בשבע 509: גם בעיר, גם בהר

אז מה יותר חשוב - התיישבות או עשייה חברתית? תשובה: אפשר גם וגם

עפרה לקס , י"ט באלול תשע"ב

 ארבעה מנהלי גרעינים תורניים שבחרו להתגורר בגב ההר מספרים על ההשפעה ההדדית המבורכת בין מקום העבודה בעיר ליישוב המגורים, על הדרך לממש שני אידיאלים בו זמנית ועל תפקידו של הנוער משני עברי הקו הירוק ביצירת החיבור בין שתי המשימות

להתנחל בלבבות או להתנחל בגבעות? לרדת אל העם או לעלות להר? דומה שהדיון הפנימי במגזר הדתי-לאומי רק הולך ומתחדד ככל שעוברות השנים, וככל שמפעלי ההתיישבות מחד והגרעינים התורניים בערים מאידך הולכים ומתפתחים. אבל יש כאלה שכבר מצאו את נוסחת הקסם: הם יושבים עם משפחתם בהר, אבל מקדישים את זמנם ומרצם למען העשייה בעיירות הפיתוח. מנהלי גרעינים תורניים שבחרו להשתייך באופן אישי לקהילת ה"מתנחלים", מגלים ששני סוגי העשייה דווקא משלימים זה את זה, וחולמים על היום שבו הן היישובים והן עיירות הפריפריה יזכו למעמד זהה לזה של תל אביב וכפר סבא. 

 

 שליחות נטולת אגו

מנכ"לי הגרעינים לא רגילים שמראיינים אותם על עצמם. הם נרתעים מעט, רגילים להסתתר מאחורי פרויקט כזה או אחר שהם דוחפים. ובכל זאת, כשלוחצים אותם מעט, לכל אחד יש מה לומר מתוך עשייה של שנים רבות בגרעינים, ביישוב או במחוזות אחרים.

שמעיה ברקוביץ' (43) גדל בבאר שבע, שם עשה גם את שנות התיכון. אחרי מסלול של ישיבה-צבא-נישואין, הוא חזר לעיר הולדתו עם עוד ארבע משפחות כדי להקים את 'בית מוריה', הגרעין בבאר שבע. משפחת ברקוביץ' פעלה בגרעין במשך חמש שנים. אחרי פסק זמן של שלוש שנים וחצי בשליחות בחו"ל, החליטה המשפחה לבנות את ביתה דווקא באזור כפרי ולא בעיר. היו כמה יישובים מועמדים, מספר ברקוביץ', אך לבסוף נבחר היישוב סוסיא בהר חברון, שהיווה תמהיל נכון בין אווירה כפרית, קהילה ואידיאולוגיה. בעת שחזרה המשפחה לישראל, שב ברקוביץ' לעבוד ב'בית מוריה'. כשאבי וורצמן, מנכ"ל הגרעין, הפך לסגן ראש העיר, נבחר ברקוביץ' להחליף אותו. למרות המגורים בסוסיא, אומר ברקוביץ', "עדיין רוב הזמן אני בבאר שבע, זה המגרש הביתי שלי ואני מחובר לעיר". במגורים מחוץ לגרעין, אומר ברקוביץ' ויאמרו גם עמיתיו, יש יתרון. "גרעין עובר כמה פאזות בדרכו. כיום הניהול שלו צריך להיות מבחוץ, בדיוק כמו שבסוסיא מעסיקים מזכיר שגר מחוץ ליישוב. עבור 'בית מוריה' כמו שהוא היום, טוב שהניהול הוא לא של מישהו מבפנים, אחרת קשה לפתוח כל מיני סוגיות".
אליהו ראובן, 'אורות אשקלון': החיבור של יש"ע ושל הגרעינים הוא קריטי. אם אני, באשקלון, מחובר לשומרון, אני מבין שאני השליח שלהם - וכן להפך. החיבור מזכיר לכל צד את המשימה שלו, וכל אחד עושה את השליחות שהוא מתחבר אליה
   

הדילמה גרעינים או התיישבות עודנה קיימת, או שעברה מן העולם?

"באופן אישי אני חושב שאנשים לא באים היום להתיישבות דווקא בגלל אידיאולוגיה. תחושה של שליחות קיימת כשאדם הוא עמוד התווך של קהילה ונמצא בעשייה. משפחה שמחוללת שינוי בחברה הישראלית, שלוקחת בית כנסת שנמצא על סף קריסה ומחייה אותו - קשה למצוא את זה בהתיישבות, קל יותר למצוא אותה בגרעינים".

ברקוביץ' איננו כופר בעובדה שההתיישבות זקוקה לחיזוק גם בימים אלה, ושלהצטברות של משפחות יש חשיבות, "אבל ברמה של הפרט: בבוקר כשאני קם ואיפה אני יכול לעשות משהו שאפשר לגעת בו - זה בגרעינים".

ברקוביץ' מספר שהתחושה הרווחת בסוסיא היא שמדובר בסוג של פרבר של העיר באר שבע. רבים מאנשי היישוב עובדים בבאר שבע או גדלו בה, הישיבה התיכונית ביישוב מתנדבת בכל שבוע בעיר בפרויקט של 'בית מוריה', ופעם-פעמיים בשנה היישוב מארגן פעילות לקהילות שונות בעיר. מעבר לכך, סוסיא מאמצת בעיקר את העיר ערד, לשם היא מפנה משאבים רבים כמו חלוקת מזון לנזקקים, ארגון קייטנות בקיץ ועוד.

מה מקום המגורים שלך תורם לאופן שבו אתה מנהל את הגרעין?

"אצלנו ביישוב יש מגוון גדול של תושבים על הדתומטר, ולפעמים אני מביא תובנות שיש אצלנו ביישוב בנושא הזה אל בית מוריה - איך מושכים אוכלוסייה כזאת או אחרת. זה שמקום המגורים שלי הוא לא מקום העבודה שלי מביא חומרים שמעוררים דיון, אבל זה לא שאי אפשר בלי זה".

יצחק לנגה (53, "המבוגר שבחבורה והצעיר בעשייה בגרעינים") גדל בירושלים של אחרי מלחמת ששת הימים, והוריו היו מתנחלים ברמת אשכול. אחרי לימודים בישיבה התיכונית אור עציון הוא עלה לקריית שמונה, שם היה בגרעין המייסד של הישיבה "כשעוד לא קראו לזה גרעין". הוא המשיך לגור בעיר הצפונית גם אחרי נישואיו ולידת שני ילדיו. בשנת תשמ"ה עבר עם משפחתו ליישוב כוכב השחר בבנימין. בתשנ"ד, אחרי משבר גדול שפקד את האגודה להתנדבות, הוא נקרא לדגל על ידי הרב צפניה דרורי, ומאז ועד לפני שנה וחצי שימש מנכ"ל האגודה. "זו היתה אינטנסיביות בלתי רגילה של 26 שעות ביממה, אחרת לא יכולנו לעשות את מה שעשינו, אבל המשפחה נדחקה הצידה, וגם גדל סביבי דור של חבר'ה צעירים מצוינים, החלטתי שאזוז קצת". לנגה עדיין משמש היום סגן יו"ר האגודה, תפקיד מעשי לגמרי. אבל לפני שנה הוא החל לנהל גם את גרעין שדרות.

"במהלך העבודה שלי בשירות הלאומי הכרתי את האנשים ואת העיר, והייתי מחובר לפרויקטים משמעותיים בשדרות". המפגש עם האנשים לקראת עבודה במקום, הותיר עליו רושם בל יימחה. "פגשתי אנשים מדהימים. כשמדברים על שליחות זה אצלם בדם, ובלי נגרר אחד של אגו - והם בכלל לא מרגישים. זה תפס אותי מיד". לנגה נקרא אל הניהול כדי לתכלל פרויקטים ולכונן מבנה ארגוני וחזון לגרעין, כלפי פנים וכלפי חוץ.

החבר'ה בשדרות אומרים ללנגה שזה רק עניין של זמן עד שהוא עובר לגור בעיר הדרומית, "אבל אני אומר שלא. משפחתית, כאן נמצאים החברים שלנו, הילדים, גנים בקרבת מקום. והאמת היא שאני רוצה לחזור בשלב זה או אחר לעשייה הארצית. נכון לרגע זה, מתאים לגרעין שיהיה מישהו מבחוץ שינהל אותו, אבל אני חושב שבשלב זה או אחר שרביט הניהול יצטרך לחזור למישהו מאנשי הגרעין".

האם לדעתך השאלה גרעינים או התיישבות עדיין קיימת?

"זה כמו שבעולם הנוער שואלים מה יותר חשוב, הצבא של הבנים או השירות הלאומי של הבנות. החזית החברתית לא פחות חשובה מהביטחונית, וכל מגדר נותן את כל הכוחות שלו. אני חושב שכך כל משימה לשעתה. המשימה של יישוב יש"ע היתה לשעתה והיא עודנה קיימת, ומשימת יישוב הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית היא משימה לאומית לא פחות חשובה. ויש לנו מה לתת, ממקום של ענווה".

לנגה חושב שמי שהולך לגור בגרעינים תורניים ועושה זאת עם כל המשפחה, זה סוג של צבא קבע "ושורד מי שהשליחות בעורקיו". את האידיאל הזה, הוא חושב, מזינים הרבה בני התיישבות שגדלו על מודל של התגברות על קשיים ומסירות נפש.

לנגה בהחלט מביא דברים מתוך כוכב השחר אל שדרות, במיוחד בבניית שדרה קהילתית שתותיר את הגרעין מאוחד. "היום הגרעין מונה 300 משפחות, שבאופן יזום אינן גרות באותה שכונה. לא כולם מכירים זה את זה אבל יש רצון לקיים חיי קהילה". את התובנות והניסיון של ניהול הקהילה בכוכב השחר מנסה לנגה להביא לשדרות, גם בסיועו של שי בן יוסף, שיוזכר בהמשך. "ביישובים יש גם הרבה תובנות מהפעלה של הנוער וטיפול בו ואנחנו מביאים אותן אל הגרעין. בקיץ האחרון הפעלנו את הנוער באופן אינטנסיבי כדי ליצור אצלם גאווה, השתייכות ומסירות. ויש עוד".

הכביש, מזכיר לנגה, יכול בהחלט להיות דו סטרי. "כמה שהקהילה בשדרות מנסה ליצור צבע ותדמית מסוימים, תמיד היא תכיל ותעטוף את כולם. בשדרות אין ועדת קליטה, יש רכזי קהילה שכל מי שמגיע ורוצה להצטרף - יחברו אותו לפעילות של הגרעין. זה אחד מהקווים המנחים של הגרעינים, ואת זה הייתי רוצה להביא ליישוב שלי". 

היישוב כמודל לחיקוי

כששילה אדלר (34), מנהל הגרעין בלוד, היה בדרך הארוכה מביתו ביישוב עלי למשרדו, הוא קיבל טלפון ממנהלת שירות לקוחות בקופת חולים כללית. מהבוקר התקבלו כמה פניות מחברי גרעין מודאגים, ששמעו שאחד הרופאים הטובים עובר לקופת חולים אחרת, ואם כך הם מתכוונים לעבור בעקבותיו. מנהלת השירות גערה באדלר על שהוא מאפשר לשמועה בלתי בדוקה לעבור בין חברי הגרעין, ושאלה מי בגרעין קובע לאיזו קופה הולכים החברים. אדלר ניסה להסביר לה שמדובר באנשים פרטיים. לאנשי הגרעין הוא היה רוצה להסביר כמה כוח יש להם בידיים. "מי שמכיר הכי הרבה בכוחו של גרעין הם התושבים הוותיקים של העיר והגורמים המוניציפליים. דווקא חברי הגרעין לא יודעים כמה עוצמה יש להם".
שמעיה ברקוביץ', 'בית מוריה': אני חושב שההפרדה שיש בראשם של חלק מהאנשים על כך שיש התיישבות ויש ערים - תימחק. הדור הצעיר אוהב את ההתיישבות ולא בועט בה. הוא מכיר בתרומה שלה ובדברים הטובים שיש בה. מצד שני, הוא מתחבר לעשייה בשטח ולתיקון עולם, וזה יביא בסופו של דבר למרחב עשייה אחד גדול

אדלר פגש את העוצמה הזאת אחרי שגדל בשכונת רמות בירושלים, למד בעלי, התגייס לסיירת גולני ונשאר בצבא שבע שנים. הוא חזר לבית המדרש של בוגרי צבא בעלי, ניהל אתר בעיר דוד, וכבר שנים מתגורר בגבעת היובל בעלי. לניהול הגרעין הוא הגיע כי "מבחינה אידיאולוגית זה אחד מתחומי העשייה המובילים של הציונות הדתית. הרגשתי צורך להתחבר לעשייה הזאת. היה לי גם רצון להתפתח בעשייה הציבורית-ערכית ולוד, הגרעין הגדול בארץ, הוא מקום טוב לזה".

משפחת אדלר התלבטה ארוכות היכן לגור. בעלי, במיוחד בשכונת היובל, או בשפלה "ושם להתחבר לעם". המסקנה היתה שמבחינה אידיאולוגית יש משימות בשני המקומות ויש הפריה הדדית בניהול כאן ועבודה שם, אידיאולוגית ופרקטית. "למנהל גרעין, בטח בסדר הגודל של לוד, אין מודל לחיקוי בהיבט הניהולי ארגוני. מצאתי אוזן קשבת אצל יו"ר היישוב ורכזת הקהילה שלנו, שאיתם אני מרבה להתייעץ. בממוצע אני נמצא כאן יותר מכל אדם אחר בשעות הערות, ונוספת לזה העובדה שאני כפוף לוועד מנהל שמורכב מאנשי הגרעין. הם מביאים את מה שחסר לי באווירה ובכיוון הכללי, ואני פועל על פי ההנחיות שלהם. מצד שני, אף אחד לא שואל אותי בתפילה למה עשיתי כך, ואף אחת לא פונה אל אשתי בגינה בטענות. כך ההחלטות הן מקצועיות יותר ומאפשרות להצעיד את הגרעין קדימה. חוץ מזה, כשאני בבית אני לגמרי עם המשפחה, וגם זה חשוב".

אדלר לקח את שיתוף הפעולה בין מקום מגוריו למקום עבודתו כמה צעדים קדימה. באחד מימי הסיור שערך לעובדי הגרעין, הוא הביא אותם לעלי. הרווח היה כפול, הסברתית ומקצועית. "רובם לא עבר מעולם את הקו הירוק והם היו בטוחים שהם מגיעים לשדה קרב. בפעול הם ראו נופים, התיישבות וגם את המרחק שאני עושה כל יום כדי להגיע לעיר, וזה הרשים אותם. הם ראו בסיור מה זו אוניברסיטת אריאל המדוברת, איפה הבית של אלירז פרץ ואיפה היה משכן שילה. זה פתח להם עולמות, הם הבינו מה הן המותניים הצרות של המדינה וזה היה מאוד משמעותי". במחצית השנייה של היום ישבו עובדי הגרעין עם המקבילים להם ביישוב: מנהלת המעונות עם מנהלת מעונות, רכזת תרבות עם המקבילה לה, ועוד. מאז ועד עתה המידע מהיישוב זורם אל עובדי הגרעין, שמסתייעים בחבר'ה בעלי לא אחת. כך היה בקייטנות, בהפנינג גדול שחתם את הקיץ ועוד. "שנים ארוכות של עשייה בקהילה מגוונת מביאות ניסיון, ואני שמח שעלי חולקים אותו עם לוד".

ויש גם מקום ללמידה בכיוון השני, גם בעשייה כלפי חוץ וגם ברמת החיבור לאוכלוסיות מוחלשות. "תושבי יו"ש מחוברים לאוכלוסיות האלה, אבל זה לא הדגל של היישוב. אם ניקח גמ"ח בלוד ובעלי, בלוד הוא תופס הרבה יותר מקום בעשייה הקהילתית: חלוקת חבילות מזון, ליווי משפחות, חנויות יד שנייה, בתי תמחוי ועוד".

אדלר אומר שליישובים יש הרבה מה להתקדם בנושא הפעילות והחיבור לעם, "כי ראינו שאפשר לבנות הרבה, אבל טרקטור הורס את זה ביום עבודה אחד. העשייה עם העם, החיים והפעולה עם האנשים - את זה אי אפשר להרוס בהינף כף".

לדידו של אדלר ההתיישבות בעיר וההתיישבות בהר, כפי שהוא מכנה זאת, לא רק שלא סותרות אלא משלימות זו את זו. "ואולי זה לא מקרה שמנהלי גרעינים, ודווקא הגדולים שבהם, גרים ביהודה ושומרון. זה מראה למשל שביו"ש מצמיחים אנשים איכותיים שהגרעינים מוצאים לנכון לשתף אותם בעשייה שלהם".

 

מכולל אברכים לכולל גימלאים

"מדובר בדגלים מחוברים", קובע נחרצות גם אליהו ראובן (29), מנהל גרעין 'אורות אשקלון'. לדבריו, שני הצדדים צריכים להבין את המסר החשוב הזה, ובלי להפנים אותו - כמעט אי אפשר. ראובן עצמו גדל ביהודה ושומרון, ביישוב עלי. הוא למד ב'שבי חברון' והגיע אחרי נישואיו לאשקלון "במקרה, ובלי קשר לגרעין". אחר כך הוא התוודע לגרעין, לעשייה ולרעיונות שלו - והתחבר.

גרעין 'אורות אשקלון', שהוקם בשנת תשנ"ט סביב 'כולל', נפל כמו גרעינים רבים עם נפילתה של קרן מורשת. 'קרן קהילות' היתה זאת ש"נתנה אוויר לנשימה לגרעין במשך שלוש שנים" ובמקביל הגיע לעיר הרב אופיר כהן, שגורש מביתו בכפר דרום. הרב כהן התבקש לעמוד בראש הגרעין, והוא הקים אותו לתחייה אבל בכיוון אחר. "הוא טבע מטבעות לשון אחרים לגמרי", אומר ראובן, "הוא אמר שבגרעין יהיה מי שרוצה להיות בגרעין וכולם מוזמנים, וגם שהגרעין מטפל בערכים, חברה וחינוך בעיר אשקלון".
יצחק לנגה, גרעין שדרות: זה כמו שבעולם הנוער שואלים מה יותר חשוב, הצבא של הבנים או השירות הלאומי של הבנות. אני חושב שכל משימה לשעתה. המשימה של יישוב יש"ע היתה לשעתה והיא עודנה קיימת, ומשימת יישוב הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית היא משימה לאומית לא פחות חשובה

לדברי ראובן, הגרעין מונה היום מאות משפחות שהן בקשר כזה או אחר ובעשייה כזאת או אחרת עם הגרעין. הדוגמה הטובה ביותר מבחינתו למהפך התודעתי שעבר הגרעין היא הפרויקט הראשון שבוצע בעידן החדש של הגרעין: כולל לגימלאים. "מכולל לאנשים שלנו, לכולל עבור אנשי העיר".

בשלב מסוים עבר ראובן עם משפחתו ליישוב אדורה שבדרום הר חברון. בסוגיית יו"ש-גרעינים יש לו משנה סדורה: "יהודה ושומרון זה לא עסק נדל"ני ולא עניין פרטי של כמה מאות אלפי תושבים. זוהי הזהות היהודית של מדינת ישראל. ההבנה שמדינת ישראל איננה פתרון טכני לרדיפות, אלא המקום הזה הוא שלנו מבחינה מוסרית. אנחנו עם התנ"ך שחוזר לארצו, ויהודה ושומרון הם שטר הקנייה שלנו. פה הילכו האבות והנביאים". מבחינתו של ראובן, הגרעינים התורניים עסוקים באותה סוגייה של זהות יהודית אבל מהצד השני של המטבע: בהתקשרות ובחיבור לאנשים, בחיים איתם, בסיוע להם ובהפצת תורה, וכל אלה מסבירים את סוגיית הזהות היהודית של מדינת ישראל. "החיבור של יש"ע ושל הגרעינים הוא קריטי. אם אני, באשקלון, מחובר לשומרון, אני מבין שאני השליח שלהם - וכן להפך. החיבור מזכיר לכל צד את המשימה שלו, וכל אחד עושה את השליחות שהוא מתחבר אליה".

עם המסקנה הנחרצת הזו פנה ראובן למנכ"ל מועצת יש"ע דאז נפתלי בנט וליגאל דילמוני, סמנכ"ל הסברה של המועצה גם היום. אחרי שיחות ארוכות נוצרה הבנה שהקשר בין שני מעגלי העשייה חשוב. הצעד הראשון היה סיור של מנהלי גרעינים בהתיישבות. "ישבנו עם בני קצובר על פסגת הר כביר. הוא סיפר על שלבי ההקמה של גוש אמונים ועל כך שהרב צבי יהודה אמר לתלמידיו שיבטלו תורה ויעלו לשומרון כי 'ביטולה הוא קיומה', כי מארץ ישראל יצמח הכל, ושבאמת כל תעצומות הנפש להקמת מוסדות, יישובים וגרעינים, זה מכוחה של ארץ ישראל. כשמביאים אנשים לשומרון ולבנימין הם חוזרים עם תעצומות נפש".

השלב הבא היה ביקור של הנהלת מועצת יש"ע בגרעינים. "מבחינתם זה היה מהפכני לא פחות. הם יצאו מהסיור עם תובנות מאוד משמעותיות, עם הערכה עצומה ועם הבנה שהמאבק על הציונות, על הזהות ועל החיבור לעם ישראל מוכרע כאן ובהצלחה. הם נפגשו עם אדרנלין גבוה, עם צביקה גרינגולד, ראש עיריית אופקים, שאמר להם מה גרעין אופקים עושה לעמידה של אופקים מול עזה ומצרים. אגב הוא, אדם שמאלני-ציוני, הוביל את הקמת ישיבת ההסדר בעירו, שנחנכה לפני כמה ימים".

אחרי שני הצעדים האלה הגיעה המסקנה שכדאי לעשות חיבור ארוך טווח. הקשר הראשון היציב שנטווה הוא ההסתייעות של הגרעינים ביישובים בתחום בניית קהילה. "ביהודה ושומרון יש המון ניסיון בהיבט של קהילה. אז התחלנו לבנות כנסים של רכזות קהילה על בסיס הידע והמקצועיות ביו"ש ויכולות עבודה משותפות". מועצת יש"ע מסייעת כך בבנייה המקצועית של רכזות קהילה בגרעינים. החשיבה היתה שגם הגרעין האידיאליסטי ביותר זקוק לגב של קהילה חזקה ותומכת, מה שבסופו של דבר יבנה או יפיל אותו. אל הכינוס הראשון של רכזות הקהילה הגיעו רכזות מובילות מיהודה ושומרון, ומתקיים ליווי של ד"ר שי בן יוסף שניהל מתנ"ס בבנימין. מודלים רבים נלקחים מהיישובים ועוברים התאמות לחיי הגרעינים.

 

 הנוער כחיל חלוץ

בחודשים האחרונים נטלו לידיהם אנשי 'מרימים את הדגל' את שרביט העשייה בנושא שיתופי הפעולה בין הגרעינים ליו"ש. פרט להבאת אלפי נערים להתנדבות בקיץ - הן ביו"ש והן בערים כמו אופקים, דרום תל אביב ולוד - הם מריצים כעת פרויקט שנושא את השם 'דגלים מחוברים'. הפרויקט מחבר בין בני נוער של יישוב מסוים ושל גרעין תורני מקביל, במטרה שבני הנוער יהוו חיל חלוץ וירתמו, כמו שרק בני נוער יודעים, את כל המשפחה לעשייה. הנוער של פדואל חובר לראש העין, של כרמי צור לאשקלון ושל קדומים ליפו. עדי אביני, ראש הגרעין בראש העין ("אני דווקא גר בראש העין"), מנהל גם את 'מרימים את הדגל' ומספר על כמה עקרונות שיש לפרויקט, כמו הדדיות מלאה של שני הצדדים, מתן מקום לבני הנוער להחליט על תדירות המפגשים ואופיים והרעיון של לאו דווקא עשייה משותפת אלא יצירת תחושת 'יחד'. "למרות שבני הנוער לומדים באותן ישיבות ואפילו נראים אותו דבר, עדיין השפה היא אחרת. אנחנו רוצים שבני הנוער ייחשפו למתרחש במקומות האלה".

אביני מסביר שהמפגש תורם לא רק לצעירים שגדלים בערים, אלא גם לבני היישובים "שגדלים בחממה, ושרגילים שיש להם רכזי נוער וקהילה. כאן הם לומדים שיש התמודדויות נוספות והם נחשפים לאתגרים ולהתמודדויות אמיתיות שלא מוכרות ביישוב". הפרויקט, שבו שותפים מגוון גופים, נמצא כרגע בשלב ההרצה. המארגנים מאמינים שיש כאן פוטנציאל גדול, ויש רצון לפתוח את מעגל בני הנוער של הגרעין אל הנוער הכללי. אבל בדרך יש צורך בהתגברות על קשיים טכניים כמו מרחק גיאוגרפי ומימון. ש"י תובל, מנכ"ל 'קרן קהילות' שמאגדת חלק גדול מן הגרעינים בארץ, אומר שמתקיים חיבור בין הגרעינים להתיישבות בשנים האחרונות. "אנו מאמינים כי שיתוף פעולה בין הגרעינים התורניים הפועלים בערים ליש"ע מחבר בין כל המרכיבים, ויוצר ברמה הלאומית והמאבק על הארץ חברה מוסרית ואקטיבית".

מה צופן בחובו העתיד בנושא הזה? שמעיה ברקוביץ' מ'בית מוריה': "אני חושב שההפרדה שיש בראשם של חלק מהאנשים על כך שיש התיישבות ויש ערים - תימחק. הדור הצעיר אוהב את ההתיישבות ולא בועט בה. הוא מכיר בתרומה שלה ובדברים הטובים שיש בה. מצד שני, הוא מתחבר לעשייה בשטח ולתיקון עולם, וזה יביא בסופו של דבר למרחב עשייה אחד גדול. אנחנו היום בקשר עם שומריה - שם מזמינים אוכלוסיות שלנו, וזה לא שאנחנו פה והם שם ולא רואים ולא מכירים. אנחנו אוהבים ומעריכים זה את זה".

יצחק לנגה צופה שהדור הצעיר יעדיף את אתגר הגרעינים על פני ההתיישבות, "גם מסיבה כלכלית וגם מסיבה חברתית". אבל הוא רואה תופעה אחרת שהולכת ומתפתחת במקביל לגרעינים בערים ובעיירות, ומכונה "גרעינים אזוריים". לנגה מספר על קבוצת משפחות שמתגוררות במושבים באזור שמראש הנקרה ועד הר מירון. המשפחות מתאגדות יחד והן מהוות גרעין אזורי. "זה מאפשר גם עשייה של גרעין וגם התיישבות כפרית. עצם העניין של חבורה שבאה להתיישב במקום ולהיות חלק ממנו ממקום של התחברות ואהבה ולא התנשאות - זה ימשיך ויתפתח, כי יש כאן דבר אמיתי".

בחזון של שילה אדלר, הן ההתיישבות מפסיקה להיות התיישבות והן הגרעינים חדלים להיות כאלה. "החלום של ההתנחלויות הוא שהן יהפכו להיות יישוב מן המניין בארץ ישראל, כמו כפר סבא ותל אביב. החלום של הגרעינים הוא שהערים שבקרבן הם פועלים יחזרו להיות נורמטיביות ומתפקדות בהיבט של חינוך ורווחה". במובן הזה, הפרדוקס של היישובים ביו"ש ושל הגרעינים הוא משותף, ואדלר בהחלט מייחל להגשמתו, "כך נוכל לעבור למשימות הבאות בתור, והן לא מעטות".

ofralax@gmail.com