בשבע 509: תשובת המשקל

על רקע פרישתה המאוחרת מדי של אוניברסיטת בר-אילן יש לבחון גם עד כמה מצליחה בר-אילן להציב אלטרנטיבה אקדמית ברוח יהודית-לאומית

עמנואל שילה , י"ט באלול תשע"ב

 

1.      ברגע האחרון התעשתו ראשי אוניברסיטת בר-אילן, ושמו של נשיא האוניברסיטה פרופ' משה קווה לא נכלל בעתירת ראשי האוניברסיטאות לבג"ץ נגד ההחלטה להכיר במכללת אריאל כאוניברסיטה. זה היה צעד מתבקש לאור העובדה שבר-אילן נחשבת ורואה את עצמה כאוניברסיטת הבית של הציבור הדתי-לאומי בישראל. אין ספק שכל משאל וכל סקר יוכיחו כי רוב מוחץ בציבור הזה תומך בהקמת האוניברסיטה באריאל, בראש ובראשונה מתוך שיקולים לאומיים והתיישבותיים.

כאשר נפתחה אוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, רמתה האקדמית לא הגיעה לרמתו של המרכז האוניברסיטאי באריאל כיום. ובכל זאת, השיקול הלאומי של פיתוח הנגב הצדיק את הקמת האוניברסיטה, שבמהלך השנים הוכיחה את חשיבותה ואת תרומתה. באותה מידה רשאית הקואליציה הלאומית השולטת בישראל רוב הזמן ב-35 השנים האחרונות לממש את המנדט שלה ולקבל החלטה על הקמת אוניברסיטה שמינית בישראל. ולאחר שוועדה מקצועית בדקה ואישרה שמדובר במוסד בעל רמה אקדמית מתאימה, מותר ואף רצוי לערב בהחלטה גם שיקולים אידיאולוגיים של תרומה לפיתוח ההתיישבות. אוניברסיטת בר-אילן, שמכללת אריאל בתחילת דרכה היתה שלוחה שלה, צריכה ללוות בעין טובה את התבגרותה של אחותה הקטנה, ובטח שלא להצטרף למקהלה צרת עין שרבים מחבריה פועלים מתוך שילוב של אינטרסנטיות צרה עם שנאה לכל מה שקשור בהתנחלויות.

אך משיכת שמו של פרופ' קווה מהעתירה היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי. בר-אילן ונשיאה לא השכילו לשבור כבר מתחילת הדרך את החזית האחידה של ראשי האוניברסיטאות ולהביע תמיכה בהחלטת הממשלה ומל"ג יו"ש. בינתיים הצליחו מהלכי ההתנגדות לצבור עוצמה ותאוצה שאפשרה לשר הביטחון לעכב את חתימתו על ההחלטה. מן הראוי שראשי בר-אילן ימצאו את הדרך לכפר על הנזק שנגרם, ומכאן ואילך לתמוך בגלוי בהקמת האוניברסיטה בלב השומרון.

2.      בכלל, הגיע הזמן שהאוניברסיטה הדתית תצא מעמדת החולשה האידיאולוגית שאליה נכנסה לאחר רצח רבין, תמלא את תפקידה הציבורי ותבטא את ערכיו והשקפותיו של הציבור שמתוכו צמחה. בלי לפגוע בחופש האקדמי, בר-אילן יכולה וצריכה לעודד מחקרים התומכים בנרטיב היהודי-לאומי, ולתת תשובה אקדמית הולמת לרוח הפוסט-ציונית והאוניברסלית שיוצאת מהאוניברסיטאות האחרות. בר-אילן צריכה להיות ביתם הטבעי של היסטוריונים פרו-ציונים, של ארכיאולוגים שאינם חוששים לגלות ממצאים התואמים את התנ"ך, ושל פסיכולוגים וסוציולוגים שיודעים להצביע על יתרונותיו של התא המשפחתי המסורתי. גם הפקולטה למשפטים של בר-אילן צריכה לתת קונטרה רצינית להשתלטות השמאל על תחום המשפט בישראל.
הגיע הזמן שאוניברסיטת בר-אילן תצא מעמדת החולשה האידיאולוגית שאליה נכנסה לאחר רצח רבין, ותבטא את ערכיו והשקפותיו של הציבור שמתוכו צמחה. בר-אילן יכולה וצריכה לעודד מחקרים התומכים בנרטיב היהודי-לאומי, ולתת תשובה אקדמית הולמת לרוח הפוסט-ציונית שיוצאת מהאוניברסיטאות האחרות

בשבועות האחרונים ראינו שוב כיצד קבוצת משפטנים קטנה ונחושה במשרד המשפטים ובבג"ץ עוקפת את הכרעות הרוב הדמוקרטי ומשתמשת בתירוצים משפטיים כדי ליטול לידיה את ניהול המדינה על פי השקפתה השמאלנית-ליברלית. למאבק נגד האקטיביזם השיפוטי השולט בחיינו יש מחיר לא קל, אותו משלמים פרופסורים חילונים ולא ימניים כמו דניאל פרידמן ורות גביזון, שהעזו להשמיע קול שונה מזה של מקהלת המשפטנים השלטת. לא רק שבר-אילן לא מילאה את תפקידה המצופה להיות מעוז ההתנגדות האקדמית לאהרון ברק וחבריו, היא אף הגדילה לעשות והעניקה למנהיג האוליגרכיה השיפוטית תואר דוקטור לשם כבוד לפני שנתיים.

3.      כהצדקה לסמכות שנטלו לידם לבטל את חוקי הכנסת, טענו אהרון ברק וחבריו שבג"ץ צריך לשמש מגן זכויות האדם של המיעוט מפני עריצות הרוב הדמוקרטי. אך יומרתם זו כשלה באחד המבחנים המשמעותיים ביותר, כאשר עשרה שופטי בג"ץ נותרו אטומים למצוקתם הצפויה של אלפי תושבי גוש קטיף, וסירבו להפעיל את הסמכות שנטלו לעצמם כדי לבטל את חוק פינוי-פיצוי של ממשלת הגירוש. צדיק אחד בסדום היה אז בבית המשפט, השופט הדתי אדמונד לוי, שבדעת יחיד מול עשרת חבריו העז לפסוק שהחוקים הללו הם הפרה בלתי מוצדקת של זכויות אדם ודינם להתבטל. בכנס ירושלים של 'בשבע' לפני שנתיים הקדשנו את אחד המושבים לדיון משפטי בפסק הדין הזה, שייכתב לדיראון עולם בספר תולדות פסקי בג"ץ. בדחיית עתירתם של תושבי גוש קטיף הסתמכו השופטים על טענות הממשלה כי הנסיגה תשפר את מצבה המדיני והביטחוני של ישראל, וכי המצוקה הצפויה למגורשים תזכה לטיפול הולם ומספק של רשויות המדינה. האם אין מקום לבדיקה מחקרית עד כמה ההנחות הללו שאותם אימצו שופטי בג"ץ הוכיחו את עצמן במבחן הזמן? האם יש סיכוי שחוקרי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה הדתית יעזו לעסוק בנושא הטעון הזה, להצביע על המופרכות המוסרית, העובדתית והמשפטית של פסק דינם של עשרת השופטים ולהוציא לאור את צדקתו ההיסטורית של השופט הבודד וחובש הכיפה?

נכון אמנם שהמשפטן הבכיר מבר-אילן פרופ' ידידיה שטרן תרם תרומה חשובה להכרה בעוול שנעשה למגורשים במסגרת ועדת החקירה הממלכתית שהוציאה דו"ח חשוב בנושא. אך אין די בהכרה במצוקת המגורשים ובהמרצת רשויות המדינה לפתור אותה. לפחות במישור המחקרי והתודעתי, יש לבוא חשבון עם מי שקיבלו את ההחלטה ולבחון מקצועית וערכית את תוקפם של נימוקי שופטי בג"ץ שאישרו אותה.

 

4.      בינתיים הספיק השופט בדימוס אדמונד לוי להרים תרומה חשובה בתחום משפטי נוסף, שגם בו לא שומעים מספיק את קולה של הפקולטה למשפטים בבר אילן. ועדת משפטנים מכובדת בראשותו ביססה משפטית את זכותה של ישראל ליישב את שטחי יהודה ושומרון, קבעה שאין מדובר בשטח כבוש, והוקיעה את התעמרותם של פקידי משרד המשפטים בחלוצי ההתיישבות והחקלאות היהודית. אולי במסגרת תשובת המשקל למאבק נגד אוניברסיטת אריאל יינקט גם הצעד המתבקש, לחלוק כבוד לשופט האמיץ חובש הכיפה ולהעניק גם לו תואר דוקטור לשם כבוד.

 

 סמכות מקצועית

אריאל שרון לא היה תוקף באיראן, טוען יד ימינו לשעבר דב וייסגלס בריאיון לאחד ממוספי הצבע ביום שישי שעבר. בהחלט ייתכן שוייסגלס צודק בקשר לשרון. הרי זה אותו שרון שהטיף לנו במשך חודשים ארוכים ועקובים מדם כי "איפוק זה כוח", ולא העז לצאת למתקפה נגד הטרור הפלשתיני עד שלמעלה מאלף ישראלים שילמו בחייהם את מחיר האיפוק. קשה לבטל את האפשרות שגם מול איראן שרון היה נוהג באיפוק דומה, ומחליט לתקוף רק לאחר שפצצת האטום הראשונה היתה נופלת בתל-אביב.

הרי היה זה אותו ראש ממשלה לשעבר שלא התרשם מהאזהרות המקצועיות בדבר ההשתלטות הצפויה של חמאס על רצועת עזה, כך שלא מן הנמנע שגם במקרה האיראני הוא היה נשאר שווה נפש מול איום האסלאם הקיצוני. זה גם אותו שרון שסמך על מדינות העולם שיגבו כל פעולה שלנו בעזה לאחר הנסיגה, ולכן הגיוני לחשוב שהוא היה מוכן לבטוח בנשיא ארה"ב שיעשה עבורנו את העבודה מול איראן.

הניסיון להשתמש בשמו של שרון כסמכות מקצועית נגד ההפצצה באיראן שקול להישענות על דן חלוץ כסמכות מקצועית נגד פעולה צבאית קרקעית נגד חיזבאללה ובעד הסתפקות בהפצצות מן האוויר. למזלו של שרון הוא לא יכול לראות כעת את התוצאות הרות האסון של מדיניותו. לא מן הנמנע שאילו ראה כיצד טפחה המציאות על פניו, היה בוחר לחזור ולשקוע בתרדמת.