בשבע 509: שלושה בעקבות אחד

יצאתי לרחוב בפיהוק גדול. אחרי החופש הארוך עדיין לא התרגלתי מחדש לשעות הבוקר המוקדמות ולחובה למהר לבית הספר.

עדי דוד , י"ט באלול תשע"ב

הריח החדש של עטיפות המחברת, גילויו של מורה חדש והיכרות עם סדר היום השונה שימחו אותי כל כך, שלמרות השעה יצאתי מהבית קצת יותר מוקדם ממה שהייתי צריך. מזל שכך, כי עוד הספקתי לפגוש את חני ולדבר איתה קצת.

החברים מהכיתה כבר התרגלו אלינו. "זוג הבלשים", הם קראו לנו. בהתחלה עוד הרימו גבה, למה שאני, טולי מכיתה ז', אדבר בכלל עם חני שלומדת בכיתה ג'? אבל כשהם גילו את המוח הבלשי החריף שלה הם הפסיקו להתפלא, ונהנו לשמוע אותנו חדים חידות או פותרים יחד תעלומות.

כך צעדתי עם חני, עד שאבי הצטרף אלינו וביקש שנסביר לו שוב איך גילינו איזה מתוך תשעת היהלומים היה היהלום המזויף וקל המשקל.

חני הסבירה (זאת כבר בערך הפעם השמינית שאני שומע אותה עונה לשאלה הזו בנחת, יש לה סבלנות מעוררת הערכה) שאם נחלק את תשעת היהלומים לשלוש קבוצות, נוכל לשקול במאזניים - בכף האחת קבוצה אחת, בכף השנייה קבוצת יהלומים שנייה, ואת שלושת היהלומים הנותרים נשים בצד.

"אם אחת מכפות המאזניים תהיה קלה מחברתה, נדע שבין שלושת היהלומים שעליה נמצא היהלום המזויף, ואם המאזניים יראו שמשקלם שווה - נדע שהיהלום המזויף נמצא בין שלושת היהלומים שלא שקלנו. כך או כך, נישאר אחרי השקילה הראשונה עם שלושה יהלומים שבטוח שאחד מהם הוא המזויף. כעת נחזור על השקילה עם יהלום אחד בכל כף מאזניים והשלישי בצד, ובאותה שיטה נגלה מי מבין השלושה הוא היהלום המזויף, וכל זה בשתי שקילות בלבד".

חני סיימה את ההסבר, ומרוב ריכוז היא לא שמה לב שליוותה אותי ואת אבי עד לכיתה שלנו. קולות של ויכוח סוער השתיקו אותה. שלושה מחבריי לכיתה משכו, כל אחד לכיוונו, ספר מתמטיקה ירקרק, וכל אחד טען שהספר שייך לו. הספר היה חדש, עטוף בניילון שקוף ולא היה עליו סימן מזהה.

ביקשתי מהם לתת לי את הספר ודיפדפתי בו במהירות. ריח של דפים שאין בהם אף לא שרבוט עיפרון קידם את פניי. עם זאת, שמתי לב שבאחד העמודים היו סימני אצבעות שגרמו לדף להיות מעט שקוף. הקטע השקוף לא היה לח או רטוב, וגם לא היו בו שאריות צבע.

"האם נגעתם בספר בידיים מלוכלכות?" שאלתי.

דוד אמר שכשאבא שלו הגיע עם הספרים הוא היה עסוק בהדבקת דגם מטוס בעזרת דבק פלסטי, וייתכן שמעט מהדבק נספג בדף.

שגיב סיפר שהוא דפדף בספר בשעת הארוחה, וכיוון שאכל צ'יפס ייתכן שידיו היו שמנוניות.

חגי אמר שהוא בנה דגם בפלסטלינה לפני שסידר מערכת ובדק את החומר שילמדו השנה בספר.

"טוב", חייכה חני, "אני כבר יודעת למי שייך הספר". הבטנו בה בפליאה. היא מדהימה, הילדה הזו.