז נתנאל אמר לו 'זה אני'. אחר כך הטייס במסוק אמר 'היה לי חבר בלוט, בקורס טיס. אז נתנאל אמר 'זה אח שלי'.

"במלחמת לבנון השנייה נפגשו בשדה הקרב שניים מהבנים. 'למה אתה לא מתקשר לאשתך? היא דואגת', אמר האחד, והשני, שלא זיהה את אחיו הצבוע בצבעי הסוואה, אמר לו 'מי אתה שתגיד לי להתקשר לאשתי?'".

איך מתמודדים עם קונפליקטים שיש לעיתים בין הצבא למתנחלים?

"אנחנו תמיד אומרים לילדים שאנחנו סומכים על שיקול דעתם", אומר אפרים. "כל אחד חייב לקבל את ההחלטה שלו, ואנו, בתור הורים, תמיד נגבה אותם. אם ישאלו אותנו נביע את דעתנו, אבל ההחלטה תהיה תמיד שלהם". בהתנתקות התקשו ההורים להביע דעה: "זו היתה דילמה קשה", משחזר אפרים. "אמרנו לילדים שאנו סומכים על דעת תורה, אך בין הרבנים המובילים היו חילוקי דעות אם לקיים את הפקודה או לסרב. היה קשה לקבוע לאיזה כיוון ללכת. אמרנו להם שנגבה אותם בכל דרך שיבחרו. תפקידנו כהורים לתת גיבוי, כך גידלנו אותם וכך נמשיך. הבן שנפצע בעצמונה היה בקורס קצינים בזמן ההתנתקות, ומאוד רצה להיות עם רבו, הרב רפי פרץ, אך מפקד הקורס סירב להרשות לו זאת והורה לו להיות במעגל רחוק יותר".

"בערב של הפינוי הוא לקח בקבוק ומילא אותו בחול של עצמונה", מספרת שושנה והדמעות חונקות את גרונה. גם עיניו של אפרים מתלחלחות. "בחתונה שלו, לפני ארבע שנים, הרב רפי פרץ, שקידש אותם, שם את החול במקום אפר על ראשו", הם מספרים בקושי מבין הדמעות הזולגות, "והטלית בחופה היתה טלית כתומה".

הבן אבי, המח"ט הנכנס, דיבר איתכם על התפקיד החדש?

"לא אדבר בשמו", אומר אפרים, "אוכל רק לומר שהוא מחויב לביטחון התושבים ולהמשך ניהול חייהם בשגרה. אנחנו מצדיעים לאשתו ולכל נשות החיילים שלנו שנושאות בעול כבד מאוד. הן מבחינתנו אלופות פיקוד העורף. הוא חייל וקצין ראוי, ואנחנו בטוחים בכישוריו שיעשה את התפקיד על הצד הטוב ביותר. אנחנו מאחלים לו הצלחה, שיביא כבוד לעם ישראל ויקרב את הגאולה”.