בשבע 509: כבר לא בביטחון

אבי סגל , י"ט באלול תשע"ב

מקורבו של אריאל שרון, עו"ד דב וייסגלס, העניק ל'ידיעות אחרונות' ראיון נרחב ובו הוא קובע כי ראש הממשלה לשעבר לא היה תוקף כיום את איראן. עם הטענה הזאת קשה להתווכח: אחרי הכול, ראש הממשלה שרון לא היה שר הביטחון שרון. אדריכל מלחמת לבנון הראשונה העביר את שנותיו הפוליטיות האחרונות במאמץ לשנות תדמית ולקבל חותמת כשרות מהשבט הפציפיסטי. הששון אלי קרב הפך אצלו עם השנים למדיניות "איפוק זה כוח", תובנה שכזכור הרשימה מאוד את ארגוני הטרור, עד שהם חדלו לבצע פיגועים בדולפינריומים ועברו לבתי מלון.

רק שבאותם ימים נאלץ שרון, בסופו של דבר, לוותר על אותו כוח מאופק לטובת כוחו האפקטיבי יותר של 'חומת מגן'. המבצע המוצלח רק הוכיח עד כמה מיותר היה הריסון של ראש הממשלה לשעבר, שעל טעויותיו הביטחוניות המשכנו לשלם גם תחת ראשי הממשלה שבאו אחריו. וכן, אני כולל בזה גם את החרבת היישובים בגוש קטיף והפקרת השטח למדינת המחבלים.

האם שרון היה או לא היה תוקף באיראן? יכול להיות שכן, קרוב לוודאי שלא, אין טעם לכאלה שאלות. האמת? למי אכפת.

השבט אמר את דברו

שאלה נוספת שנותרה פתוחה: מה יודע עו"ד וייסגלס שאנחנו לא יודעים על המצב באיראן ועל סיכוייה של תקיפה אפשרית, שהוא מרשה לעצמו קביעות נחרצות כבאותו ראיון עיתונאי? מובן שבאטמוספרה התקשורתית הנוכחית אין חובה להבין משהו בנושא כדי להביע עמדה, תשאלו את חותמי העצומות משני הצדדים. הוויכוח הציבורי-תקשורתי בנושא האיראני הוא שיקוף מזוקק של תרבות הדיון בישראל, שיש בה מינימום טיעונים ענייניים ומקסימום התכנסות שבטית מסורתית על גבול הדתית.

בסופו של כמעט כל ויכוח ציבורי - כולל בשאלה מי יותר טוב, רונאלדו או מסי - תמצאו את ההזדהות השבטית. כך ביחס למגרון, כך בנושא קריסת התקשורת המודפסת (וגם ערוץ 10, בסדר), כך לגבי עליית הדלק וכך בנושא מערכת החינוך לאן. הנימוקים בזכות שלטון החוק, זכויות האדם, ביטחון המדינה או אופייה היהודי הם יפים וחשובים, אבל כל אלה מתיישרים באופן פלאי עם עמדת השבט. האם מגרון נמצאה על שטח פלשתיני פרטי? האם העובדים הזרים הם פליטים או מהגרי עבודה? אה, זה תלוי לאיזה מחנה אנחנו שייכים: סופרי שמאל או בני ישיבות, תל אביבים או מתנחלים, תומכי ביבי או ביביפובים, תובעי תקיפה צבאית נגד האויב או אלה שלעולם יאמינו בשאיפתו לשלום.

 

פחד ראשוני

התיאור הבא מזכיר סצנה מסרט אימה עם מגרשי שדים וראשים שמסתובבים ב-360 מעלות, אבל זהו סיפור אמיתי שמתרחש מדי שנה, בגרסה כזאת או אחרת, במאות ואולי אלפי בתי אב בישראל. לפני שנה וקצת נפלה בסטטיסטיקה גם משפחתי הקרובה. זה מתחיל בתינוק בן שנה וחצי שלפתע, בלי התרעה מראש, נופל על הקרקע ומתחיל לפרכס בכל גופו, כמין התקף אפילפטי; עיניו מתגלגלות בחוריהן, ריר נוזל מפיו, והוא מנותק לחלוטין מכל המתרחש מסביב.

כעבור דקה לערך הפרכוסים נפסקים, אך אז מגיע השלב המפחיד באמת: הילד לא מגיב. עיניו פקוחות, נשימתו סדירה, אבל כל גופו רפוי והוא אפאתי לחלוטין. האב הנפחד מטלטל אותו בחוזקה, צועק לתוך אוזניו, מנסה לגרום לו לפלוט משהו שאכל – מי יודע, אולי הוא בכלל נחנק ממשהו. באותו רגע נדמה להורים שהם מאבדים את הילד. הוא נראה מת-חי. מי יודע מה קרה לו, אם הוא יתאושש, אם מוחו לא ניזוק באופן בלתי הפיך. זוכרת מה הוא אכל? יכול להיות שהוא אלרגי למשמשים מיובשים? אולי אסור לתת לו מזון אורגני? כן, אני יודע שזה נשמע אידיוטי, אבל יש לך רעיון אחר?

גבירותיי ורבותיי, נא להכיר: פרכוסי חום. הם מופיעים בתדירות של אחד ל-50 בקרב תינוקות בני שלושה חודשים עד חמש שנים, או בתדירות של אחד ל-25 בקרב תינוקות בני שישה חודשים עד שש שנים, או בתדירות אחרת וטווח גילים אחר, תלוי את מי שואלים. הפרכוסים מופיעים במצב של חום גבוה, והם נובעים מ"קצר חשמלי במוח" או "נתיך שנשרף", כפי שתיאר באוזנינו הרופא החביב בבית החולים. במקרה שלנו, אם להשתמש באותו דימוי ציורי ומלבב, רבע שעה חלף עד שמישהו הרים את השאלטר, והחשמל חזר באופן הדרגתי: תחילה החל הילד להתבונן סביב מבלי להגיב, אחר כך החל להשמיע יבבות חנוקות, ולבסוף – בכי של ממש. מאז הלידה לא היינו כה מאושרים לשמוע את בננו מיילל.

אף שהרופא בעל עולם הדימויים האלקטרוני נשמע די בטוח בהסבריו, נדמה לי שהרפואה עדיין לא סגורה על עצמה בכל הקשור לפרכוסי חום, סיבותיהם והשפעותיהם. אבל מכל מה שקראתי ושמעתי, ולמרות שבכל מקרה יש לקחת את הילד לבדיקות מקיפות, מדובר בסך הכל באירוע שהוא יותר מפחיד ממסוכן. המראה אינו נעים, בלשון המעטה, והוא גם עלול לחזור על עצמו עד גיל חמש או שש או תלוי את מי שואלים. אבל עקרונית אין סיבה לדאוג יותר מדי. האמת, גם אין יותר מדי מה לעשות: במהלך התקף יש להשכיב את הילד על הצד, להעניק לו אהבה ובעיקר להימנע מהיסטריה.

לפי סקר לא מייצג שערכתי בקרב מכריי – 95 אחוזים מהם מעולם לא שמעו על פרכוסי חום, וכל השאר כנראה שיקרו. אירוע לא נדיר במיוחד, ומאוד טראומטי, ובכל זאת מעטים יודעים עליו או מוכנים לקראתו. במהלך האשפוז של בננו נתקלנו במכרה שהביאה את בנה לבית החולים אחרי אירוע דומה, ולא היה ברור מי משניהם נראה חי פחות. כך, מן הסתם, נראינו גם אנחנו. חוסר הידיעה שלה ושלנו הוביל לחוסר אונים ולמחשבות הגרועות ביותר.

זאת הסיבה שאני רואה לנכון לשתף את הציבור בסיפור הפרטי, למרות הנטייה הראשונית שלנו לשמור על חיסיון אבא-בן. אני חש חובה מוסרית להכין מראש את ההורים הצעירים – טוב, וגם הורים בגיל שלי – שלא יחוו את רגעי האימה כפי שחווינו אותם אנחנו; אימה אמיתית, שום חירות ספרותית לא נטלתי כאן. לא מכבר חזרו פרכוסי החום להופעת אורח נוספת אצל בננו, כיום בן שנתיים וחצי, אבל הפעם כבר ידענו במה מדובר ולפיכך היינו מנוסים ורגועים יותר, עד שהאירוע עבר בשלום ובמהירות יחסית. למען האמת, זוגתי חושבת שהפעם הייתי קצת יותר מדי 'קול', אפילו אפאתי מדי ביחס לנסיבות. אבל לא נורא, אני די בטוח שאצא מזה ושאין כל סיבה לדאגה.

 

בקטן

לפני מספר שבועות קפץ אל מותו הבמאי הבריטי טוני סקוט, שהתמחה בסרטי אקשן הוליוודיים מצליחים ובחלקם אפילו מוצלחים. זה המקום להמליץ על הסרט שהוא בעיניי פסגת יצירתו, דרמת המלחמה הבומבסטית "כוננות מיידית", המתרחשת בצוללת גרעינית ועוסקת בעימות הנצחי בין מילוי פקודות לפי הספר לבין עירוב של שיקול דעת. הסרט משלב עלילה קצבית וסוחפת, תסריט אינטליגנטי, משחק מעולה ובעיקר את הטוב שבפסקולי האקשן בכל הזמנים (המוזיקאי הנס זימר). כלומר הטוב לטעמי, בטח לטעמי. מומלץ בעיקר לגברים, ועוד יותר מכך לחובבי הדרת הנשים, שכן הסרט נטול נוכחות נשית כמעט לכל אורכו. שבת שלום.