בשבע 509: חוות החיות

בכל הנוגע ליהדות, התקשורת והפוליטיקאים השתמשו בשנה החולפת באותו טריק עלוב שאנחנו עושים לילדנו. ולמרות שזה שקוף זה עבד בכל פעם מחדש

אתנחתא , י"ט באלול תשע"ב

1. בשבוע הבא יחל, אם ירצה השם, פסטיבל סיכומי השנה. יזכירו לנו מה קרה בכל חודש, מה היו הכותרות המרכזיות, יחזרו אל התמונות, אל גיבורי הסיפורים הגדולים. כל אירועי האקטואליה של תשע"ב יעברו לפנינו כבני מרון. אבל שבוע לפני, כלומר השבוע, קיבלתי מתחקירנית של אחד מערוצי הטלוויזיה מסמך מזעזע. זה קרה לקראת השתתפותי בפאנל באחד מהספיישלים החגיגיים שמצטלמים בימים אלה. זו לא סתם תוכנית רגילה שמסכמת את החדשות של השנה האחרונה. מדובר במשדר מיוחד ומושקע שבו ישתתפו עיתונאים, פרשנים ורבנים בדיון מעמיק על ענייני היהדות שעמדו במרכז סדר היום בשנה שחלפה.

לקראת הצילומים ישבו תחקירני התוכנית בארכיון ובדקו מה קרה השנה בתחום היהודי במדינה. והנה, זו רשימת הנושאים שנתבקשתי להתכונן לדבר עליהם: שירת נשים, הדרת נשים, השתלטות הכיפות הסרוגות על צה"ל, השתמטות הכיפות השחורות מצה"ל, הצתות של שדות פלשתינים על ידי מתנחלים, האיסור להשכיר בתים לנוכרים, תורת המלך, לימודי ליב"ה, ההקצנה בציונות הדתית, טייקונים שהולכים לרבנים, אשכנזים שמפלים מזרחיים, מזרחיים שמכים ערבים. עברתי על הרשימה ופתאום כל הגועל נפש של השנה החולפת צף לי בבת אחת במרוכז. בעעע.

 

2.  אתם מכירים את הרגע שבו הילד שלכם מתמכר לשלט של האוטו? אל תגידו לי שזה רק אצלנו. הילד בן השנתיים שלנו גילה לאחרונה את צרור המפתחות שלי - והוקסם. בכל יציאה מהבית, בעיקר כשאנחנו לחוצים, הוא חוטף אותו מידי ועומד על כך שהוא יפתח לבד את האוטו עם השלט. כמובן שזה אורך זמן רב, עד שהוא מצליח במשימה שהציב לעצמו. בדרך הוא פותח את הבגאז', מפעיל את האזעקה, וכשהוא כבר מגיע סופסוף לכפתור הנכון, מרוב התלהבות הוא לוחץ עליו פעם שנייה – ונועל את הרכב.

אז הבנו שזה לא עסק, וניסינו פשוט להסתיר ממנו את המפתח. אבל זה לא הלך. בכל ירידה לרכב הוא מיד התחיל לצעוק ולבכות: "הלל רוצה פותח אוטו, הלל רוצה פותח אוטו" (כזה הוא, מדבר על עצמו בגוף שלישי, ממש גאידמק קטן). אז מה עושים? אחרי שכמעט התייאשנו מצאנו שיטה: להעביר נושא בבוטות. פשוט להשכיח ממנו את עניין השלט. וזה עובד. לא יאומן כמה שזה עובד. ילדים הרי עוברים בשיא המהירות מנושא לנושא, ושוכחים חיש קל מהנושא הקודם שהטריד אותם.

ואני אדגים את המנגנון: הילד, למשל, ביקר בחופש האחרון עם אחיו בגן החיות התנ"כי בירושלים. אתם יודעים, המקום ההוא במלחה שבו אפשר לראות תמורת תשלום חרדים וערבים מסתכלים על חיות. ובכן, בימים האחרונים, ברגע שהוא רצה את המפתח של הרכב, פנינו אליו ושאלנו: "מה עשה הפיל בגן חיות?", והוא לאלתר ענה: "פיל השפריץ מים על הלל" ושכח מכל העניין. אפשר להיכנס מהר לרכב.

למחרת שוב הוא דרש במפגיע את השלט ושוב הקשנו מניה וביה: "מה עשה אריה בגן חיות?" והוא מיד, תוך כדי דיבור, ענה: "אריה ישן בכלוב ליד הלל". וכן הלאה וכן הלאה. בכל בוקר מוצאים עניין חדש לענות בו כדי להסיח את דעתו של הילד מהמציאות.

 

3.  נדמה לי שבשנה החולפת, בכל הנוגע ליהדות, התקשורת והפוליטיקאים משתמשים בדיוק באותו טריק עלוב שאנחנו עושים לילדנו הקטן. ומדהים שלמרות שזה כל כך שקוף, וממש לא מומלץ לביצוע על ילדים מעל גיל שנתיים וחצי, זה פשוט עבד בכל פעם מחדש. הם קפצו מנושא לנושא, הסיחו את הדעת, סיפרו לנו בכל בוקר סיפור חדש, ועשו הכל - רק שנשכח מהעיקר. אתם רוצים לדבר על יהדות? בסדר. מה עשה הקוף בבית שמש, אה? ולמחרת שוב: רוצים לדבר על היהדות, על המהות, על השורשים האמיתיים שלנו? אין בעיה, למה אסור להשכיר דירות לערבים בצפת?

ואנחנו פשוט נגררנו שוב ושוב אחרי סדר היום המגוחך הזה. "אנחנו" זה כולם. קודם כל החילוניים שנעבך, אין להם יותר מדי מקורות מידע, ולא נותר להם אלא ללכת אחרי מה שמכתיבה התקשורת. זו היהדות מבחינתם. אבל גם הדתיים נגררו. בשנה החולפת מצאנו את עצמנו מתפתלים במקומות שבכלל לא היינו אמורים להגיע אליהם: אל תראו אותנו כאלה משתמטים. גם אנחנו תורמים למדינה. סבא שלנו היה רס"ר. לא, תבינו אותנו, אנחנו דווקא מכבדים את האישה. שרים לה בכל שבת אשת חיל וקונים לה תכשיטים לליל הסדר. וההם שהפגינו? אוי, הם סתם קיצונים. וההם שריססו תג מחיר? טוב, נו, עשבים שוטים. תסתכלו כמה אחוזים מהנוער הנפלא ביהודה ושומרון מתגייס לקרבי. הנה, תראו את הגרפים והאחוזים. אנחנו טובים, אנחנו לא כאלה, בבקשה תאהבו אותנו.

עם סיום השנה הקשה הזאת, נאחל לעצמנו שתכלה שנה ואייטמיה. שלא זה יהיה השיח על יהדות בארץ הקודש. והאמת שאני גם מתפלל (ואני מקווה שזה לא יפגע בפרנסה שלי) שתכלה שנה ומסבירניה. אני מתבונן פתאום אחורה ותוהה, מה יש להסביר כל הזמן? אולי להסביר פנים צריך. כלומר להיות אנושיים. אבל מעבר לזה, למה בכלל להשיב כל הזמן מלחמה שערה? מלחמה למי? על מה? תחשבו כמה אנרגיה הוציא המגזר הדתי בשנה החולפת רק כדי לנסות להעביר איכשהו את המסר החשוב: היהדות נגד יריקה על ילדות.

גינוי רדף גינוי, הסבר רדף הסבר, ראיון רדף ראיון. עוד רב ועוד ח"כ ועוד דוס-מחמד שנוכח כל מיני תופעות שוליים, שאפילו הכתבים לענייני דתות יודעים שהן קשקוש אבל חייבים למלא עמודים, נדרש לענות על שאלות מביכות. תבין רזי, תקשיב רפי. נדמה לי שגם למגזרים אחרים בישראל אפשר להפנות שאלות קשות, קשות מאוד, אבל שקט. הנה כבר מתפוצצת הפרשה הבאה: ילדה בת שבע באלעד לא הורשתה לקפוץ על טרמפולינה בשעות של הבנים (וזה שאתם עכשיו שואלים את עצמכם ולא יודעים להחליט האם זה מקרה שהיה או סתם פרודיה - זה כבר אומר הכל על השיח ההזוי שהורגלנו בו בשנה האחרונה).

 

4.  הספר "מאמרי ימי הרצון" לחודש אלול מבאר את הנקודה הזו באופן עמוק יותר, וממש נותן פשר למסמך המפורט שקיבלתי מהטלוויזיה, הדו"ח היהודי הכוזב לסיכום תשע"ב. בספר נאמר שבראש השנה אנחנו מתפללים שיבוא היום שנזכה ל"ופתחון פה למייחלים לך". למה? כי זה יקרה רק בעת הגאולה. אז יינתן פתחון פה לאלה שמייחלים, שכוספים, שמאמינים. עד אז, במציאות הלא מתוקנת הנוכחית, מי שמקבל פתחון פה, מי שהמיקרופונים משמיעים אותו, מייחל לדברים אחרים לגמרי. או אולי בכלל לא מייחל, אלא סתם לא יודע ולא מכיר את הפער הגדול בין היהדות שעליה הוא מספר לבין היהדות.

מי ייתן ובתשע"ג לא ניגרר כפי שמה-זה נגררנו בתשע"ב. שבשנה הבא עלינו לטובה אנחנו נקבע את סדר היום, ואף אחד לא יבלבל אותנו וייקח לנו בכזאת קלות את המפתח.   

* * *

                                                                                                                               צילום סלולרי: ידידיה מאיר

ואם כבר, אז הנה מה שצריך להכניס לרשימת הדברים שהתרחשו השנה בעולם היהודי. לוחות דיגיטליים כבר יש מזמן בבתי הכנסת, אבל את הלוח המהפכני הזה ראיתי רק לאחרונה ב'זכרון משה', השטיבעל הגדול של ירושלים: מסך פלזמה שסופר לאחור את הזמן שנותר עד סוף זמן קריאת שמע וסוף זמן תפילה. אתה ממש יכול לדעת, באמצעות השעון שהולך אחורה, כמה זמן נשאר לך ומה כבר פספסת. כפי שמעיד הצילום, באותו בוקר לא ממש השכמתי קום.