בשבע 508: עוד נשוב לכל חורבה

הרב קוק התבונן בקהל וחיכה שמישהו ירים יד. "אני שב ושואל: יש כאן מישהו שזו הפעם הראשונה שלו במקום הזה?". הקהל עדיין לא הגיב.

אתנחתא , י"ב באלול תשע"ב

"אני רוצה לשאול אתכם, מוריי ורבותיי, האם יש פה מישהו שאף פעם לא היה בבית כנסת 'החורבה'?". שקט השתרר בהיכל בית הכנסת. הרב שמחה קוק התבונן בקהל וחיכה שמישהו ירים יד.

"אני שב ושואל: יש כאן מישהו שזו הפעם הראשונה שלו במקום הזה?". הקהל עדיין לא הגיב. בכל זאת, לא נעים. זה לא קוסם שמבקש מתנדב, או סטנדאפיסט ששואל אם יש פה מישהו מבת-ים. זה הרב ההדור של העיר רחובות ושל בית כנסת 'החורבה', שעומד על הבימה הגבוהה, לצד ארון הקודש, בעצרת לזכר בתי הכנסת השרופים של גוש קטיף. בסוף מישהו הרים יד בחשש. "בוא הנה לפה", אומר לו הרב, וכשהבחור (כיפה סרוגה, חולצת פסים וחיוך נבוך) עשה דרכו לבמה הוא גם הסביר: "לפני שנתיים וחצי, כשחנכו את 'החורבה', שאלתי את הרב אלישיב אם צריך כאן לברך ברכה שלא מברכים כמעט אף פעם, ברכה מיוחדת שמוזכרת במסכת ברכות: 'ברוך מציב גבול אלמנה'. הוא ענה שכן. זו הלכה פסוקה שיש לברך כך כשרואים בית כנסת שהיה חרב ונבנה מחדש. לכן אני מבקש שגם כעת, אתה תברך, וכולנו נענה אמן".

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה", מברך הבחור והקהל עונה אמן (עם ההד של החורבה זה נשמע עוצמתי במיוחד). "ומה פירוש מציב גבול אלמנה?", מסביר הרב קוק, "האלמנה היא ארץ ישראל, האלמנה היא ירושלים החרבה. איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, הייתה כאלמנה. והנה אנחנו חוזרים לירושלים, למקום שבו היה בית כנסת, והוא חרב ובנו אותו. ברוך השם שזכינו. ואני אגיד לכם למה פתחתי ככה: אני מחכה לימים שבהם אותם בתי כנסת שהיו בגוש קטיף וחרבו, ייבנו וייחנכו מחדש. נחזור לשם כולנו ונברך בשם ובמלכות, בית כנסת אחרי בית כנסת, יישוב אחרי יישוב, ברוך מציב גבול אלמנה".

זו הייתה תחילתו של ערב מרגש מדיי וקטן מדיי. מרגש מדיי, כי מדובר באירוע שכולו געגועים לבתי הכנסת של גוש קטיף, אזור שכונה שוב ושוב לאורך הערב "מדינת התורה". מיני-ישראל של חיים תורניים מלאים ושלמים –

חקלאות, חינוך, בניין הארץ, חסד – שהיה ונחרב. וקטן מדיי, כי לא ברור למה רק כמה עשרות אנשים ונשים מצאו לנכון להגיע ל'חורבה' ביום ראשון השבוע, לציין את היום שבו נחרבו ונשרפו בתי הכנסת של גוש קטיף בח' באלול תשס"ה. בעצם, ברור למה. יש יותר מדיי ימים כתומים מיוחדים, המון עמותות וארגונים, וגם יותר מדיי כאב וצער.

אבל זה בסדר שלוקח זמן להתארגן על מיסוד הזיכרון. כבר היו לכך תקדימים בהיסטוריה. לפני כמה חודשים, תוך כדי נופש בבית ההארחה בניר עציון והליכה שבתית של אחרי צהריים לרפת, כמנהג המקום, גיליתי אתר מסקרן: מבנה ישן בן כמה קומות שעומד שומם בקצה היישוב. היה שם קצת גרפיטי על הקירות, אפילו זולה על הגג, אבל מה זה הבניין המרשים והעזוב הזה? למה הוא שימש? ואז הסביר לי שם מישהו שאחרי נפילת גוש עציון במלחמת השחרור, החליטו עקורי כפר עציון, שיסדו את ניר עציון, להקים ביישובם החדש מרכז הנצחה, מעין מוזיאון כזה שיתעד את כל החיים שהיו ולא ישובו. כדי שגם הדורות הבאים ידעו שהיה פעם חבל ארץ נפלא כזה שנקרא גוש עציון. אז הם ישבו, דנו, התווכחו על התוכן, על הצורה, ובסוף החליטו ואף התחילו לבנות מבנה רחב ידיים. ועד שסופסוף הושלמה הבניה – שוחרר הגוש במלחמת ששת הימים ושבו בנים לגבולם, ושממו מוזיאונים בטרם נחנכו.

ושבו בנים לגבולם

ולאירוע משמח יותר שהתרחש השבוע. ביום שני בשמונה בבוקר, אחרי שההסעה לבית הספר ובה הילדים הנרגשים יצאה לדרכה, סימס לי חבר "זהו, החופש הגדול התחיל. חופשה נעימה!". האמת שזה ממש כך. אין לך בן חורין אלא מי שיכול סופסוף לשבת בשקט ולאכול קוטג' בבוקר בלי שהוא מגלה בתוכו שאריות שניצל-טבעול וקטשופ.

רק דבר אחד אני לא מבין: הילדים הרי בתוך תוכם שמחים לחזור למערכת החינוך ולחברים אחרי שבועות של אימא-משעמם-לי, אז מה הקטע הזה עם הכניסה ההדרגתית לשנת הלימודים? ביום הראשון ללימודים, עוד לא הספקנו לנשום, והנה כבר אחרי שעה מחזירים לנו אותם. למחרת, עושים לנו טובה ומאריכים בעוד חצי שעה נוספת את הלימודים. ביום השלישי פירגנו לנו עוד שעה, ואני באמת מקווה שעד סוף החודש הילדים ישובו סופסוף ליום לימודים מלא (כדי לצאת לחופשת סוכות).

בעצם, אתם יודעים מה? אתם מתעקשים על הדרגתיות? אין בעיה, בסדר. אבל בואו נהיה הוגנים: גם הכניסה לחופש תתבצע בשלבים, לא רק הסיום שלו. באחד ביולי הילד ילך לבית הספר עם ילקוט, ילמד ממש כרגיל, רק ישוב הביתה שעה מוקדם יותר. למחרת, בשניים ביולי, הוא יחזור עוד חצי שעה מוקדם יותר. וכן הלאה וכן הלאה, עד שבסוף הוא יישאר להשתעמם בבית כל היום. מה יש, אנחנו ההורים לא צריכים להתרגל?

קרן סויסטוב וקרן וולפסון, פרק שני

בשבוע שעבר נכתב כאן על מעשי הצדקה של הנדיב הלא-ידוע זאב וולפסון ז"ל, ועל אותה סטודנטית שלמדה באחד הפרויקטים שלו ללימודי יהדות ושחזרה בתשובה – ומודעת האירוסין שלה התפרסמה בדיוק ביום שבו התפרסמו מודעות האבל שלו. ולמה אני מגיש לכם את תקציר הפרקים הקודמים? כי השבוע נחת בתיבת המייל שלי המכתב הבא, פרי עטו של אברך חסידי מתל-אביב. לא נגענו:

"ידידיה שלום, השבוע הייתי חייב להתיישב במוצאי שבת ולהגיב באופן דחוף על הטור שלך. אני חרדי, גר בתל אביב, ואני לא חוזר בתשובה. כלומר, כן, אני משתדל לחזור בתשובה כל פעם מחדש, אבל נולדתי בבית חרדי. לא משנה. מה שכן משנה הוא, שבבית הכנסת שבו אני מתפלל, כמו בבתי כנסת רבים בעיר, קשה מאוד לעתים למצוא מניין. אבל למזלנו, מעל בית הכנסת מתגורר שכן טוב. יהודי מקסים, שאפשר ממש להכתירו בתואר כליל המעלות. מדובר בצעיר אינטליגנטי, נאה, משכיל ובעל מידות תרומיות, עדין נפש וטוב לב - וכל זה נכתב ללא גוזמה כלל. ועוד דבר אחד חשוב: מדובר בבעל תשובה מקהילת הרב מרדכי אוירבך המפורסמת, בנו של הרב שלמה-זלמן אוירבך זצ"ל שהקים בתל אביב ישיבה שגם היא חלק ממפעלותיו של וולפסון המנוח. זו אחת הקהילות המרשימות והפורחות בעיר, שבולטת מול הרבה קהילות שדעכו בשנים האחרונות לצערנו.

לא הייתה אפילו פעם אחת שבה ביקשנו ממיודענו, שבקושי ידענו את שמו, להשלים לנו מניין והוא סירב. קרה גם שהיו אלה תפילות ארוכות, שבהן הוא ישב בסבלנות מרובה, מתחילה ועד סוף, למרות שהוא כבר התפלל מזמן. אגב, הוא לא מתפלל אתנו אף פעם – או משום שהוא נאמן לקהילתו ולבית הכנסת שלו, או משום שהמניינים בבית הכנסת שלנו הם בשעות מאוחרות יותר מכולם, בבחינת 'מאסף לכל המחנות', ולא כל כך מתאימים לבחור רציני כמוהו. אבל כאמור, להשלים מניין הוא תמיד יבוא בשמחה, ואם יש לו אורחים, הוא יצרף גם אותם. נשמה טובה וגבוהה.

דבר אחד הפריע לנו מעט. הוא כבר די מבוגר יחסית, ועדיין רווק. זה לא שהוא שיתף אותנו במצבו האישי או ביקש את עזרתנו, או שראינו אותו נותר בבית הכנסת לאחר התפילה כחסר מעש. לא ולא. אם אירע והגיע בתפילה עשירי במקומו, הוא מיד שאל אם הוא משוחרר, בירך אותנו לשלום, ויצא. פרט למקרים שבהם היה באמצע איזה עניין בלימוד שהתחיל. אבל פשוט מעולם לא ראינו אותו זוגי, אז עשינו שתיים פחות אחת שווה אחד. לא הצלחנו להבין איך בחור מוצלח כמוהו עדיין רווק. אבל היות ויש לנו עוד כמה צרות ובעיות בחיים הפרטיים שלנו, לא השקענו בכך מחשבה מעבר לכמה שניות אחר לכתו.

השבת, קראתי את הטור וכשהגעתי לקטע שבו אתה מספר על בעלת התשובה הזו, קרן סויסטוב - נוכח כל התיאורים אודותיה, עלה לרגע במוחי רעיון חזק: אולי היא שידוך לשכן שלנו? זה נשמע מתאים כמו מכסה לסיר. חשבתי על זה, אבל מייד גיחכתי לעצמי: ממתי נהיית שדכן? ועוד לבעלי תשובה... ובכלל, לך תמצא מישהי מהעיתון, ולך תדע אם היא קיימת במציאות בכלל או שהומצאה לצורך הטור (סתם, סתם).

אז המשכתי הלאה בקריאת הטור. אני חייב לציין שבמבט ראשון, תהיתי לפשר צילום עמוד שלם מעיתון 'יתד נאמן'. בתחילה זה אפילו הריח לי מסריח. אולי באקשן השוטף כעת את הציבור החרדי, מישהו החליט להגדיל את התפוצה של 'יתד נאמן' בבעלות החדשה? ואז התעמקתי בצילום, וראיתי שיש כאן גם מודעת אירוסין. קשה לי לתאר במילים את ההלם והתדהמה שאחזו בי כשגיליתי שאותה בעלת תשובה התארסה עם... מיודענו השכן מתל אביב, דניאל מכנס! במשך דקות ארוכות ישבתי ולא הצלחתי לעכל את הדברים ולחזור לעצמי. רק הרהרתי והרהרתי והתפעמתי יותר ויותר. באותה עת קיבלתי הבנה נוספת ומוחשית במאמר חז"ל: הקב"ה יושב ומזווג זיווגים, ואין מזווג לאדם אלא לפי מעשיו. מסתבר שאין אחד שעושה את זה יותר טוב ממנו".

* * *

במשך שנים החלוקה הייתה ברורה: דתיים מתפללים בכותל, חילונים גם כותבים פתקים. סידורים וספרי תהלים יש בכותל בלי סוף, אבל פתקים היה צריך להביא מהבית. אז זהו, לאחרונה הוצבו ברחבת הכותל המערבי העמדות האלה, אחת בעזרת הנשים ואחת בעזרת הגברים, ובהן פתקים מעוצבים עם לוגו הכותל, ובצד גם עטים, ואפילו שמשייה. באחד הימים השבוע, בין מנחה לערבית, סיפרו לי סדרני הכותל שהחידוש הזה החל לאחרונה ושמאות פתקים נכתבים כך ביום. כוס הקפה, אגב, היא של הסדרן. את זה לא מחלקים בכותל. עדיין.