בשבע 508: מיגרון: ההישגים שבתוך הכישלון

המאבק הממושך על מיגרון הניב תוצאות חיוביות. אך יש צורך בעוד הרבה טיפוח ועבודה כדי שההישגים הללו יחזיקו מעמד ויניבו פירות

עמנואל שילה , י"ב באלול תשע"ב

 

1.      עד לרגע האחרון המשיכו תושבי מיגרון במאבקם העיקש על כל חלקת קרקע ועל כל יום נוסף בו יוכלו להמשיך להיאחז ביישוב שבנו בעמל ובמסירות. גם כשכבר נראה היה כי נחתם גורלו של היישוב במקום מושבו הנוכחי, הם הצליחו להפתיע במהלכי רכישה שהציבו שוב סימני שאלה על גזירת ההרס והגירוש. למרבה הצער, אם כי לא למרבה ההפתעה, בכירי הפרקליטות בהנהגתם של מייק בלאס ואסנת מנדל המשיכו לחרוש עליהם רעה, וראש הממשלה ושריו הבכירים הפנו להם כתף קרה ולא עמדו להם בעת צרתם. לאחר שנציג הפרקליטות הודיע בשם המדינה שהיא מתנגדת גם להשארתן של 17 המשפחות שבתיהן עומדים על אדמה שיש לגביה טענת רכישה, אין פלא ששופטי בג"ץ לא הואילו לעמוד בפרץ. הם הורו על פינוי כל התושבים והרס כל הבתים מלבד אותם מבנים שלהשארתם הסכימה הפרקליטות. אילו הציגה הפרקליטות עמדה ההולמת את החלטת ועדת השרים להתיישבות או את המדיניות שמתווה דו"ח השופט אדמונד לוי, סביר להניח שגם הפסק של גרוניס וחבריו היה נראה אחרת. כמובן אין בכך כדי להצדיק את פסק בג"ץ, שבניגוד לשמו אינו עושה צדק.

 

2.      בשלב זה לכאורה היה צריך לבוא המאבק בשטח, תוך קריאה לאלפי צעירים מבני ההתיישבות ומתומכיה להגיע אל מיגרון ולהתייצב מול כוחות ההרס. הניסיון מלמד שמאבק כזה אולי אין בכוחו למנוע את הרס המקום שאליו כבר יצאו כוחות הגירוש, אך יש לו השפעה מרסנת על החלטות לבצע גירושים נוספים בעתיד. בפועל נראה כי תושבי מיגרון, כמו תושבי גבעת האולפנה לפניהם, גמרו בדעתם להסתפק במאבק ציבורי, פוליטי ומשפטי ולוותר על המאבק הפיזי. בשנים שחלפו מאז המאבק העקוב מדם בעמונה, נראה כי חל פיחות בכמות המתנחלים המוכנים למאבק של מסירות נפש כדי למנוע הריסה של כמה בתים או אפילו, כמו במקרה מגרון, של יישוב שלם. במיוחד קשה לגייס פעילים מסורים כאשר תושבי המקום המאוים עצמו בחרו בדרך אחרת. הוויתור על המאבק בשטח הוא אולי אחד הגורמים לכך שקומץ צעירים חדורי תחושת עוול הזועק לשמיים יוצאים לפרוק את הצער והתסכול במעשים אסורים, קיצוניים והרי אסון לעצמם ולאחרים, אבל זה כבר נושא לדיון נפרד.

 

3.      גורמים רבים עסקו במהלך השנים במאבק להצלת מיגרון. לעיתים פעלו בשיתוף פעולה ולעיתים נתגלעו ביניהם חילוקי דעות ואף חילופי האשמות. מסתבר שבשלבים שונים נעשו שגיאות, ואולי בהתנהלות נכונה יותר ניתן היה להציל את היישוב במקומו הנוכחי. אך גם אם הנס לא יקרה והיישוב ייעקר, עדיין ברור שהמאבק הממושך והעיקש של התושבים ושל הגורמים השונים שבאו לעזרתם הניב לא מעט תוצאות חיוביות. חלק מההישגים נראים כיציבים ובני קיימא, וחלקם זקוקים לעוד הרבה טיפוח ועבודה שבלעדיהם הם עלולים להתפוגג ולהתנדף.
המאבק להצלת מיגרון הניב את הקמת היישוב החלופי בגבעת היקב. אמנם אין בזה פיצוי הולם לעקירת יישוב, אבל יש כאן נחמה פורתא ובעיקר יש בכך כדי לעקר חלק גדול מההישג של אנשי 'שלום עכשיו' ולפגוע במוטיבציה שלהם לצאת למהלכים דומים בעתיד

המאבק העיקש להצלת מיגרון הניב את הקמת היישוב הזמני בגבעת היקב. אמנם אין בזה פיצוי הולם לעקירת יישוב, אבל יש כאן נחמה פורתא ובעיקר יש בכך כדי לעקר חלק גדול מההישג של אנשי 'שלום עכשיו' ולפגוע במוטיבציה שלהם ושל תורמיהם לצאת למהלכים דומים בעתיד.

המאבק העיקש להצלת מיגרון הניב את פעולת רכישת הקרקע, שאמנם לא הועילה להותיר את היישוב במקומו במועד הנוכחי, אבל הביאה הישג חלקי כאשר בג"ץ הורה שלא להרוס את המבנים המוצבים באחת מהחלקות שנרכשו. המאבק המשפטי על החלקות שנרכשו יימשך ומי יודע, אולי בעתיד אפשר יהיה לחזור אליהן ואולי אף ליישב אותן.

המאבק על מיגרון הביא להקמת ועדת השופט אדמונד לוי ולכתיבת הדו"ח החשוב שהוציאה, שהוא אבן יסוד במאבק המשפטי להסדרת מעמדה החוקי של ההתיישבות. לדו"ח השופט לוי יש ערך מקצועי ומשקל ציבורי גדול בהרבה מזה של דו"ח המאחזים שכתבה טליה ששון. אימוץ הדו"ח על ידי הממשלה הוא יעד חיוני, שהשגתו תסיר רבים מהאיומים המונפים מעל לראשה של ההתיישבות. שוחרי רעתה של ההתיישבות יודעים זאת, ומפעילים לחצים כבדים שחובה לאזן אותם בלחצים כבדים פי כמה. בין המלצות דו"ח לוי נכללו גם הנחיות באשר למדיניות המשפטית לגבי יישוב יהודי שהוקם בטעות על קרקע פרטית של פלשתינים. ההנחיות הללו, המציעות פיצוי לבעלי הקרקע במקום הרס הבנייה, תואמות את מה שנכתב בחוק ההסדרה שהועלה במטרה לפתור את בעיית מיגרון וגבעת האולפנה, אך ראש הממשלה ושרי הליכוד נכנעו ללחצי היועץ המשפטי לממשלה והכשילו את קבלתו. ביהודה ושומרון יש עוד מאחזים ושכונות שנמצאים במצב משפטי דומה, לכן חיוני לדאוג לקבלת העקרונות של חוק ההסדרה, בין אם במסגרת אימוץ דו"ח לוי ובין אם בחקיקה נפרדת.

4.      גם הקמת ועדת השרים לענייני התיישבות היא מפירות המאבק להצלת מיגרון וגבעת האולפנה. למרבה הצער, הוועדה לא מצדיקה עד כה את התקוות שנתלו בה. דו"ח אדמונד לוי לא רק שלא אושר בוועדה אלא אפילו עוד לא עלה בה לדיון. ראש הממשלה, השר ברק והשר בגין הם חברים בוועדה, אך עובדה זו לא מנעה מהם לעשות יד אחת עם הפרקליטות ולהגיש לבג"ץ בשם המדינה עמדה המנוגדת להחלטת הוועדה. חלק מחברי הוועדה מתרעמים על כך, אבל מסתפקים במחאות מילוליות ולא אפקטיביות. על השרים ארדן, לנדאו, הרשקוביץ, סער ואדלשטיין להוכיח שיש טעם בחברותם בוועדה לא בהתבטאויות אלא במעשים והחלטות.

המערכה להצלת מגרון קילפה עוד שכבה ממסכת האובייקטיביות המקצועית שכבר לא מצליחה לכסות את פרצופה העוין של הפקידות המשפטית. ההכרה בכך שהחלטות קריטיות של ממשלת ישראל מוכרעות יום יום על פי העדפותיהם האידיאולוגיות של פקידים שמאלנים מסוגו של מייק בלאס היא שלב חשוב בדרך לתיקון העיוותים הללו. רק חסידים שוטים של מערכת המשפט מסוגו של בני בגין טחו עיניהם מלראות את מדיניות העוול ושיטת האיפה ואיפה. את המאבק ארוך הטווח על דמותה של מערכת המשפט בישראל צריך להמשיך לנהל ללא לאות.

יש גם מקום לתקווה כי שופטי בג"ץ בהנהגת הנשיא החדש אשר גרוניס יבינו את הנזק המצטבר שנגרם למעמדו הציבורי של בית המשפט. לאחר שיסיר מעל שולחנו את פרשות גבעת האולפנה ומיגרון ועוד תיקים שירש מדורית בייניש, ייתכן שגרוניס יהיה מרוסן יותר מקודמתו ויפנה תיקים של סכסוכי קרקעות לבירור בערכאות שיפוטיות שבהן יורדים לשורשי המחלוקת המשפטית ובוחנים עדויות וראיות.

5.      למאבק להצלת מגרון צריכות להיות גם מסקנות פוליטיות. ח"כים ושרים שנתנו כתף וסייעו בעקביות צריכים להיות מתוגמלים פוליטית. מי שהפריעו והכשילו צריכים לשלם מחיר. ראש הממשלה נתניהו הוכיח את רפיסותו ואת הצורך לחזק את האלטרנטיבה שמימין לו, גם בתוך הליכוד ובעיקר מחוצה לו. גם ש"ס וישראל ביתנו לא התאמצו מספיק ולא הוכיחו שהן ראויות לקולות המתיישבים ותומכיהם. יש להניח שמפלגות הציונות הדתית יידעו לגבות מהן את המחיר האלקטוראלי במערכת הבחירות הקרובה.