בשבע 508: הרחק מעין הציבור

שופטי בג"ץ חייבו את משרד החינוך לחשוף את תוצאות מבחני המיצ"ב, ובנימוקיהם העבירו שיעור באזרחות על חשיבותה של ביקורת ציבורית

יאיר שפירא , י"ב באלול תשע"ב

  * הפרקליטות החליטה לא להעמיד לדין את ראאד סאלח וחנין זועבי על חלקם בפעולת הטרור של המשט הטורקי, וממאנת לשתף את הציבור בנימוקיה * כתבי nrg הפכו סכסוך שכנים שגרתי וישן לסיפור על מורה שמתעלל בקשישה

גם אם סיימתם את חוק לימודיכם לפני עשרים שנה ויותר, משרד החינוך עדיין רואה את עצמו אחראי להורות לכם את הדרך. שופטי בית המשפט העליון לא התקשו, בפסק דין שהגישו בשבוע שעבר, לדחות את ניסיונו של משרד החינוך להעלים מידע חיוני מעיני הורי התלמידים.

במשרד סירבו במשך שנים לפרסם את ציוני מבחני המיצ"ב של בתי הספר השונים. בחינות המיצ"ב בודקות את הישגי תלמידי בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים בארבעה תחומי ידע: מתמטיקה, מדע וטכנולוגיה, אנגלית ושפת אם. המבחנים הם המדד האובייקטיבי - הרחוק משלמות, אך היחיד – להערכת רמתם הלימודית של בתי הספר. מספר הורי תלמידים, בתמיכתה של התנועה לחופש המידע, פנו בעניין פרסום הציונים לבית המשפט המחוזי בירושלים, ונדחו. הם ערערו לבית המשפט העליון, ושם נדהמו השופטים מרמת הטיעונים שהציג בפניהם המשרד האמון על חינוך ילדיהם. השופטים לא ממש נדרשו לנימוקי התנועה לחופש המידע נגד משרד החינוך, שכן "במקרה זה", כך כתבו, "נימוקי המשיבים עצמם מצביעים על נכונות טענות המערערים".

הנימוק הראשון והמדהים של משרד החינוך היה כי פרסום ציוני המיצ"ב יגביר עוד יותר את התופעה השכיחה ממילא של פגיעה בטוהר הבחינות של מבחני המיצ"ב בידי מורים ומנהלים המבקשים לשפר את דירוגו של בית הספר שלהם וממילא גם את מעמדם המקצועי. השופטים הציעו כי משרד החינוך ינסה למצוא כלים ולמנוע את התופעות השליליות. "כל ארגון היררכי מתמודד עם הסכנה שעובדים מסוימים ינסו - בדרכים כאלה או אחרות - לייפות את הישגיהם בפני הממונים עליהם", נכתב בפסק הדין. "אין בעניין זה ייחוד למערכת החינוך, וברי כי עומדים בפני המשרד שלל כלים ניהוליים לשם התמודדות עם בעיה זו".

הנימוק השני היה כי למרות אזורי הרישום הסגורים, יוכלו הורים בעלי יכולות כלכליות לעבור להתגורר באזורים שהתברר כי בתי הספר בהם מוצלחים יותר, ובכך להגביר את אי השוויוניות בחברה. על כך השיבו השופטים כי קביעת מקום המגורים היא החלטה אוטונומית של הפרט, ומשרד החינוך אינו רשאי להתערב בה על ידי הסתרת מידע.

הנימוק השלישי של משרד החינוך הוציא את השופטים משלוותם. באֵי כוחו טענו בבית המשפט כי פרסום הנתונים יביא, ככל הנראה, להגברת הביקורת הציבורית על המערכת, וביקורת כזו "צפויה רק לרפות את ידי העוסקים במלאכה". לשופטים לא נותר אלא להעביר בצורה איטית, ברורה ודידקטית שיעור באזרחות לאנשי משרד החינוך. "ככלל, ההשקפה אותה מביעים המשיבים, כי פרסום הנתונים יוביל לביקורת מטעם הציבור וכי ביקורת ציבורית צפויה רק לרפות את ידי העוסקים במלאכה, מוטב היה לה שלא היתה מושמעת", גערו השופטים והסבירו: "ביקורת מטעם הציבור היא ביקורת ראויה ורצויה. אין לדכא אותה. ראוי לעודד אותה. במדינה דמוקרטית היא חשובה, לעיתים, מביקורתם של בתי המשפט. היא עומדת בליבת השיטה. הציבור אינו יכול להיות מוחזק כמי שאינו מסוגל לפרש נכוחה את המידע המוצג לו".

 

 קשיים ראייתיים עלומים

ח"כ מיכאל בן ארי ועוזרו הפרלמנטרי איתמר בן גביר הגישו עתירה לבג"ץ נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין את השייח ראאד סאלח ואת חברת הכנסת חנין זועבי על השתתפותם במשט הטורקי האלים. המשט הוגדר על ידי ממשלת ישראל כאירוע טרור, אך במשרד המשפטים החליטו שלא להגיש כתבי אישום נגד הערבים הישראלים שהשתתפו בו. הנימוק הגיע בהודעה לעיתונות שפרסמה לשכת היועץ המשפטי לממשלה, שם התברר כי על השתייכותם של סאלח וזועבי לחבורה שחטפה והתעללה
המשט הוגדר על ידי ממשלת ישראל כאירוע טרור, אך במשרד המשפטים החליטו שלא להגיש כתבי אישום נגד סאלח וזועבי שהשתתפו בו. הנימוק הגיע בהודעה לעיתונות שפרסמה לשכת היועמ"ש, שם התברר כי על השתייכותם לחבורה שחטפה והתעללה בחיילי השייטת כלל לא עלה על הדעת להעמידם לדין. במשרד המשפטים התלבטו רק האם להגיש נגדם כתבי אישום על ניסיון לכניסה לעזה בניגוד לחוק ההתנתקות
בחיילי השייטת כלל לא עלה על הדעת להעמידם לדין; במשרד המשפטים התלבטו רק אם להגיש נגדם כתבי אישום על ניסיון לכניסה לעזה בניגוד לחוק ההתנתקות. באירועי ההתנתקות, אגב, הועמדו עשרות צעירים לדין על עצם השתתפותם באירועים בהם הותקפו שוטרים, גם כשהיה ברור שהם עצמם לא תקפו איש. גם על העברות הקלות שלגביהן התלבטו במשרד המשפטים הוחלט לבסוף שלא להעמיד לדין את סאלח וזועבי, בשל "קשיים ראייתיים ומשפטיים". בן ארי ובן גביר כתבו ליועמ"ש וביקשו פרטים אודות אותם קשיים, ומשלא נענו - עתרו לבג"ץ. בתשובת המדינה ביקשה עו"ד חני אופק, סגנית לפרקליט המדינה, שלא להתערב בהחלטת היועמ"ש. אופק גם הדגישה כי אין בכוונת משרד המשפטים למסור את הנימוקים המפורטים להחלטה שלא להעמיד לדין את סאלח וזועבי. ראשית, בגלל שפרסום הקשיים המשפטיים והראייתיים יסייע בידי עוברי עברה פוטנציאליים בעתיד לחשב את צעדיהם. ושנית, בגלל שפרסום קשיי התביעה בעניינם של סאלח וזועבי עשוי לסייע לסנגוריהם של השניים, אם יחליט בג"ץ לקבל את העתירה ולאלץ את היועמ"ש להגיש נגדם כתב אישום בפרשה.

זו אינה הפעם הראשונה ששופטי בג"ץ נדרשים לנושא מסוג זה. לפני 13 שנה חגגה התקשורת את פרשת עמדי. בנימין נתניהו, אז ראש ממשלה לשעבר, ורעייתו שרה נחשדו אז כי קיבלו טובות הנאה מקבלן הובלות בשם אבנר עמדי. חקירת משטרה נפתחה בנושא, וכעבור שנה הודיע מי שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, על החלטתו שלא להעמיד את נתניהו לדין. רובינשטיין, כיום שופט בבית המשפט העליון, דווקא ליווה את ההחלטה בנימוקים מפורטים, מבלי לחשוש שעוברי עברה עתידיים ינצלו זאת. הוא אפילו לא חשש להודות כי בדיונים שהתקיימו בלשכתו השמיעו פרקליטים קולות שונים בנושא. בין השאר הוא ציין כי דעתה של פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, היתה שונה משלו. בעיתון 'הארץ' חשקו בחוות דעתה של ארבל ופנו למשרד המשפטים בדרישה לפרסמה. משלא נענו עתרו לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אך גם שם הושבו פניהם ריקם. הם עתרו לבג"ץ, אשר ציווה לפרסם את תמצית חוות דעתה החולקת של ארבל. השופטים קבעו כי כאשר היועץ המשפטי לממשלה מפרסם החלטה ומציין קשיים שעמדו בדרכו, כמו למשל דעות חולקות שנשמעו, עליו לפרט את אותם קשיים ולו בתמצית. באיזון שבין החיסיון הנדרש לגבי התייעצויות פנימיות של הפרקליטות ובין הצורך לפרסם נימוקים להחלטה בעניין ציבורי, קבעו השופטים, גובר הצורך בפרסום הציבורי.

העניין הציבורי, אגב, הוא גם זה של עבריינים פוטנציאליים העשויים לגלות שקשיים מהסוג שהיו לפרקליטות אצל סאלח וזועבי התפוגגו כאשר הוחלט להגיש נגדם כתבי אישום.

 

החתולים והברווז העיתונאי

העיתונות הישראלית מדורדרת, ובאתר nrg של קבוצת מעריב הצליחו השבוע להדגים עד כמה. ידיעה שהתפרסמה עסקה במורה לתנ"ך מתיכון דתי נחשב בירושלים, שהשליך עציצים של שכנה קשישה שעמדו בחצר הבניין המשותף. לצורך פרסום הסקופ נדרשו לקבוצת מעריב שני כתבים ירושלמים, עמרי מניב ויוסי אלי, שהוציאו תחת ידם כתבה מזועזעת מרמתו המוסרית של המורה. הם מנו את כל המפורסמים שיצאו מאותו בית ספר ירושלמי, ולא פסחו על נופלים מפורסמים במערכות ישראל מבוגרי בית הספר. הם אף נקבו בשמה של אשת המורה וציינו כי גם היא מורה. הם לא הסתפקו במילה הכתובה והציגו קטע וידאו קצר המתעד את המורה בפעולה.

הידיעה צדה את עיני גם בשל עברם המקצועי המפוקפק של שני העיתונאים. השניים היו חתומים על ברווז עיתונאי שהתפרסם לפני שנה וחצי: אחד מהם הבחין סמוך לפורים בנער לובש חולצת 'כך' ולראשו תגלחת שנוצרה לכבוד פורים ושיצרה על ראשו את סמלה של בית"ר ירושלים. הנער התעמת עם ערבייה במרכז העיר, ושני הכתבים העניקו למעריב סקופ: "עשרות 'סקין הדס' (גלוחי ראש) מהימין הקיצוני עם חולצות של הרב כהנא מגיעים לזירות פיגועים כדי להסית ולתקוף בני מיעוטים". בירור של ארגון 'תדמית' וכתבה של אורן פרסיקו באתר 'העין השביעית' חשפו את רמת האמינות של השניים.

אבל בעיקר תהיתי על המוטיבציה לפרסום הידיעה. אלפי סכסוכי שכנים מבעבעים בישראל בכל עיר וכפר. משטרת ישראל מטפלת בכל שנה בעשרות אלפי תלונות המתקבלות בנושא. העיתונות לא מתעסקת בדרך כלל בנושא, אלא אם מגיעים הדברים לכדי שפיכות דמים. אז במה זכה המורה הדתי להופיע בעמוד הראשי של nrg לאחר שנצפה כשהוא שופך את תכולתם של חמישה עציצים?

בירור קצר העלה את הסיפור הבא: למורה אכן שכנה קשישה. לשכנה בן בשנות השלושים לחייו המתגורר עימה בדירה. שניהם אוהבי חתולים, והם אוספים חתולים לביתם. לפני שנה הוזעקו השירותים הווטרינריים בירושלים על ידי השכנים, כי ריח הפרשות החתולים היה בלתי נסבל. הם בדקו ומצאו כי לדירה הקטנה נאספו כחמישים חתולים, שהפכו למטרד תברואתי מסוכן. הם דרשו מהקשישה ובנה להיפטר מהחתולים הרבים ולהותיר בדירתם לא יותר מחמישה. ארגוני אוהבי החתולים בירושלים נזעקו ופתחו במלחמה נגד השירותים הווטרינריים, בחסות העיתונות המקומית. בנה של הקשישה פתח במלחמה אישית משלו נגד המורה לתנ"ך, בו חשד כי הוא זה שהזעיק את השירותים הווטרינריים. המורה הגיש במשטרת ירושלים מספר תלונות רב על הטרדות והתנכלויות לו ולמשפחתו מצידו של אוהב החתולים. הוא נענה בַזלזול בו מטפלת בדרך כלל משטרת ישראל בסכסוכי שכנים. יום אחד הגדיש השכן את הסאה, ושבר מחיצה נגד מזיקים שהקים המורה על הגג. המורה ירד לחצר ופינה בחמת זעם עציצים שהניח השכן בחצר המשותפת - לטענת המורה, מתוך כוונה להשתלט עליה. המורה מיהר למשטרה והתלונן על השחתת המחיצה, ובתמימותו סיפר גם על השלכת העציצים. צווי מניעת הטרדה הוצאו לשכן ולמורה כאחד, והרוחות נרגעו. למשך חצי השנה האחרונה שב השקט לבניין. החתולים ממשיכים להתגורר בבית השכן בניגוד לצו השירותים הווטרינריים. הסירחון גדול, אך המורה לתנ"ך החליט שטוב לסבול סירחון בשקט ולא לשוב ולהתבזות בקרבות שכנים. נותר המורה עם הרפש, אך אפילו שקט לא קיבל. שני הכתבים הירושלמים נדרשו השבוע לפסטיבל התקשורתי של פתיחת שנת הלימודים. הם שלפו את הסיפור הישן, הציבו את האם הזקנה בקדמת הבמה, התעלמו כמעט מכל סיפור המעשה, והביאו לnrg סיפור על מורה דתי המתנכל לזקנים - מטבע תקשורתי עובר לסוחר בעיתונות ישראלית.

 

תג מחיר

אלחנן גרונר, תושב יצהר, הדגים השבוע כי לפעמים קל, פשוט ומשתלם לא לשתוק.

לפני שנה הוא עוכב בצומת תפוח בגלל תקלה של משטרת ישראל: השוטרים סברו בטעות כי הוצא נגדו צו הרחקה מיו"ש ועיכבו אותו במשך שעתיים. כשהתבררה הטעות הוא לא זכה להתנצלות אלא לחיפוש משפיל, ואף הורד בצומת הכניסה ליישוב בשעת לילה כשהשוטרים מסרבים להסיע אותו למקום מבטחים בשער היישוב. גרונר הגיש תביעה פשוטה וזולה לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים. השופטת חנה לומפ ערכה דיון מהיר בנושא ופסקה לו פיצוי. השבוע הופקדו לחשבון הבנק של גרונר 8600 שקלים.