חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

לראות את כל התמונה

אם הם רוצים להיות מעורבים ולהשפיע באמת, מנהלי הגרעינים התורניים לא יכולים לגור מחוץ לעיר
13/09/12, 15:32
עפרה לקס

  מול סוכנויות פלשתיניות וגורמים זרים ועוינים, קמה סוכנות ידיעות יהודית ראשונה שמעבירה צילומים ודיווחים אמינים ומהירים בזמן אמת מהשטח לכלי תקשורת בארץ ובעולם | סוכנות 'תצפית' קיימת אמנם פחות משלוש שנים, אבל החומרים המצולמים שלה כבר הכניסו פורעים ערבים לכלא ומבוקשים אפילו בפקיסטן | מנהל הסוכנות הצעיר, אמוץ אייל, תושב פסגות, מציב יעד ברור: "אני רוצה להיות 'רויטרס' של ישראל בעולם"

שלושה שבועות אחרי שהצטרף אהוד אמיתון כמתנדב לסוכנות 'תצפית', הוא נתקל במחזה מוזר. היה זה בעת ששב עם משפחתו מאזכרה לתושבת היישוב נווה צוף, כשלפתע הבחין בערבים שעומדים סמוך לצומת חלמיש ושוברים עצי זית ששייכים להם. השבירה נעשתה בצורה ברוטאלית, שאינה דומה לגיזום ואינה שייכת לעונה. אביו עצר את הרכב, והוא עצמו ירד לשטח והחל לצלם. "כשהם ראו מה אני עושה, אחד מהם התקרב לכיווני עם משור חשמלי". אמיתון נכנס לרכב ושלח את התמונות לאמוץ אייל, מנכ"ל 'תצפית', שהחליט לחכות. כמה שעות אחר כך עלתה בעמוד הפייסבוק של אחד מארגוני השמאל ידיעה על פעולת 'תג מחיר' של מתנחלים באותו מקום. אייל, שדיבר בינתיים עם כתב ynet, שחרר את התמונות. ברגע שהכתבה עלתה לאוויר, ארגון השמאל הוריד את הידיעה שלו. הדברים הגיעו לאתר ynet באנגלית ואחר כך לצרפת, גרמניה וארצות הברית. "כשראיתי שהתמונות מפורסמות באתר החדשות, הבנתי כמה כוח ועוצמה יש לפעולה הזאת".

סוכנות הידיעות 'תצפית' עוד לא בת שלוש, אבל היא מביאה לצרכני תקשורת רבים בארץ ובעולם תמונת מצב אחרת על הנעשה ביו"ש ובישראל. "אני פותח חלון לנוף", אומר אייל, "ומה שנשקף ממנו הם דברים אחרים ממה שנראה בדרך כלל".

 

להפריך את אבו מאזן

"כמה סוכנויות ידיעות יש בישראל?" נוהג אייל לשאול כשהוא נפגש עם קבוצות שונות. חידה קשה? הנה רמז: ביהודה, שומרון ועזה פועלות תשע סוכנויות ערביות מקומיות. וכמה יש בישראל? התשובה היא: אחת. תצפית. אם נדייק, יש עוד אחת לפחות והיא 'חדשות 24', אבל גם
עמיחי אתאלי, 'מעריב': תצפית הצליחה לפצח את השיטה. עוד כשעבדתי בערוץ 2 העורכים תמיד אמרו: אל תייללו, תביאו סיפורים - נשדר אותם. החומרים של 'תצפית' נכנסים ומשודרים. הם עברו מתקופת היללות למעשים
אם נוסיף אותה לספירה, מניין לא יהיה כאן בקרוב.

סוכנות ידיעות היא לא אמצעי תקשורת. היא מספקת את התמונות, את הדיווחים מהשטח ולפעמים גם כתבות לאמצעי התקשורת בארץ ובעולם. תפקידה להיות בכל מקום, בכל זמן, בעיניים פקוחות ובאוזניים כרויות. צילומים של סוכנות ידיעות יכולים להתפרסם בכמה אתרי חדשות או עיתונים במקביל, והמבזקים שלהם מגיעים לכל כלי התקשורת שבחרו להיות מנויים על השירות. במציאות המידע הזורם של היום, מדובר בשירות חינמי.

כשמתקבל דיווח מאנשי הסוכנות שנמצאים בשטח, הרכז המקומי מאמת את הידיעה ושולח מבזק. בהמשך מקבלים הכתבים ידיעה מפורטת עם תמונות ותיעוד וגם תגובות של הגורמים הרשמיים הרלוונטיים: צבא, משטרה ומד"א.

אדם מן השורה איננו יודע בדרך כלל שמקורם של אחוז גבוה מהחומרים שמגיעים אליו דרך התקשורת הוא סוכנויות ידיעות. לפעמים מדובר בידיעה כולה, לפעמים הסוכנות רק מתחילה סיפור, מעירה את תשומת לב התקשורת, מספקת תמונות, ואחר כך הכתבים נשלחים אל מקום האירוע ומרחיבים את הדיווח.

ובכל זאת, לדיווח הראשוני יש השפעה רבה על השאלה איזה אייטם מקבל תשומת לב, בעימותים - מי התוקף ומי המותקף, והשאלה הילדותית אולי, אבל המשמעותית כל כך גם בעולם המבוגרים: מי התחיל.

בדיוק לפני שנה נשא אבו מאזן נאום בעצרת האומות המאוחדות, ובמסגרת האשמתו את מדינת ישראל בפשעים שונים, הכריז: "היום נהרג אזרח פלשתיני. חרף הבקשות שלנו, ישראל מסרבת להפסיק (ב)זאת". באותו יום ממש, צלם של 'תצפית' היה בקוסרה - הכפר שבו התגורר האזרח הערבי החף מפשע. "דובר בעצם ב-200 ערבים שתקפו ארבעה חיילי צה"ל, ואחד מהם נפצע", מסביר אייל. "כשהם באו לחלץ אותו, הערבים זרקו אבנים וניסו לבצע לינץ'. הירי שהרג את האזרח היה ירי תגובה שהציל חיים. פרסמנו את זה בארץ וגם בעולם. אם לא היינו שם, האמירה של אבו מאזן היתה נותרת מהדהדת לבדה".

אמוץ אייל (25) גדל בפסגות, לרוב כתלמיד שלא מן המניין אבל מאוד מעורב בעשייה. מגיל צעיר הוא היה משוכנע שהשמיים הם הגבול. כבר בגיל 12 הגיש בג"ץ יחד עם שמעון קדוש, שחקן עבר של בית"ר ירושלים, בדרישה להעביר את משחקי הכדורגל משבת ליום חול. "הכנתי עצומה שחתמו עליה שחקנים של בית"ר, אשדוד וחיפה. השופט דחה את העתירה כי הנושא לא בגיץ בכלל, אבל בעקבות הצעד הזה ההתאחדות פנתה אלינו ואמרה שהיא תעביר משחק אחד לאמצע השבוע, וזה מתקיים עד היום".

בגיל 14 הקים אייל יחד עם חברים ביישוב פסגות בו הוא גר בית ספר אקסטרני, מוסד שגם הוא עודנו חי ונושם. בהמשך הוא היה מעורב מאוד במאבק למען גוש קטיף, הפיק דיסק של שירים נגד ההתנתקות, וגם ארגן את "ההפגנה החילונית היחידה נגד ההתנתקות: כן לטראנס ולא לטרנספר, רוקדים כתום בתל אביב". ואז הגיעה העת ללבוש מדים. בהתנתקות הוא כבר היה חייל, שבועיים אחר כך הגיע לגוש עם אביו, נחי אייל, מנכ"ל הפורום משפטי למען ארץ ישראל, ודודו כדי "לפרק את מה שנשאר". את השירות הוא התחיל ביחידת מגלן אבל כמה חודשים אחר כך היו אירועי עמונה. הצוות שלו הלך לפינוי, הוא לא. אחר כך הוא המשיך בפלחה"ן נח"ל. לפני שלוש שנים הקים את 'תצפית'.

פינוי עמונה נרשם כאירוע קשה במשפחת אייל. אחיו של אמוץ, יחיעם, שהיה אז בן 14, הוכה בראשו על ידי שוטר מג"ב שהחזיק באלה הפוכה. הוא איבד את הכרתו ובהמשך הפסיק לנשום, איבד את הדופק והגיע למוות קליני. היום, אחרי שיקום, התאוששות ומאבק במערכת הצבאית, הוא הצליח להעלות את הפרופיל שלו ולשרת בהנדסה קרבית.

"אם היתה בשטח מצלמה שהיתה מתעדת את השוטר הספציפי שפצע את אח שלי, זה היה נראה אחרת", אומר היום אמוץ, "אמנם תבענו את המדינה וזכינו במשפט, אבל אי אפשר לדעת מי השוטר שעשה את זה, ולא היתה לנו הוכחה".

בעמונה החלה לצמוח אצל אייל תודעת חשיבות התיעוד התקשורתי. בהמשך הצטברו עוד ועוד מקרים שבהם מצלמה שינתה תמונת מצב. עימותים באזור סוסיא, למשל, תועדו בהתמדה רק מהצד הערבי. "בהמשך צלם שלנו תיעד את הדברים, ובזכותו עצרו את התוקפים האמיתיים - שהיו ערבים. הנתקפים, היהודים, יצאו ממעצר. אם המצלמה שלנו לא היתה שם, הם היו עד היום בכלא. פעם אחר פעם אנחנו רואים שאם יש מצלמה בשטח, זה משנה את כל התמונה. השטח מוצף באמצעי תקשורת נגדנו".

בהתחלה הוקמה 'תצפית' כדי לתת קונטרה משפטית ותודעתית לארגוני השמאל ולערבים הפועלים ביו"ש. וכן, אייל מודה שהיתה בעניין הזה "למידת עמיתים": "ראינו איך 'בצלם' והארגונים האחרים עובדים, ולמדנו מהם". השנה וחצי הראשונות כללו חלוקת מצלמות למתנדבים בשטח והכשרה משפטית ומקצועית: מה מותר לצלם וכיצד, איך מעבירים חומר ועוד.

אחרי תקופה הצטבר חומר, הדרישה למצלמות גברה והמתנדבים הביאו עוד ועוד סיפורים. אז הפכה 'תצפית' מיחידה לסוכנות ידיעות שמספקת מידע לאמצעי התקשורת בארץ ובעולם. "זה שינוי משמעותי, זה מעבר ממגננה ליצירת חומרים לגיטימיים. זה להפוך לגוף עם יכולות, קשר יומיומי עם אמצעי תקשורת בארץ ובעולם ותיעוד לא רק של עימותים, אלא גם של הפנים היפות של הארץ ויו"ש".

"למדנו מ'בצלם' ומהערבים איך לעבוד, ועברנו אותם". אמוץ אייל

בפינלנד מכירים, בפסגות עוד לא

הנתונים המרשימים שמציג אייל לאחר מעט פחות משלוש שנות פעילות, רק ממחישים את המחסור החריף בחומרים מזווית אחרת בתקשורת הארצית והעולמית: 40 אמצעי תקשורת בעולם מנויים על 'תצפית', כל כתבי ההתיישבות בישראל מחוברים וכבר נספרו מאות תמונות ומבזקים שנעשה בהם שימוש. "גילינו שהיה ואקום ענק. התגובות שאנחנו מקבלים מהתקשורת העולמית הן מדהימות. הגענו למצב
אמוץ אייל: יש לנו משהו שאין לערבים ביו"ש וזה אידיאולוגיה ואמונה. הערבים אולי קיבלו מצלמות הרבה שנים לפני שאנחנו חילקנו אותן, אבל הם עושים את זה מתוך הרגל. האידיאולוגיה והאמונה שלנו שמות אותנו לפניהם. כשאתה מאמין במשהו וחושב שזה חשוב, אתה תעשה עבודה טובה
שבתקשורת העולמית מתפרסמת בכל יום כתבה שלנו, והם מבקשים עוד".

מה שאתה אומר זה שהעולם לא שונא אותנו, רק שהתמונה שהוא מקבל מהשטח היא חד צדדית.

"אני לא אומר שהוא לא שונא", הוא כמעט מרגיע, "אבל זה די הרבה באשמתנו, ואותו דבר קורה בארץ".

כלומר, התקשורת לא שמאלנית.

"היא שמאלנית, אבל אין לה חומרים אחרים. אם יהיו לה, היא תרצה לפרסם אותם. כי יש תחרות, ויש לנו אמינות וכבר מכירים אותנו וסומכים עלינו. עד היום לא היו חומרים. היחידות שצילמו הן הסוכנויות הערביות וגם סוכנויות בינלאומיות שמעסיקות בשטח צלמים מקומיים ערבים. אם זה ימשיך כך, אנחנו נמשיך להתלונן".

החוסר במודעות, מדגיש אייל, קיים גם אצל המתיישבים ביו"ש, שאולי פגשו את עוולות התקשורת עשרות פעמים, אבל קיבלו אותן כגזירה משמיים. כדי לשנות את התודעה הזו וגם כדי לגייס משאבים ומתנדבים הוא מעביר שיחות ביישובים. "כשהגיע לכאן לביקור במועצת יש"ע עיתונאי מפינלנד, הוא שאל אותם על 'תצפית', אבל השכנים של ההורים שלי בפסגות לא מכירים אותנו וזה אבסורד. אנשים לא מבינים את חשיבות התיעוד של כלי התקשורת. אחרי השיחות שהעברתי אנשים אמרו לי 'לא ראינו את זה ככה, ולא ידענו שכל כך קל לצלם ערבי להשפיע על איך שהדברים ייראו', וזה אפילו לא לפברק. מדובר בבחירת הזווית ואת מה מראים".

אייל מקפיד מאוד לא להיות גוף של הסברה, ואת זה הוא מדגיש כמה פעמים. שלושת היסודות שלו הם אמינות, זמינות ומהירות. במקום הראשון מככבת האמינות, וזה כולל דיוק של סיפורים מהשטח, גם אם הם מראים שזעקת הימין היתה לשווא. דיווח על השחתת אנדרטה בחברון על ידי ערבים, למשל, תוקן אחרי צילום של מתנדב שלו בשטח, שבו נתגלה כי מדובר בשריטה שנגרמה ככל הנראה מהעתקת האנדרטה ממקום למקום.

הרצון להתרחק מתווית ההסברה מותיר את אייל עם אפס תקציב ממשלתי ("אם אתחבר למשרדי ממשלה אהיה סוכנות 'מטעם' ואמינותי תיפגע") ועם משרד של שלושה עובדים, אחד בדסק ישראל ושניים בדסק בינלאומי, ו-140 מתנדבים רשומים שהוא מאמין בהם מאוד. "יש לנו משהו שאין לערבים ביו"ש וזה אידיאולוגיה ואמונה. הערבים אולי קיבלו מצלמות הרבה שנים לפני שאנחנו חילקנו אותן, אבל הם עושים את זה מתוך הרגל. האידיאולוגיה והאמונה שלנו שמות אותנו לפניהם. כשאתה מאמין במשהו וחושב שזה חשוב, אתה תעשה עבודה טובה".

אהוד אמיתון החל את דרכו בסוכנות כמתנדב, אבל היום הוא מרכז העצבים של העשייה בעברית. אמיתון משמש רכז דסק ישראל ו-24/6 היא הגדרה כמעט מדויקת להיקף הפעילות שלו. שיחתנו נדחית בגלל אירוע מתגלגל ליד היישוב אש קודש, וכמה שעות אחר כך מגיע התיאור: "כל אירוע עימותים 'פשוט' דורש שלוש-ארבע שעות של עבודה. יש דיווח ראשוני שצריך לבדוק אותו, לוודא מול הגורמים הרשמיים, להוציא מבזקים ודיווחים, לדבר עם דוברי היישובים, לנתב את התמונות ולהמשיך לדווח איך הוא מתגלגל. יש לי שתי עוזרות בהתנדבות שמסייעות לי להתגבר על ההצפה".

הזמינות של אמיתון גבוהה מאוד והסביבה המשפחתית מוחה על כמות המסרונים, אבל הוא לא שיער שגם עבודה מסורה ומאומצת תביא את הסוכנות למקום שבו היא נמצאת היום. "חשבתי שזה עוד גוף שמוקם, עוד חלום ישן של מישהו שהשתחרר מצה"ל והחליט שהגיע הזמן להגשים אותו. אבל היום הגענו למצב שבו אנחנו מספרים לדוברי היישובים על אירועים שמתרחשים להם ביישוב, מתחת לאף. כתבים מתקשרים אלינו ולא לפעילי שמאל כדי לדעת מה קורה. הם גם מבקשים מאיתנו תמונות, מרואיינים וחומרים שונים". ויש השפעה נוספת, אולי משנית אבל קיימת. "כשאני מוציא מבזק וכותב בו 'פעילי שמאל רדיקליים' אז פתאום מבינים שגם בשמאל יש קיצוניים. כשאני כותב 'יהודה ושומרון' ולא שטחים, וזה מופיע ככה, יש גם לזה השפעה".

אוריאל, גם הוא עובד בתצפית, מכיר את אמוץ אייל על רקע אישי. כשהוא שמע שנפתחת 'יחידת תצפית' הוא חיכה לשחרורו מצה"ל והצטרף. אוריאל מחובר לגורמי מידע של ארגוני שמאל, וכך נודע לו על הפגנת שמאל בשכונת בית חנינא במחאה על רכישת בית בשכונה בידי יהודים.

"סיפרתי לאמוץ על ההפגנה ושנינו יצאנו לצלם, הוא בווידאו ואני בסטילס, מחופשים לאנשי הארגון". המפגינים זרקו בקבוקים ויידו אבנים על יהודים, והצילום של השניים הביא למעצר של כמה מהם.

העיסוק בתצפית, מבחינת אוריאל, יכול לנוע מ"פעם בחודש ועד שלוש-ארבע פעמים בשבוע. תלוי באירועים ובתקופה". התחושה היא של שליחות. "החבר'ה של תצפית מרגישים שגרירים של מדינת ישראל בתוך המדינה. התקשורת היום היא חד כיוונית כי היא רוצה להראות משהו מסוים. אמוץ נדחף לכל מקום אפשרי, במובן הטוב של המושג, ומצליח לדחוף את התמונות ולקבל חשיפה. אני מרגיש חלק ממפעל ענק שהציבור והתקשורת עדיין לא מודעים לו".

 

 יום כיפור בשפת ההורדו

עמיחי אתאלי, כתב ההתיישבות של 'מעריב', מציג את הצד השני של 'תצפית', מהמקום של הכתבים. "ביו"ש הניידות של הצלמים היא בעייתית. הצלמים אינם מכירים את השטח ולפעמים הם מפחדים. עבורי, ככתב, זו מציאות מורכבת. אני מוצא את עצמי לא אחת נהג של הצלמים". מאז ש'תצפית' נכנסה לשטח, הוא מסביר, יש רווחה גדולה בנושא הזה. "יש להם צלמים מקומיים שקודם כל, ברמה הטכנית, מכירים את השטח. מעבר לכך, יש להם זמינות ומהירות. אם יש דקירה במערת המכפלה - תוך דקות הם שם. בעבר היה צריך להוציא צלם
אמוץ אייל: אנחנו מרגישים שהצלחנו לחולל שינוי תפישתי באזור יו"ש וכעת המטרה היא להתפרש על פני כל הארץ, ואנחנו מתחילים בדרום. יש שם אינספור דברים שלא מתועדים וצריכים להיות: פשיעה חקלאית, השפעות של הקסאמים וגם החיים היפים שם. אנשים בחו"ל וגם בארץ לא מכירים את זה
מירושלים, מה שלוקח שעה וחצי. אני אישית השתמשתי עד עכשיו בעשרות צילומים שלהם".

בחודשים האחרונים, אומר אתאלי, עם הוספת המידע לצד הצילומים, מעמדה של 'תצפית' קיבל דחיפה משמעותית. הם פתחו קבוצת מידע (what's up) לכתבי ההתיישבות, שם מועבר להם מידע ראשוני על אירועים, פעמים רבות לפני שהגורמים הרשמיים יודעים ומדווחים עליהם.

וההשפעה על מערכות התקשורת? "במעריב", אומר אתאלי, "תצפית הצליחה לפצח את השיטה. עוד כשעבדתי בערוץ 2 העורכים תמיד אמרו: אל תייללו, תביאו סיפורים - נשדר אותם. החומרים של 'תצפית' נכנסים ומשודרים. הם עברו מתקופת היללות למעשים".

איך אתה רואה את ההשפעה של פעילות כזאת על התודעה של אזרחי ישראל בעתיד היותר רחוק?

"מורגש תהליך מסוים באוויר ול'תצפית' יש בו יד ורגל. אין סוג פעולה אחד שיכול לשנות תודעה, אבל תצפית היא בהחלט חלק".

בזירה העולמית מקבלת 'תצפית' תהודה רחבה אפילו יותר. בשבוע שעבר דיווח אתר חדשות איראני שנמצאה הזרוע הציונית בתקשורת שמטרתה, איך לא - כיבוש העולם. האצבע הופנתה ל'תצפית' והאיור לצד הכתבה כלל את הנחש המדמם המוכר מקריקטורות אנטישמיות ותיקות.

למחמאה הזאת זכתה הסוכנות לאחר שחומרים שלה מגיעים למאות מיליונים בעולם: כלי תקשורת באוסטרליה, גרמניה, ארה"ב, קנדה, צרפת ופקיסטן (כן, זו לא טעות הקלדה), וזאת תוך שמונה חודשי פעולה בלבד בזירה הבינלאומית.

לעיתונות המקוונת העולמית נשלחים לא רק תמונות ודיווחים, אלא גם כתבות מלאות. לפני מספר חודשים פרסם ה'הפינגטון פוסט', העיתון המקוון הפופולרי בעולם עם עשרות מיליוני קוראים, כתבה של הסוכנות על הצד האנושי של תושבי מגרון. קוראי האתר, שממוקם שמאלה מ'הארץ', לא ציפו לכתבה שכזאת, אך לצד תגובות מתלהמות צפויות, הבליחה התגובה "תודה שאתם נותנים לסיפורים חיוביים על ישראל לחדור אליכם". כך פורסמו מעל במות שונות כתבות לא רק על זירת יו"ש אלא גם על איך ישראל מסייעת לפתור את בעיות המים של אפריקה, תל אביבים שעוזרים לפתור בעיות אבטלה בארצות הברית וגם כתבה על ההסתה בספרי הלימוד הערביים ביו"ש בתחילת שנת הלימודים תשע"ג.

טוב, עכשיו אתה חייב להסביר איך הגעתם לפקיסטנים.

"הייתי בסבב הרצאות בטורונטו ומישהו הפגיש אותי עם טאריק חאן, בעלים של אחת מסוכנויות הידיעות הפקיסטניות. התחלנו לדבר ולהפתעתי גיליתי שהם תומכים בישראל. מסתבר שגם אנחנו צריכים ללמוד עליהם קצת. היום הם מפרסמים את הידיעות שלנו בלי עריכה בשפת ההורדו - השפה השנייה המדוברת בעולם שיש לה למעלה מ-460 מיליון דוברים, קוראים וכותבים". החומרים מגיעים גם לאפגניסטן, לאיראן להודו ולאינדונזיה. "הגענו למצב שהם מבקשים כתבות. עכשיו, למשל, הם ביקשו כתבה על מה זה ראש השנה ויום כיפור. לפחות 300 מיליון דוברי הורדו יקראו אותה".

כתבה שפורסמה בשפת ההורדו לקראת פתיחת שנת הלימודים, כללה שיחה עם שלושה מנהלי תיכונים בישראל. בשדרות סיפרה המנהלת על פחד מקסאמים, בבית הספר ליד"ה הירושלמי היוקרתי סיפר המנהל על החשש מזירת איראן, ורק בבית הספר בפסגות סיפרו על פחד מבגרויות. "זה מאניש את תושבי יו"ש. פתאום הם בני אדם, ובמקרה הזה הם גם היחידים שחוששים מלימודים. יו"ש נכנסת לדיווח בצורה שאינה נפרדת משאר תושבי ישראל".

 

המתמחים הפכו לשגרירים בחו"ל

אייל, כצפוי, לא מתכוון לעצור כאן. הוא מחפש מתרגמים וכותבים כדי להוציא כתבות גם לאמצעי התקשורת בישראל, ומבקש לדווח גם מאזורים אחרים בארץ: בהתחלה מהנגב, ואחר כך מהגליל. "אנחנו מרגישים שהצלחנו לחולל שינוי תפישתי באזור יו"ש וכעת המטרה היא להתפרש על פני כל הארץ, ואנחנו מתחילים בדרום. יש שם אינספור דברים שלא מתועדים וצריכים להיות: פשיעה חקלאית, השפעות של הקסאמים וגם החיים היפים שם. אנשים בחו"ל וגם בארץ לא מכירים את זה". כרגע מתוכנן קורס צלמים לאנשי הנגב, יצירת מקורות שיעבירו סיפורים, וכן דרושים מתנדבים.

ל'תצפית' יש היום דריסת רגל גם בעולם הווירטואלי של פייסבוק ואינסטגרם, שהיא תוכנה לשיתוף תמונות, ועוד. בעמודי הפייסבוק של הסוכנות יש רק 1,200 חברים, אבל מבחינתם זוהי זירת משנה, שגם היא הולכת ומתרחבת. בקיץ יתקיימו הכשרות לסטודנטים לתקשורת מן העולם, מה שיניב להם תיק עבודות והדרכה ממומחים בתחום, וגם יהפוך אותם לנציגים. "בקיץ האחרון כבר היו אצלי מתמחים מחו"ל והם עכשיו השגרירים שלנו בארצות הברית. הם עוזרים לנו בקשר עם העיתונות המקומית וגם מעבירים חומר על הפגנות תמיכה בישראל שנערכות שם".

אז נכון שחלוקת המצלמות הישראלית לאנשים בשטח נעשתה באיחור לא אופנתי בכלל, ושנהוג לחשוב שבזירה התקשורתית העולמית ישראל נמצאת אלף שנות אור מאחורי ערביי יהודה ושומרון. אבל אייל לא מתרגש. "מדינת ישראל אולי צועדת עשרות שנים מאחורי הפלשתינים, אבל 'תצפית' עומדת לפניהם. למדנו מהם ופיתחנו את זה קצת יותר מהם". את התעודה שלו הוא מקבל פעם אחר פעם מכלי תקשורת שמבקשים להצטרף למעגל מקבלי הדיווחים והידיעות שלו, ופרס של ממש היה לפני חודש, בעת שסוכל ניסיון החדירה לישראל בגבול מצרים. "אז העדיפו את מה שאנחנו דיווחנו על פני הדיווח של 'מען' הפלשתינית, שהיא סוכנות יותר ותיקה".

לאייל יש שאיפה אחת כרגע, והוא חותר אליה בכל העוצמה: "אני רוצה להיות 'רויטרס' של ישראל בעולם. ואנחנו בדרך לשם".

ofralax@gmail.com