בשבע 508: מאבק עם כוח

הפינוי השקט בבית אל והפינוי הצפוי במגרון מעלים את השאלה לאן נעלמו מאבקי השטח דוגמת עמונה וגוש קטיף

חגית רוזנבאום , י"ב באלול תשע"ב

 פעילים בולטים בהתיישבות מצביעים על חוסר בהנהגה, כמו גם נכונות התושבים למעבר בהסכמה, כגורמים שמיסמסו את המאבק | הרב אליקים לבנון סבור כי אין טעם להיאבק על בתים שניתן לחזור אליהם, וגדי בן זמרה מזכיר כי גם הפסד אחד במאבק תקיף מונע את הפינויים הבאים בתור

אם לא יקרה נס, התסריט באחד הימים הקרובים במגרון יהיה כזה: עשרות משפחות - אבות, אמהות, ילדים ופעוטות - מרוקנים את הבית מארגזי הקרטון הסגורים. את הריהוט הכבד, המקררים, הארונות, המיטות - פועלים אדיבים של משרד הביטחון מעלים למשאיות הובלה ופורקים במפלס נמוך כמה מאות מטרים משם, באתר הקראוונים של גבעת היקב. ברקע, מן הסתם, אפשר יהיה לשמוע קולות מחאה על העוול שבעקירה ולראות שלטים וגרפיטי שצוירו ביד רועדת של התושבים, שנאלצים לעזוב את הבית אחרי מאבק ממושך של כמה שנים. תוך כמה שעות הכל ייגמר בשקט מופתי. המצלמות והעיתונאים יעזבו, הבתים יישארו ריקים ומיותמים, ובדממה של מגרון הנטושה ניתן יהיה לשמוע את המשפחות העצובות למטה, מנסות להתארגן לקראת החיים החדשים.

אבל יש מי שסבורים שהתסריט צריך להיות אחר לגמרי. "הייתי רוצה לראות את תושבי מגרון כבר לפני כמה חודשים מודיעים שאם יחשבו לפנות אותם – זה יהיה מאוד קשה ומכוער", אומר יו"ר תנועת 'קוממיות', מוסה כהן. "מאבק שגם אם לא יעזור למגרון – יעזור למקומות הבאים אחריו, כמו עמונה. לקרוא לציבור להגיע בהמוניו. וצריך לזכור שככל שהציבור גדול – רמת האלימות יורדת. אם עשרת אלפים אנשים יציפו את ציר 60 (הכביש המחבר בין מגרון לירושלים, ח"ר), זה ישבית את היכולת להעביר את הגירוש. אי אפשר להעביר ולהוציא את הכלים הכבדים, הכל נעשה ארוך, מתיש ומסוקר תקשורתית. זו הפגנת כוח ומחאה שיש לה כוח". אולם, מספר כהן, תושבי מגרון הבהירו לו שבבתי המדרש שלהם לא מאמינים בניהול מאבק בשטח, ולכן בפועל, מסייעת 'קוממיות' למאבקה של מגרון בפעילויות מינוריות יותר, שמתאימות לרצונם של התושבים.

גדי בן זמרה, תושב מעלה לבונה ולשעבר ראש מטה 'יהודי לא מגרש יהודי' שפעל לקידום סירוב פקודה, סבור גם הוא שאפשר להפעיל לא מעט יצירתיות תחת הכותרת הגדולה של 'מאבק בשטח'. בן זמרה, שהוביל בתקופת הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון וגם לאחריה מבצעים לא מעטים בשטח, פנה גם לפני מעשי העקירה האחרונים אל ראשי היישובים והציע להם לסייע בניהול מאבק תקיף. "הייתי במגע עם מגרון וגם עם בית אל. לא קיבלו את הצעותינו". גם כשפנה למשה זר, בשעתו, לגבי ניהול מאבק נגד הזזת הקראוונים ברמת גלעד שבשומרון, הובהר לו שהמאבק לא ייערך בכל מחיר, "אם ניתן יהיה להשיג הישגים יותר טובים בתנאים אחרים – ייתכן שההחלטה לגבי ניהול מאבק תשתנה".

כאמור, גם באמתחתו של בן זמרה כמה הצעות אלטרנטיביות למאבק שיכול היה להתנהל במגרון. "עלתה הצעה לקחת מקרה מראה של מגרון. בשטח סמוך לירושלים ישנו כפר ערבי לא חוקי של כארבעים מבנים, כולם על קרקע יהודית כאשר הבעלים חי וידוע מי הוא. הרעיון היה לקחת את תושבי מגרון עם עוד אלפי תושבי בנימין, להביא אותם באוטובוסים לכפר הזה והם פשוט ירדו ויתחילו להפגין שם, בטענה שאם לערבים מתירים להישאר כאן, אז המקרה שלהם אינו שונה וצריך להיות לו אותו דין.

"זה מאבק שבו בעצם לא עשיתי שום פעולה אלימה אקטיבית, אבל זו סיטואציה עם פוטנציאל נפיץ גבוה. אם נערכים ומתכננים את זה מראש, בתמיכה של המועצה – זה יעשה רעש מטורף. זו דוגמה איך בלי ללכת מכות אפילו, אנחנו יוצרים אפקט חזק".

התחממות השטח הובילה להישגים מהממשלה. פינוי גבעת האולפנה בבית אל

 מלחמת ההישרדות של השמאל

כאמור, השנים האחרונות משאירות תסריטים מסוג זה אי שם עמוק במגרה. המאבקים הממושכים במסדרונות הכנסת ובאולמות בתי המשפט דוגמת אלו של גבעת האולפנה ומגרון הסתיימו בקול ענות חלושה ובמעבר שקט ומסודר של המשפחות אל הקראוונים החלופיים. התושבים מצהירים ומתחייבים מראש לא לנקוט כל אלימות במהלך מעשה העקירה, ודומה כי מראות המאבק בסגנון עמונה הולכים ומתמעטים. את הסיבות לכך ביקשנו לנתח בסיועם של כמה גורמים בעלי ותק בניהול מאבקי שטח בהתיישבות, בעבר ובהווה.

מוטי יוגב, סגן ראש מועצת בנימין, מבקש להפריד בין "רובד האכפתיות" ל"רובד של איך לנהל מאבק". "רובד האכפתיות - אסור שייעלם. אסור שתהיה אדישות, וייתכן שזו אכן שוררת. צריך לחזק את תחושת הכאב והתסכול מכך שדברים כאלו נעשים, ויש לעמוד כנגדם". ברובד של צורת המאבק, סבור יוגב כי במבחן התוצאה מאבקי השטח של ימית, גוש קטיף ועמונה הוכיחו שהם אינם מצליחים לבלום את ההריסה, ו"אין כוח בידי ציבור לעצור את המדינה. את המהלך הרע יש לעצור הרבה קודם, באולמות החקיקה, במהלכי הסברה לאומיים שמשנים בהדרגה את עמדות המשפיעים בציבור". יוגב מזכיר כדוגמה את התבטאותו האחרונה של הפרשן הבכיר ב'ידיעות אחרונות', נחום ברנע, לפיה מפעל ההתיישבות הוא עובדה בלתי הפיכה.
בני קצובר: רצוי במקרים עקרוניים כן להגיע למאבק, גם אם נפסיד. מאבק אינו לשם מאבק אלא לשם הבעת המסירות – זה הנשק שיש לנאמני ארץ ישראל. אנחנו אומרים לממשלה, לכוחות המשטרה והצבא: תדרסו אותנו, על גופתנו. זו נכונות שחייבת להיות אצלנו כל הזמן כדי להתקדם בסוגיות העקרוניות שלנו על ארץ ישראל

יוגב סבור גם כי הציבור סולד מסיטואציות של אלימות וכוחנות, בפרט כאשר היא מופנית כלפי "בניו ואחיו שנמצאים בצד שכנגד, שלא מרצונם ומדעתם. רוב הציבור לא אוהב שנאת חינם. הוא כואב, אך לא עד כדי לשלוח יד בחיילים".

מוסה כהן אינו מקבל את הטענה על העברת מוקד המאבק מהשטח אל מסדרונות בית המחוקקים ובתי המשפט. "אני חושב שהמאבק צריך להתנהל בכל הדרכים. מי שמוכשר בתחום המשפטי, הפוליטי והתקשורתי - שיפעל. אבל מאבק בשטח הוא חלק מהבריאות הנפשית של אדם שגוזלים ממנו את ביתו. בסיטואציה כזו אדם לא מרים טלפון לספר מה קורה אצלו, אלא מגיב בצורה בריאה וטבעית ולא עסוק בשאלה מה יגידו עליו". יותר מכך, אומר כהן, האפקטיביות של המאבק המשפטי והפוליטי תלויה לא מעט בגיבוי שיש לו בהתנגדות הצפויה מהשטח: "אם בחור מסתובב בכנסת, הפוליטיקאים צריכים לדעת שיש מאחוריו מערכה גדולה שמגבה אותו, ואם לא יקשיבו לו, יקרה פה משהו הרבה יותר גדול. כי אם לא, אז האדם יבוא, ידבר, יתחנן ואפילו יגידו לו 'כן', אבל יום למחרת מישהו יוציא שפן משפטי ולא יחששו לומר לו 'לא'. המאבק המשפטי והפוליטי חשוב, אבל בלי הגיבוי מהשטח זה לא יצליח, צריך שהאחד ישלים את השני". כהן היה רוצה לראות מסות של אנשים שיושבים בנתיבי איילון ובצומת נתב"ג, "ועוד דברים שיסבירו למדינת ישראל שאת זה לא עושים. שלא מדובר בקומץ אנשים אלא בציבור שלם".

הרב אליקים לבנון, רבה של המועצה האזורית שומרון, מפתיע בעמדה מתונה שגיבש מתוך מבט-על ביחס למאבקיה של ההתיישבות. לדבריו, ניסיונות השמאל להילחם בשכונות ובתים בודדים הם הקרב המאסף במלחמת ההישרדות שלו מול הרוב הלאומי, הדתי והחרדי במדינת ישראל. כיוון שכך, אין טעם להשקיע מאמצים במאבק, שכן המציאות ממילא תתהפך בטווח הלא-מאוד-רחוק. "מה מניע את הפרקליטות, בתי המשפט, הממשלה? מה מפריע להם חמישה או עשרים בתים? אלא זהו מאבק הישרדות. בשנים האחרונות רואים ממשלה ופרקליטות שמתאמצות למנוע את העלייה הבלתי נמנעת של הכוח הדתי והימני, שהוא כוח עולה מספרית וערכית ובכל תחומי החיים. גם דמוגרפית, זה ציבור שיש לו הרבה ילדים ועוד כמה שנים זה ייתן את אותותיו. רוב הציבור יהיה דתי או חרדי. לכן חבל להשקיע כוחות במאבק בשטח, זו מלחמת הישרדות של השמאל על בית פה ובית שם. הרי בקרוב נחזור לכל מקום כזה, לבית אל או למגרון, הם לא נמסרים לידי האויב. ברגע שתתחלף הממשלה והפרקליטות – אנחנו יודעים שנשוב לכל מקום בלי בעיה. הם יכולים לשחק עוד כמה שנים וזהו".

הרב לבנון סבור כי "מאבק זה לא לכתחילה. הוא נועד למזער נזקים. למקומות האלו ממילא נחזור ונבנה. למה לבזבז כוחות? עדיף להשקיע בבנייה עוד ועוד, לעבות את היישובים הקיימים איפה שאפשר".

יו"ר ועד מתיישבי השומרון, בני קצובר, הוא איש שטח ותיק עוד מאז ימי העליות לסבסטיה ואלון מורה. בפרספקטיבה ארוכת השנים שלו, הוא מסוגל להבין את השינוי שחל באווירה ביו"ש, אבל בהחלט לא מצדיק אותו. "השינוי נובע מכך שבשנים האחרונות רוב הסוגיות שעלו להכרעה היו מטרות נקודה ולא משהו מקיף וגורף שהולך על כל הקופה כמו ההתנתקות. במצב כזה, אנשים יעדיפו למצוא תחליף למאבקים. מאבק פיזי יקרה רק כשכלו כל הקיצין וכשמדובר בסוגיה מאוד עקרונית". קצובר מזכיר כי במקרה מגרון ובית אל למשל, הוצע לתושבים אתר חליפי והתושבים ברובם גם הסכימו למהלך, "במצב כזה לא ניתן לצפות לארגן מאבק רציני. אלו שבתוך העניין ויתרו, ואני לא מבטל את הסיבה שלהם לכך". גם בשאר המקומות, קצובר אומר שההפסד נתפס כנקודתי, ולכן הציבור אינו נחלץ להשתמש בנשק האחרון.

מרכיב נוסף שמפריע, לדבריו, לארגן מאבק נחוש בשטח הוא העדר מנהיגות מאוחדת שתוביל את המאבק. "יש היום בהתיישבות יותר אנשים, ולכן גם יותר פלגים, קבוצות ושיטות. היכולת לגבש חזית רחבה הולכת וקטנה".

האם אפשר להבין מדבריך שאתה תומך בגרסה השקטה של מעשי פינוי? האם לדעתך אין ערך באמירה של מאבק פיזי בשטח?

"עד כאן רק ניתחתי את המצב", מדגיש קצובר, "לא אמרתי שכך אני חושב שזה צריך להיות". הוא אינו מסתיר את ביקורתו על הנהגת יש"ע, אשר בסוגיות מגרון וגבעת האולפנה הורידה, לדבריו, את רף העקרונות מול הממשלה לרמה נמוכה ומחלישה, "ואז באמת אי אפשר היה ללכת על מאבק עקרוני. רק אם אנחנו מציבים רף גבוה, אנחנו נדרשים גם ליכולת עמידה יותר גבוהה כדי להגן עליו. במנהיגות אחרת, בהחלט היה מקום לגבש ציבור גדול שמכריז בשלב הראוי – עד כאן, זה לא יעבור. זה אפילו לא היה מוביל למאבק, כי הממשלה כבר היתה מבינה ומוצאת פתרון".

אבל קצובר רואה גם חשיבות ערכית ועקרונית בניהול מאבק בשטח: "זה לא אחראי לדבר על כך שלא ניתן יותר להיאבק. ראשית, זה פשוט לא נכון. שנית, רצוי במקרים עקרוניים כן להגיע למאבק, גם אם נפסיד. מאבק אינו לשם מאבק אלא לשם הבעת המסירות, שהיא הנשק שיש לנאמני ארץ ישראל. אנחנו אומרים לממשלה, לכוחות המשטרה והצבא: תדרסו אותנו, על גופתנו. זו נכונות שחייבת להיות אצלנו כל הזמן כדי להתקדם בסוגיות העקרוניות שלנו על ארץ ישראל".

 

 הנשק העיקרי – סירוב פקודה

גדי בן זמרה, גם הוא, כאמור, שועל קרבות שטח מזה כמה שנים, מודה כי "אין לי שפן בכובע שברגע שמישהו יסכים להוציא אותו מובטח שננצח במאבק. ברור שהשלטון הפך יותר אגרסיבי, דורסני ומנוכר, כזה שבא לשטח עם הרבה אכזריות. הרבה גויים מעורבים בכוחות השיטור השונים, אתה כמעט נלחם עם אויבים ולא עם אחים". יחד עם זאת, הוא אינו מציע לוותר על מאבק מול הבולדוזרים, ההפך – מאמין שמדובר בצעד עקרוני והכרחי. "הרווח שבמאבק ערכי הוא גם חינוכי. חשוב שאדם ילמד להילחם על ביתו. יש דברים יקרים שנמצאים מעל החשבון, ונכון וטוב וחשוב להתמסר למענם. למעשה, זה הוויכוח הכי עמוק בינינו ובין הציבור שרוצה לפרק אותנו. הם אומרים שלכל דבר יש מחיר ולכן חבל למות על משהו. אנחנו אומרים – יש אמת נצחית, למעלה מהנרטיב האישי שלי, ואתמסר לו בלב ונפש. אני שייך למשהו גדול ומשמעותי, וזה לא נמדד במחירים כאלו ואחרים".

מעבר לכך, בן זמרה רואה במאבק ערך גם במישור הפרקטי: "המערכת הפוליטית מאוד חלשה ונכנעת לסחטנות וכוחנות. נכון שהם יותר חזקים, אבל זה נכון לגבעה הזאת ולא לגבעה הבאה. המוצב הקדמי ייפול, אבל הוא יציל את הבאים בתור. הבן שלי שגר בעמונה שמע ישירות מזמביש, שאמר שהמאבק על עמונה הציל ודחה הרבה מאבקים".

בן זמרה רואה כיום קושי בארגון מאבק, בשל חוסר בהנהגה מאוחדת וכתוצאה מכך - גם בחוסר שקיפות, שמבריח את הציבור שנכון להיאבק: "אני לא יכול להביא אנשים למשהו כשאין שקיפות לאן הולכים ואין כנות במאבק. מאבק שנועד לשפר עמדת מיקוח מול הממשלה הוא לגיטימי, אבל אני לא יכול לגייס לזה אנשים, יבואו מעט מאוד. הם לא באים לעשות מאבק בכאילו, זה לא מעניין אותם".

מוסה כהן, שכמעט והוציא לפועל מאבק על גבעת האולפנה בבית אל, ונבלם עם היוודע דבר ההסכם, מספר דווקא על התגייסות של ציבור גדול שהביע נכונות להגיע למקום תוך זמן קצר. "למרות שהקריאה שלנו להגיע למאבק בבית אל היתה מורכבת ומסויגת כי דיברו במקביל על הסכם, הצלחנו בהתראה של ימים קצרים להוציא משמרות מחאה ל-40 צמתים ברחבי הארץ, וגם לבית אל עצמה הגיעו מאות בני נוער ותלמידי ישיבות, אוטובוסים שלמים. הציבור זיהה שקוראים לו באמת למאבק ולא משטים בו – ואז היתה התעוררות. גם בתקופת ההקפאה הצלחנו להביא חמשת אלפים איש להפגין מול משרד ראש הממשלה, שבמספרים של היום זה הרבה".

כהן יודע לספר שהנהגת היישוב בית אל הודתה שההבטחות שקיבלה מהממשלה, כולל בניית 300 יחידות דיור, הן תוצר של הלחץ שמשרד הביטחון נכנס אליו בעקבות התארגנות הנוער למאבק במקום. "הקרקע החלה לבעור וביבי היה מוכן לשלם הכל כדי להשיג שקט. אנחנו כמובן לא חזינו את זה מראש, ואותנו עניֵין המאבק העקרוני והאמיתי, לא כדי לקטוף פירות ורווחים - אבל צריך לזכור שהמאבק השיג גם את זה".

דגל נוסף שקשור לניהול מאבק, מזכיר בן זמרה, הוא סירוב הפקודה. "הציבור שלנו לא מוכן להרים את הדגל הזה, והמשמעות חמורה מאוד לדעתי. מעבר לכך שזה הנשק הכי משמעותי במאבק, זה משדר חולשה מוסרית שלנו. הציבור שלנו נאחז בציפורניו בשייכות שלו למדינה ומעמיד את זה מעל הכל. יש כאן בעיה אמונית".