בשבע 509: כשאמא משדכת

למרות שהם מעקמים את האף, מדוע בעצם שההורים לא יחפשו שידוך לילדיהם? * לפעמים, למרות ניסיון החיים, עדיף להתגבר על הפיתוי

אסתי רמתי , י"ט באלול תשע"ב

זה מתחיל כמעט מהלידה. את מסתובבת בתינוקייה, מסתכלת אל תוך העריסות, רואה תינוקת שנראית קצת פחות אדומה ומעוכה מהאחרים, מביטה על האם שנראית טיפוס חביב – ושוקלת אם זה יכול להיות שידוך טוב... טוב, לא ברצינות, כמובן, אבל אני מודה ומתוודה שהרצון לשדך את הצאצאים מתחיל לצוץ בשלבים מפתיעים. יש לי בראש רשימה סודית של חתנים פוטנציאליים עבור בנותיי וכלות עבור בניי, גם עבור אלה שלא ממש בגיל הרלוונטי. הקריטריונים של הרשימה לא מחמירים במיוחד (מה אפשר כבר לדרוש מילד בן שלוש?) ולמען האמת, היא מתבססת בעיקר על חיבתי להורים שלהם.

"פעם הייתי מתעצבנת, חשבתי שזאת רק את", אמרה לי אחת הבנות, "אחר כך דיברתי עם החברות שלי, ומסתבר שכל האמהות ככה..."

אין מה לעשות, מדובר כנראה בתופעה אוניברסלית. יש תרבויות שלמות שסוגרים בהן עניין תמורת גמל או שניים כשהילדה בקושי עומדת, וזה טבעי לגמרי. כחלק מתהליך גידול הילדים, אנחנו רוצים בכל מאודנו לראות את השרשרת ממשיכה הלאה, ולפחות לעשות את ההשתדלות המעשית הקטנה שלנו בכיוון.

אבל כאן אנחנו נתקלים בבעיה שקוראים לה "לא תודה, אמא". לפחות בחברה שלנו, בחלק ניכר מהבתים ההורים ממודרים לגמרי מכל עניין ההיכרויות. "זה לא כיף לקבל הצעה מאנשים מבוגרים", אומרים הילדים, "ההתאמה היחידה שהם עושים זה שהוא בחור נחמד והיא בחורה נחמדה", או "הייתי מעדיף שחבר יכיר לי. הוא מכיר אותי באמת, כמו שאני עכשיו".

אז קודם כל, לגבי הטיעון הראשון, הרשו לי לחלוק על התפישה שמחייבת את השדכן להכיר לעומק את שני הצדדים. אני יכולה להבין את עוגמת הנפש שנגרמת כתוצאה מדייטים שהם לגמרי לא לעניין (את המעט שבמעט שחוויתי על בשרי אני עדיין זוכרת כחוויה לא מרנינה), אך מצד שני, גם רמת היכרות טובה היא לא ערובה לכלום. מה ששדכן צריך, מניסיוני, זה קצת היגיון בריא כדי למצוא התאמה בסיסית, יכולת ניג'וז טובה, והרבה מאוד סייעתא דשמיא. וחוץ מזה, יש לא מעט סיפורים בסגנון ההיא שבסך הכל ראתה את ההוא מציג בהצגה, ועל סמך הרושם העמוק הזה הוא שודך לחברתה בהצלחה.

ולגבי הטיעון השני: סליחה, אנחנו לא מכירים את הילדים שלנו?! מה שכן, יכול להיות שאנחנו מכירים אותם טוב מדי. יכול להיות שההיכרות שלנו לא לגמרי אובייקטיבית, רצופה אפיזודות מרגשות מהעבר הרחוק והקרוב ובליל של ציפיות, חלומות ואכזבות. ואולי, עם כל המגבלות שלנו, יכולנו בכל זאת לחשוב על שידוך מתאים? הרי זה מה שעשו אבותינו לדורותיהם, עד ממש לא מזמן?

אבל כל זה לא רלוונטי. כל עוד הילדים לא מוכנים להכניס אותנו אל המרחב הזה, כי הם עצמאים ובוגרים וכבר יצאנו מהשטעטל, אין לנו ברירה אלא להישאר בחוץ. או להירשם לאחד ממשרדי השידוכים האלה שמבטיחים שירות ללא ידיעת הילדים... לא, לא נראה לי. למרות שקשה לי לדון את מי שמתפתה, בוודאי כשהעסק קצת תקוע. חוץ מזה, אפשר לנסות להציע מדי פעם, אולי בכל זאת ישמעו. אפשר כמובן להתפלל, ואפשר גם להתאמן בשתיקה.

יפה שתיקה

בעולם התקשורתי שלנו, עמוס המלל והפטפטת הבלתי נסבלת, יש לי חלום קטן: לפתוח בבוקר חדשות ולשמוע: "השעה תשע. היום אין חדשות, אז קבלו שירים במקום". איזה כיף, נכון? אך במחשבה שנייה, גם אני חלק מעולם המלל הזה. גם אני נדרשת פעם בשבועיים להתיישב ליד המחשב ולמלא את מכסת המילים שלי.
"זה לא כיף לקבל הצעה מאנשים מבוגרים", אומרים הילדים. "ההתאמה היחידה שהם עושים זה שהוא נחמד והיא נחמדה", או "הייתי מעדיף שחבר יכיר לי. הוא מכיר אותי באמת, כמו שאני עכשיו"

למילים יש המון כוח. מילה טובה - פרגון, חיזוק, עצה טובה - במקום הנכון יכולה לעשות ניסים ונפלאות. וחוץ מזה, קיבלנו כל כך הרבה קבין של שיחה, צריך להשתמש בהם, לא? איך נסביר, נבהיר, נעביר מסרים חשובים ונוכיח אחת ולתמיד שאנחנו צודקים, בלי מילים?

אבל דווקא אנחנו, הנשים, שאמונות על הדיבור, צריכות ללמוד לפעמים לשתוק. וזה לגמרי לא פשוט. אני אוהבת את הביטוי שמופיע במדרש על רחל אמנו, ש"תפסה פלך שתיקה שבידה". פלך כמו פלך של טוויה, כלי לאומנות. לשתוק זו אומנות. וכידוע, אומנות זה משהו שצריכים ללמוד.

אז היו אמנם מעט פעמים ששתקתי, וקצת הצטערתי אחר כך. אבל היו הרבה יותר פעמים שפתחתי את הפה – ומאוד הצטערתי אחר כך. בחינוך, בזוגיות, בעבודה - יש כל כך הרבה מילים שעומדות לנו על קצה הלשון, שנובעות מכעס, או מעלבון, או מאכזבה, או מייאוש, או סתם בגלל שאנחנו עייפות ואין לנו כוח לחשוב. המשפטים נאמרים, ושנים אחר כך נשאר לנו רק להתחרט ולתהות אם מה שקרה קרה בגללם. מי שמתרגלת לאחוז בפלך השתיקה שלה, יכולה לעצור אותם בזמן, ולנשום אחר כך לרווחה. אגב, דיני שמירת הלשון הם שדה אימונים מצוין כדי לרכוש מיומנויות שתיקה. או שאולי אימוני שתיקה מסייעים לא לדבר לשון הרע. ביצה ותרנגולת.

ויש מצבים בחיים שנראה שברירת המחדל היא לשתוק. ביחס לילדים נשואים, למשל. עדיין לא הגעתי למקום הזה (ע"ע תחילת הטור) אבל זה נשמע לי ממש קשה: עברת כבר לא מעט בחיים, אתה מכיר את הבורות, יודע ממה להיזהר, רואה מול עיניך את ילדיך עושים את אותן השטויות שעשית בגילם - ולמעט מקרים קיצוניים, אתה צריך לגזור על עצמך שתיקה. איך בדיוק עושים את זה? נו, בעזרת השם, שכבר נגיע לגשר.