בשבע 509: ממשיכים ליישוב הבא

הילדים מתגעגעים למגרון, וההורים תוקפים את ראש הממשלה "שאולי הוא בוגר סיירת מטכ"ל, אבל התנהג כמו פחדן"

עתיה זר , י"ט באלול תשע"ב

 תושבי מגרון שפונו בראשית השבוע מבתיהם למדרשה בעפרה לא מצטערים על הדרך השקטה שבה בחרו לנהל את המאבק, אבל מצפים מהציבור להגיע ליישוב ולמחות על הריסת הבתים | "אנחנו מרגישים כמו מגורשי גוש קטיף", הם אומרים תוך כדי המתנה לבתים בגבעת היקב, שעוד לא מוכנים למגורים  

במוצאי השבת האחרונה נפרדו נשות מגרון מבתיהן. מבט אחרון אל הנוף הפנורמי, אל הבתים המושקעים והשבילים המטופחים, אריזה של כמה חפצים יקרי ערך, ליתר ביטחון, וקדימה. עולים עם הילדים אל המכונית שעושה דרכה ליישוב עפרה, שם יבלו את הימים הקרובים. הגברים הצטרפו למחרת בבוקר, אחרי שהטורים העורפיים של היס"מ צעדו בכבישי היישוב והפכו את פינוי מגרון לעובדה מוגמרת. מאבק של שש שנים, שרוכז כל כולו כדי לא להגיע לרגע הזה, הגיע לקיצו. התושבים מאמינים שהשורה התחתונה של המאבק המשפטי תהיה חזרתם למגרון בתוספת היישוב החדש שהוקם בעבורם בגבעת היקב, או אפילו ששני המקומות יהפכו ליישוב אחד גדול על כל הרכס.

בינתיים, בימים הראשונים

 לאחר הפינוי נאלצו כולם לשהות במדרשה בעפרה. למרות המאמצים הקדחתניים של החטיבה להתיישבות, השכונה החדשה בגבעת היקב לא היתה מוכנה במועד. למישהו שם למעלה התאריך היה מקודש, ולכן ביום ראשון השבוע היו חייבים התושבים לעזוב את הבתים. לאן? לא משנה. העיקר שילכו.

                                                                                שש שנות מאבק הסתיימו באכזבה. פינוי מגרון

היס"מניקים עושים על האש בחצר

הדשא במדרשה בעפרה שוקק חיים. ילדים משתוללים, אמהות יושבות ותינוקות בזרועותיהן. ברגע הראשון זה נראה פסטורלי, אבל פניהם הנסערות של המבוגרים מסגירות את הקושי והכאב. האווירה כבדה. הם לא מאמינים שאכן זה קרה. "זה הזוי. אני מרגישה בתוך סרט", אומרת נועה כהן, תושבת מגרון מזה עשר שנים וחצי, "הילדים שואלים 'ראש הממשלה הוא יהודי או ערבי?'". נועה ובעלה הגיעו לגור במגרון כשהיו שם רק קרוואנים אחדים, ללא כבישים או תאורה. "כל אבן במגרון אומרת לי משהו", אומרת נועה, "כל עץ. שתלנו את העצים האלה לפני שנים ועכשיו הם גדולים ומניבים פרי. ראינו איך היישוב מתפתח, איך בנו בית כנסת, מקווה. ארבעה מתוך חמשת הילדים שלנו נולדו כאן, וזה זוועה מה שקורה עכשיו. אני לא פרקתי ארגזים בבית החדש. אני לא מוכנה להשלים עם העובדה שזה הבית שלי. אין כמו מגרון".
נועה כהן: ראינו איך היישוב מתפתח, איך בנו בית כנסת, מקווה. ארבעה מתוך חמשת הילדים שלנו נולדו כאן, וזה זוועה מה שקורה עכשיו. אני לא פרקתי ארגזים בבית החדש. אני לא מוכנה להשלים עם העובדה שזה הבית שלי. אין כמו מגרון

בינתיים במדרשה בעפרה היא מנסה לעכל את המצב. לבית בגבעת היקב הם יוכלו לעבור תוך ימים אחדים, אך היא היתה מעדיפה להישאר עם אלה שלא יוכלו לעבור כי הבית שלהם עוד לא מוכן. התושבים מלאי הערכה לגורמים שהכשירו את גבעת היקב, אך אומרים כי בלו"ז הצפוף שהוקצב להם זו היתה משימה בלתי אפשרית. חלק מהבתים אינם מוכנים, וכמוהם גם בית הכנסת ומוסדות החינוך.

אחת המשפחות שלא תוכל להיכנס לבית חדש היא משפחת גוטמן. לפני שנה הרסו כוחות הביטחון שלושה בתי קבע במגרון, ביניהם הבית של אורי ותמי גוטמן. למרות שהשקיעו כסף רב כדי שבית הקבע יהיה יביל, תאוות ההרס של דחפורי משרד הביטחון היתה חזקה יותר, והבית היפה נהרס באישון לילה בתוך דקות אחדות. מאז הם התגוררו בקרוואן במגרון, והקראווילה שעלתה בגורלם בגבעת היקב "אינה ראויה למגורי אנוש" כהגדרתם. ביום הפינוי, כשהגיעה תמי לארוז את החפצים, הופתעה לראות יס"מניקים עושים "על האש" בחצר.   

"הבן שלי בוכה כל הזמן שהוא רוצה הביתה", אומרת חוי גילה, תושבת מגרון מזה שנה, "ואני לא מפסיקה לחשוב על האנשים בגוש קטיף, איך הם הצליחו לעבור את התקופה הזו. יש פה אווירה כבדה. יחד עם הרוח האיתנה וזקיפות הקומה יש רצון לבכות ולהתפרק". היא לא היחידה שמביעה פליאה והערכה לתושבי גוש קטיף. כל תושבי מגרון הם כרגע חסרי בית. חלקם לימים ספורים כאמור, וחלקם לתקופה ממושכת יותר. "זו רק טעימה קטנה ממה שעבר על תושבי גוש קטיף. וזה סיוט", אומרת חוי.

בכלל, המדרשה בעפרה מזכירה כעת את אולפנת כפר פינס אחרי הגירוש. על כל דלת יש דף עם שם המשפחה. בחדר האוכל ניתנות ארוחות שלוש פעמים ביום. "קיבלו אותנו כאן מדהים", אומרת חוי, "כנראה בגלל שאנחנו לא המפונים הראשונים, הם ידעו איך להיערך". תושבי עפרה והמועצה האזורית בנימין דאגו למפונים עד הפרט האחרון: מערך של עובדים סוציאליים ושירותי רווחה, ארוחות וחדר פתוח עם סנדוויצ'ים לאורך היום, כביסה ופעילות לילדים. הבנות מהאולפנה הסמוכה מגיעות ונותנות כתף בכל מקום שצריך. הכל כדי להקל על הקושי הטכני, ולהקל ככל הניתן גם על הקושי הנפשי. תושבי מגרון מעריכים מאוד את ראש המועצה אבי רואה, שלדבריהם "יודע להתנהג עם כל יישוב בדרך המתאימה לו". 

שעת ערב במדרשה בעפרה. זוג צעיר עובר בין האנשים שבחוץ ומחלק קולה ושוקולד. "אנחנו מגבעת האולפנה", הם אומרים. "קצת בלגן אצלנו, אבל החיים ממשיכים. אנחנו מתפללים שיהיה לכם טוב". השעה מתאחרת. אביטל גפן מנסה לשכנע את הילדים שלה שייכנסו לישון. "איפה אתה גר?" אני שואלת את מתן, הבן בכיתה ג'. "במגרון", הוא משיב. "אתה מתכוון למגרון החדשה?" שאלתי. "לא, למגרון העתיקה", ענה. אחיו הקטן של מתן אומר שהוא רוצה לחזור למגרון, לבית החדש. הבית החדש בשבילו הוא הבית שנהרס גם הוא בידי כוחות הביטחון לפני שנה בדיוק. "הרימו את התריסים באמצע הלילה ופרצו פנימה", משחזרת אביטל, אמם של שני הילדים, "בלי שום אזהרה מוקדמת. הרסו לנו את הבית". גם משפחת גפן השקיעה אלפים רבים כדי שהבית יהיה יביל. "אני אבנה את כל הבתים שהרסו", מבטיח מתן, "אני אשים אבן מעל אבן ואבנה מחדש".

 

"מחלקים את היישוב לשלושה"

הדשא מתרוקן אט אט. אחרוני הילדים התרצו והלכו לישון, וההורים הלכו לאסיפה עם ראש המועצה, אבי רואה. האסיפה נוגעת לצדדים הטכניים של המעבר. את השבת האחרונה שלפני הפינוי עשתה משפחת רואה במגרון. במהלך השבת שוחחה הדסה רואה עם נשות המקום. הדסה נישאה לאבי רואה שלוש שנים לאחר שהתאלמנה מבעלה, דרור ויינברג, שהיה מח"ט יהודה ונהרג בחברון בקרב בציר המתפללים. אשתו הראשונה של אבי רואה, אדית, נהרגה בתאונת דרכים. כשנישאו הדסה ואבי היו לכל אחד מהם שישה ילדים, ולאחר מכן נולד בנם המשותף.  "כשהתחתנתי עם אבי רציתי שהכל יהיה כמו קודם", היא אמרה לנשים במגרון. "אהבתי את הבית הקודם שלי, רציתי לגדל את הילדים באותה צורה, ולא רציתי שום שינוי. עברתי תהליך שבסופו הבנתי ששום דבר לא יהיה כמו שהיה. היום זה בית אחר לגמרי". רואה ביקשה על סמך המסלול האישי שעברה, להכין את נשות מגרון לצפוי להן. ממגרון המישורית עוברת הקהילה לגבעת היקב הבנויה בצורת מפלסים, שכל מפלס גבוה בצורה משמעותית מהמפלס תחתיו. בכל מפלס שתי שורות של חמש קראווילות, ומדרגות צרות מקשרות בין שניים מתוך שלושת המפלסים. גם עם העובדה הזו קשה לתושבי מגרון להשלים. "זה כאילו לקחו יישוב מגובש וחילקו אותו לשלושה", אומרת נועה כהן, "אנחנו מבינים שזה אילוצים, אבל זה לא קל".

"מאחורי הבית שלנו יש קיר בגובה שמונה מטרים, בלי מדרגות", מתארת חוי גילה. "כדי להגיע למקום אחר אני צריכה לעשות סיבוב. זה כאילו שכונה בפני עצמה". לא מזמן רכשה משפחת גילה שני גדיים. הם חלמו על עדר, חלום שיצטרך להיגנז בעתיד הקרוב. אפילו מכלאה לגדיים הם לא יוכלו להקים במקום המיועד להם. נועה וחוי, כמו כל נשות מגרון, הגיעו לעפרה כבר במוצאי שבת. כולם היו תמימי דעים, כלקח מגוש קטיף, שהילדים לא צריכים לחוות את הפינוי עצמו. בכלל, ההחלטה היתה לא לנהל מאבק כוחני. "הגירוש הזה נעשה בצורה שלא מראה שברון", אומרת נועה "היא מראה כוח. זה לא אנשים שמתפרקים. זה אנשים שרואים בהתיישבות שליחות ולא אינטרסים אישיים. כרגע השליחות היא ללכת ליישב עוד מקום. עם כל הכאב, נעשה את זה ונמשיך להילחם". יחד עם זאת, נועה מקווה שאנשים יגיעו בהמוניהם למחות על הרס הבתים הצפוי בשבוע הבא: "אנשים, זה הזמן שלכם", היא אומרת, ומציינת שהיא אומרת זאת בשם עצמה. "אם לא צעקתם עד עכשיו, אז כשהדחפורים יבואו להרוס מקווה ובית כנסת ובתים שאנשים עמלו עליהם, זה הזמן לעצור את המדינה. צריך לקלוט שמגרון זה התחלה. צריך למחות בתוקף נגד ההרס".

חוי גילה התאכזבה מכך שבסופו של דבר, בימי הפקודה לא הגיעו כמעט אנשים. "חשבנו שיבואו יותר, ביום שישי או לשבת. היה קצת תסכול מזה שהיינו לבד. אנחנו לא נלחמים בשביל עצמנו. נכון, לא היתה קריאה של היישוב 'בואו להבעיר צמיגים', אבל יש משהו באמצע. נראה לי שמשהו השתנה באנשים אחרי גוש קטיף".

כחלק מעיסוקיה הציבוריים במגרון סידרה נועה כהן את הארכיון של היישוב, שם מצאה אישורים של אריאל שרון לעלייה לקרקע. "הצבא החליט שזו נקודה אסטרטגית וצריך להקים כאן יישוב", היא אומרת. "יש כאן תשתיות של חברת החשמל, של בזק, תב"ע שמשרד השיכון הכין, ניירות שפואד חתום עליהם. מגרון הוקמה בשליחות הממשלה. היו הרבה הזדמנויות להסדיר את זה, אבל לפרקליטות יש אג'נדה ולא מעניין אותם מה קורה בשטח".

נועה, חוי וכל תושבי מגרון מקפידים להפנות את האצבע המאשימה אל ראש הממשלה. "הוא זה שעומד בראש הפירמידה", אומרת נועה, "אומרים שהוא בוגר סיירת מטכ"ל. אני לא יודעת איך זה מסתדר עם הפחדנות שלו. הוא לא עמד מולנו פעם אחת. פשוט התחבא. לכל פתרון שמצאנו הם מצאו בעיה. החוק לא עניין אותם. זה פשוט רשע, רוע, נבזות. הוא זרק אותנו לרחוב". גם הלהט לפנותם דווקא במועד שנקבע, בלי להתחשב בנסיבות, מעורר כעס. המשפחות, כאמור, נאלצות להיות חסרות בית עד שיושלמו הדירות בגבעת היקב. גני הילדים עברו לעפרה, והילדים ימשיכו לנסוע מגבעת היקב לעפרה, עד שהגנים ביקב יהיו מוכנים.

מה שמעודד את נועה, וכמוה את כל התושבים, הוא האמונה שכתוצאה מהתהליך יקומו שני יישובים. "זה מה שמחזק אותנו", היא אומרת. "וחוץ מזה, למרות שהמאבק הסתיים בכישלון היו הרבה הישגים. ועד הפעולה של היישוב עבד במסירות שנה וחצי, אין דברים כאלה. רכשו את הקרקעות, עשו דברים שלא יאומנו. היום כולם יודעים איפה זה מגרון", אומרת נועה, "וגם מצדיעים לנו, ליישוב שהתנהל באחריות ולא נכנס לפינות שניסו להכניס אותו. הכי קל זה לשרוף את המועדון ולהתנתק מכל מה שקורה כאן, אבל במגרון הלכו עם בג"ץ בדרך שהוא מכיר, והפכו כל אבן כדי לפתור את הבעיה. אני מאמינה במדינה, ואני מפרידה בין מה שנקרא המדינה לבין הממשלה והאנשים הספציפיים שמשתמשים במוסדות המדינה בשביל האידיאולוגיה שלהם".

 

 

 זה לא סוף הסיפור

 כדאי ששוחרי ההרס יידעו שפינוי מגרון לא יעצור את המשך העשייה של היישובים הצעירים למען המשך בניינה של הארץ

 אלקנה באב"ד

עד השבוע הבא מתכנן ראש הממשלה להרוס את כל מגרון, כולל בתי הקבע, בית הכנסת מקווה הטהרה - הכל. לו רצה נתניהו, אשף הפתרונות, היה מוצא בקלות רבה דרכים פשוטות להימנע מהריסת הבתים או מקצתם. מה קרה לו? מהיכן הרוח הרעה הזאת ולאן היא מובילה?

נראה שאנשים טובים לחשו לנתניהו שיש לו רק כמה 'קוצים' קטנים בהתיישבות. סך הכל המתנחלים יושבים בשקט ולא עושים בעיות בתקופה יפה זאת. אם רק יפתור את בעיית המאחזים הכל יסתדר. לא יהיו עוד ישיבות סיעה סוערות, לא יהיו עוד הפגנות מול שרי הליכוד, לא יהיה עוד זעם בימין, והכי חשוב: ראש הממשלה לא יצטרך להתעמת שוב ושוב עם מערכת שלטון החוק, עם ממלכת הפרקליטות והבג"ץ ירום הודם.

ציפור קטנה לחשה לו: "אדוני ראש הממשלה, טיפה קשיחות והכל מאחוריך. נשארו לך רק גבעת אסף ועמונה ואתה חוזר להיות יקיר ההתיישבות ואוהב ארץ ישראל".

עצם הדבר שלאורך כל הדרך, ובמיוחד בימים האחרונים, עשתה המערכת כל מאמץ להגיע למונח המגונה והמכובס "פינוי בהסכמה" עם תושבי מגרון, מעידה כאלף עדים שיש כאן ניסיון לבנות שיטת פינוי. שיטה שתאפשר להמשיך לפנות ולהיות בסדר. לשמחתנו זה לא עבד במגרון. לא היה שום שיתוף פעולה, אפילו קל שבקלים, עם תוכניות הפינוי והכוחות העסוקים בפשע ובהרס.

אז זהו שלא. זה לא ייגמר במגרון, בגבעת אסף ובעמונה. ראשית, כי אף לא אחד מאיתנו הולך הביתה ואף לא אחד מאיתנו מתכנן להישבר. אנחנו נמשיך להטריד, לנדנד, לבנות ולקדם בחירוף נפש את ערכי ההתיישבות.

שנית, כי זה סוד גלוי שהיישובים הצעירים הם לא יותר מאשר הפלטפורמה המעשית שדרכה באה לידי ביטוי הרוח הגדולה של יישוב הארץ מתוך דברי הרמב"ן  "שלא נעזבנה ביד זולתי מן האומות ולא לשממה", ודרכה בא לידי ביטוי מעשי חזונו התורני לאומי של מרן הרב קוק. אין ספק שהמאבק על תודעת מצוות יישוב הארץ באופן לאומי קורה היום דרך ההתיישבות הצעירה. לכן זה לא יסתיים לעולם, כי מצוות אינן בטלות לעולם. 

שלישית, כי גם אוהבי ההרס והשחור לא מתכוונים להסתפק בהישגים מקומיים. מגרון היא סמל להתיישבות מתוך תורה ולאומיות בריאה ואוהבת. מי שמצליח לפגוע בסמל מסוים, מן הסתם ירוץ מיד לממש רווחים בשטח.

על כן נאמר לאחינו המתיישבים ולכל אוהבי הארץ: אין מנוס. אין זו מערכה שמסתיימת כל כך מהר. אנחנו חייבים ורוצים להמשיך ולהפיח את הרוח הגדולה והתובענית הזאת של מצוות ישוב הארץ מתוך שליחות תורנית ולאומית. לכך נקראנו וזה ייעודנו בימי גאולה אלו.

נעלה ונפרח, נזכור ונפעל להביא לכך שהסיפור של מגרון ייגמר בשני יישובים לפחות. ועוד הרבה מעבר לכך.

 

הכותב הוא תושב מגרון