בשבע 510: עניין אישי

רינה עידן .49 תושבת פתח תקווה. אם לשניים. מנכ"לית קו לחיים

עפרה לקס , כ"ו באלול תשע"ב

 

התחלה: בשנת 62' התאריך 4 בנובמבר עדיין לא היה כל כך משמעותי, והבחירה להיוולד בו היתה חפה מנטייה פוליטית. העיר: מוגדור שבמרוקו. בכורה למשפחה של ארבעה ילדים. אחרי פחות משנתיים הגיעו לישראל, ומעט אחר כך קבעו את משכנם בפתח תקווה.

פתח תקווה: עיר של ההורים, שלה, של ילדיה ולפני חודשיים הצטרף גם נכד בכור. אמה של עידן היתה עקרת בית, מובילת החינוך, והאב, עד צאתו לגימלאות, היה בונה מכונות לעיבוד עור. "כשהייתי במרוקו, ראיתי שעדיין יש שם מפעלים ענקיים לעיבוד עור".

מרוקו: לפני חמש שנים החל חיפוש אחר עשייה שתתחבר למוצא. כך הגיעה החברות בנשיאות הפדרציה של יהדות מרוקו. "הדור של ההורים הצניע את המסורת מבושה וחוסר קבלת החברה. הדור שלנו מחזיר עטרה ליושנה".

לימודים: יסודי ב'משה הס' ותיכון ב'בן גוריון', בו למדו בנות בלבד ולא מטעמי דת, אלא משום שהבנות היו מיועדות ללמוד בסמינר למורות. "היה נהדר ואני לא סובלת מחסכים". היתה פעילות חברתית עניפה, כולל חברות במועצת התלמידים של העיר.

תנועת נוער: צופים, שבט 'ראשונים': "היינו השבט הגדול במדינה, יותר מ-2,000 חניכים. אז העיר היתה מוקפת בפרדסים וחוויית א"ש לילה היתה מאוד מרגשת". החברות בתנועה, שהביאה גם להדרכה, בנתה תחושת השתייכות לקבוצת איכות, למידה של עבודה בצוות, איתור צורכי האחר "וגם אומץ". א"ש לילה אמרנו?

צבא: מש"קית ח"ן בבסיס ציוד בתל השומר, קורס קצינות וחזרה לבסיס. מלחמת של"ג פרצה מעט לפני השחרור. "המפקד אמר: יש מלחמה, תישארי עוד קצת. חתמתי עוד שנה והוא שוב ביקש, וכך מצאתי את עצמי בצבא עד גיל 43".

קצינת נפגעים: לא היתה שהות גדולה בחיל הנשים כי "חיפשתי משהו יותר משמעותי". כקצינת נפגעים היה טיפול במשפחות שכולות ונפגעי צה"ל. תפקיד לא קל. "בשנה הראשונה היה נדמה לי שכל הצעירים מתים. אתה מבלה לילות אצל משפחות שכולות ובימים אתה בלוויות. לאט לאט אתה לומד את הכוח שלך לסייע להם להשתקם ולהביא אותם משואה לתקומה".

קו לחיים: מעט אחרי השחרור מנכ"ל האגודה למען החייל ביקש ממנה שתסייע להציל עמותה בקשיים. "אנשי קבע סובלים מנכות חברתית ולא מכירים עמותות. הוא הראה לי סרטונים ונתונים ואמרתי שלא אכפת לי להיות שם בזמני החופשי. התחלתי כמתנדבת ונשארתי".

נשארתי: למעלה משמונה שנים. בהתחלה כמתנדבת, בהמשך כסמנכ"ל והיום מנכ"ל. כשפרופ' נאמן, חבר טוב, הבין שהיא נכנסת לעבוד בעמותה עם חובות של 18 מיליון שקלים, "הוא אמר: 'רינהל'ה, למה לך, נסדר לך עבודה אחרת'". קראתי לו לראות מה העמותה עושה, הוא בא, ראה ואמר: 'אל תעזבי, העמותה תעמוד על הרגליים כי אי אפשר לסגור אותה'".

אי אפשר: חודש וחצי אחרי הכניסה לקו לחיים נפתחה קייטנה ענקית במקווה ישראל. "13 אוטובוסים שמהם נשפכו מאות ילדים בכסאות גלגלים, ולכל אחד מהם צמוד ילד שפתח לו כסא. חשבתי שאני מסוגלת לעבור הכל, כי ראיתי הכל, אבל עמדתי מאחורי עץ וייבבתי בלי הפסקה מההתרגשות של לראות בני נוער כאלה".

כאלה: "אני נמצאת פה בגלל ובשביל הנוער מהמחנה הדתי-לאומי. בחיים שלי לא ראיתי בני נוער כאלה. זה לא פרויקט חברתי מהעולם החילוני של ביקור זקן בבית אבות. זו עשייה שאי אפשר להסביר במילים. רק אמא מנגבת את הריר של הבן שלה עם גב ידה. המתנדבים של קו לחיים עושים את זה".

קו לחיים: העמותה נולדה לפני 23 שנים למען חולי סרטן. בשנת 2004 עידן נאלצה לנפות פרויקטים ולבחור את מה שייחודי לעמותה. "הפרויקט הזה של טיפול בנכים קשים עם נכויות מורכבות היה הכי מהותי וידעתי שאין הרבה גופים שמטפלים בהם".

הפעילות: ארבעה סניפים גדולים מרכזים פעילות לאורכה של הארץ ובהם עשר מועדוניות, פרויקט חונכות אישית, טיולים ברחבי הארץ ובעולם, קפה ודיאלוג לבוגרים, הצגות ומופעים ושבתות אירוח. "היופי הוא שאין לנו מבנים ואנחנו לא פועלים מאחורי גדרות. השבתות למשל הן בתוך הקהילה".

שבת קהילה: 60-50 משפחות שמארחות ילד ומדריך. "אחרי שבת כזאת אני מקבלת טלפונים: השתנינו כמשפחה, אנחנו גאים בבני הנוער הדתיים ורוצים שילדינו יגדלו להיות כאלה".

אהבה: "העמותה היא פלטפורמה אמיתית לקשר בין ילד נכה ונער מתבגר בריא והקשר נמשך שנים כי זו אהבת אמת. בחתונות של מתנדבים אני פוגשת את החניך

התובנה: "אם לא הייתי עושה את התפקיד היו חשובים לי דברים אחרים בחיים. אתה מבין שהחיים הם הדבר הכי חשוב באמת".

רע"ן קשר למשפחות במחלקת נפגעים: אחרי תפקיד נוסף, קצר, במתאם הפעולות בשטחים, היא נקראה לפקד על ענף שאחראי על מערך קצינות הנפגעים, תיקי החקירה של מות החללים וטיפול בצרכים השונים, "עבודת מטה". אלא שאז פרצה האינתיפאדה השנייה ועוד לפניה החטיפה.

החטיפה: שלושת החיילים בהר דב. עידן הפכה לפסיכולוגית, מלווה, יועצת ולוחמת עבור שלוש המשפחות השונות כל כך. "אני אוהבת אותם, הם חלק מחיי ועד היום יש לנו קשר. יצאתי איתם למסע אל הלא נודע. עברתי איתם דברים מאוד אינטימיים עם נפילות ותקוות. לא משנה מה אמרו במודיעין, אני האמנתי שהם בחיים".

בחיים: ההודעה על המוות הגיעה כמה פעמים, המשפחות ישבו שבעה שלוש פעמים, ועדיין לא אבדה התקווה. "ביום שהמדינה הצליחה להביא את הגופות לגרמניה, הם ישבו אצלי וחיכינו למוצא פיו של הרב הצבאי הראשי. בטלפון הוא אמר שהילדים מתים, אבל כולנו עדיין האמנו שזה ייגמר אחרת".

בכל מחיר: "ברמה מוסרית לא הוגן לנהל את הדיון הזה רק כשיש חטוף. כשנער בן 17 מתגייס הוא צריך לדעת מה ההחלטה של המדינה בנושא. הנערים שלנו אידיאליסטים ואני לא חושבת שזה ישפיע על קבלת ההחלטה שלהם ללכת לקרבי".

די: בדרגת סגן אלוף, בדרך לתפקיד חדש, החלה לעטוף אותה עייפות גדולה. "לא יכולתי למשוך יום אחד נוסף. המערכת הצבאית מאוד אנרגטית ואין לה זמן לעצור ולהסתכל על האנשים שלה". ההעלאה הבאה היתה לדרגת אזרחית.

אזרחית: חצי השנה הראשונה היתה בפיג'מה. "כשאתה נמצא בתוך העשייה אתה לא עוצר. אחרי השחרור התחלתי להתאבל על כל מה שהרגשתי וחוויתי. עשיתי עבודות יצירה, מגלגלת לי בראש ובנשמה את כל מה שראיתי".

משפחה: החתונה היתה בגיל 22 וגירושין 6 שנים אחרי כן, כשהיא חובקת בת ובן. "יש לנו קשר נפלא סביב הילדים והנכד".

הילדים: רעות הבכורה בת 30, עורכת דין ובעלת תואר שני במשפטים ואמא לבן. אלעד בן 26, מעצב שיער ובעל מספרה מצליחה בפתח תקווה.

אקדמיה: תוך כדי שירות תואר ראשון בעבודה סוציאלית, בר אילן.

מתחת לחופה כאורח הכבוד, והמטופלים ממשיכים להתארח אצל מתנדבים גם כשיש להם שניים ושלושה ילדים".  

השאלה: "איך לא ראיתי כל השנים את כל הילדים האלה. כחברה אנחנו מסתירים אותם ויש הרבה מבוכה. חבר'ה, יושבים שם ילדים עם המון שכל והומור. אל תשפילו עיניים, תתקרבו אליהם, הם בני אדם".

מנכ"לית 2: עמותת 'רעות' לסיוע למשפחות שכולות הוקמה ב'חומת מגן', והיא ממנכ"לת אותה בהתנדבות, "לא גזרתי את חבל הטבור מהמשפחות האלה".

אם זה לא היה המסלול: "ניסיתי להילחם בזה ולומר: אני את חלקי לחברה נתתי. אבל זו אני, בעשייה החברתית הכי טוב ונכון לי".

 

ובמגרש הביתי:

על הבוקר: "קפה וסיגריה". כבר חודשיים שהעישון הוא במרפסת בגלל הנכד החדש. יש מחשבות על גמילה, אבל גם אהבה גדולה מאוד למר המר הזה.

דיסק ברכב: 'כל דבר מזכיר לי' - פוליקר החדש.

שבת: מתחילה בחמישי, עם החזרה הביתה כשבידיים כבר הקניות של שבת. יום שישי כולל בישולים ואפיית חלות ובליל שבת יש קידוש וארוחה משפחתית: הילדים וההורים. "אני נחה וקוראת הרבה ומשתדלת לא לצאת מהבית עד יום ראשון".

יום כיפור: "יום קשה", שכולל צום. מצב רוח מיוחד קודר מתיישב כבר כמה ימים לפני. היום הפך כבד יותר מאז חטיפת החיילים בהר דב, שאירעה יום לפני היום הקדוש. "את יום הכיפורים ההוא עשיתי בבסיס".

אוכל: קוסקוס. מכינה בעצמה את המאכל (לא, ממש לא משקית). הפיתוי לאכול במסעדה יגדל אם יבטיחו שיש בה אוכל אותנטי.

אחזקת הבית: החלוקה בנטל מתמצה בעוזרת פעם בשבוע, "וכל השאר אני". לא נרשמה התרגשות מהנושא.

מפחיד: מחלות קשות שאין להן מרפא. העמותה מטפלת גם בילדים כאלה, ומטיסה אותם לטיפולים בחו"ל, "אני תמיד חוששת שלא נספיק להטיס אותם".

דמות מופת: פרופ' יעקב נאמן. "ישר לב, איש חכם מאוד, יהודי חם ורגיש לצורכי הזולת, איש שמחובר לעצמו ואיש משפחה למופת. הלוואי שהיה אפשר לשכפל אותו 120 פעם. המדינה שלנו היתה נראית אחרת".