בשבע 510: עם סגירת העיתון


עדי גרסיאל , כ"ו באלול תשע"ב

סגירתו המסתמנת של מעריב היא האירוע הבולט בשנה הקשה שעברה על התקשורת בישראל. כמה הערות על גסיסתו של מי שהיה במשך תקופה ארוכה בעבר העיתון הבולט במדינה.

הקולגות: ערוץ 10, מעריב וגם ערוץ 2 והארץ וכלי תקשורת נוספים – כולם מצטמצמים. יש לכך סיבות רבות ומגוונות, אבל אתם, העיתונאים, יכולים לשנות רק את מה שבשליטתכם: איכות המוצר. אם הציבור – זה שבחר את נתניהו ושות', כן? - מצביע ברגליים, סימן שאתם עושים משהו לא נכון. אמנם תקשורת טובה לא אמורה להחניף לצרכניה, אבל היא גם לא צריכה לעצבן אותם על בסיס יומי.

ועוד: ההתכתשות הבלתי פוסקת בין דה-מרקר (הארץ) למעריב לא הוסיפה כבוד וכנראה גם לא כסף לשני העיתונים. ראו הערה בהמשך על בית הדפוס של מעריב.

הקוראים: אפשר לשמוח לאידו של עוד כלי תקשורת שמאלני שנפל. אלא שמבין שלושת היומונים הוותיקים, מעריב – למרות בן כספית - הוא דווקא הלאומי ביותר. נפילתו עלולה לספק חמצן כלכלי מסוים לידיעות וייתכן שגם להארץ. אז אולי אפשר לוותר במקרה הזה על החגיגות.

ובכלל, פיטוריהם של 2,000 איש הם אף פעם לא סיבה למסיבה.

שלמה בן צבי: כרגע מכירת מעריב לבן צבי, העורך והבעלים של 'מקור ראשון', מוטלת בספק. יש מי שטוען שבן צבי בסך הכל רוצה לשדרג את מעמדו כאיל תקשורת והוא לא באמת מתכוון לרכוש את העיתון. בכל מקרה, המשא ומתן שהוא מנהל מיקם את בן צבי בימים האחרונים באור הזרקורים. אבל כדאי לזכור שלפוזיציה הזו יש גם מחיר – כל תנועה נבחנת בשבע עיניים וכל קמט נראה בבירור באור המסנוור.

בית הדפוס: אם ייסגר מעריב, יוצע בית הדפוס שלו למכירה. המועמד הטבעי לרכישתו הוא שלדון אדלסון, הבעלים של 'ישראל היום', שמדפיס כיום בדפוס הארץ. מהלך כזה יפער בור עמוק במאזנו של עמוס שוקן, שיש מי שמעריכים כי עיתונו לא יוכל להתאושש ממנו. אולי זה עוד לא מאוחר בשבילו לחשוב על שינוי כיוון, לא ב-180 מעלות, חלילה, אבל לפחות לחזור לימים שבהם היה הארץ פשוט עיתון של השמאל הציוני.

עדי גרסיאל

 

 

מחכים לתשובה

יש כמה שאלות שצריך לשוב עליהן בתשובה. כמו למשל התשובות של גלי צה"ל לפניות שלנו, שרובן לא מגיעות. למפקד גל"צ החדש, ירון דקל, נשלחה תלונה על אי שידור הידיעה על עקירת כרם בשומרון לאחר הפסח. בתלונה הובאו לידיעתו מקרים רבים ודומים של אי דיווח של ידיעות הנוגעות לאלימות 'ירוקה' נגד יהודים. ותשובה - אין. פניות נוספות כמו זו על אי תפקודה של ועדת גלי צה"ל, נענו בתשובה לקונית בלבד, ולא על ידי כל הגורמים. תלונתנו על גסויות בשידורי גל"צ בצהריים טרם זכתה לתגובה רצינית מעבר ל"קיבלנו את פנייתך...".

בשבוע האחרון הגדיש עיתון 'ידיעות אחרונות' את הסאה כשהכותרת הראשית שלו עסקה בעלייה התלולה במחירי העגבניות, ולא נותר מקום בכל העמוד לידיעה הבלתי חשובה על רצח בדריסה של רכז הביטחון של שערי תקוה, ליאור פרחי. עיתון 'הארץ' הגיע לשפל כשכינה את הרצח "תאונת פגע וברח".

עם סגירת השנה אפשר לתמצת את ההתעוררות בעם בשתי מילים: מחכים לתשובה. מאות טילים נופלים על ערי הדרום, מאות מקרים (לפחות) של נסיונות רצח על ידי יידויי אבנים, בקבוקי תבערה, נסיונות חטיפה ואלימות אנטישמית מסוגים שונים מוסתרים על ידי התקשורת. חיילים ומתיישבים נרדפים על ידיהם. עם ישראל מחכה לתשובה. הירידה בהכנסותיכם כבר נוגעת לעתידכם האישי. אחינו בגלות התקשורת - שובו, שובו אל עצמכם. שובו להאמין בצדקתנו, בזכותנו לחיות בארצנו, שובו להעדיף את אחיכם על פני האויבים שרוצים לכלות גם אתכם. שובו אלינו, ונשובה אליכם.

חני לוז

 

 

עיתונות בלי חופש

התקשורת, בניגוד למה שהיא מנסה לשדר, אינה תחום עיסוק מיוחד. היא מורכבת מאנשים יצירתיים ומוכשרים, אך גם יצריים ומקושרים. אווירת הברנז'ה, זו של "אנחנו האליטות" מול כל העולם, של "אנחנו יודעים טוב יותר", של "אנחנו נחנך את העם", היא השלטת בקרבם. הרצון לשליטה מניע את מיטב התקשורתנים, יחד עם גורמים כלכליים שנכנסו לשוק כבעלים בעיקר כדי לקדם את ממונם. במציאות של חוסר שמירה על כללי האתיקה המקצועית בקרב פלחים גדולים של הברנז'ה, המתמסרים להשקפות אידיאולוגיות תוך התגייסות במעשי הטיה וחוסר-הוגנות, אין הם משרתים את המקצוע או מסייעים לדמוקרטיה. 

והנה דוגמה למצב הרדוד של העיתונאות החוקרת בישראל, התפתחות בלתי נמנעת מכל הפגמים שמניתי לעיל: רק השבוע, בפגישה של הנהלת מעריב עם נציגי העובדים, נודע לאחרונים שבמהלך שנים לא הופרשו להם הפרשות סוציאליות. הנה, בעל כורחם, כאלפיים עובדי העיתון מגלים את האירוניה האכזרית באמירתו של העיתונאי האמריקני ארתור ליבלינג, ש"חופש העיתונות מובטח רק למי שהם הבעלים של העיתון". 

ואם הזכרנו את מעריב, מותר להביע תקווה שהבעלים החדשים יקדמו עיתונות מקצועית, וגם ידאגו שעיתונם ישמש כלי ביטוי נאמן לחזון המדינה היהודית שמשטרה דמוקרטי ותרבותה ציונית.

ישראל מידד

 

 

חדשות בחדשות

'דה מרקר' דיווח כי על פי הערכות, הפער בין קופת הפיצויים שקיימת במעריב לבין החוב הכולל לפיצויים הוא כ-31 מיליון שקלים. עובדי מעריב הפגינו ביום שלישי וחסמו את צומת מעריב במחאה על הסגירה הצפויה ודרשו לקבל את שכרם ואת הפיצויים המגיעים להם. בהמשך פרצו העובדים לקומת ההנהלה והתעמתו עם המנכ"ל.

 

עימותים גם ב'הארץ': מאות עיתונאי העיתון שבתו בבוקר יום שלישי והפגינו מול חדר הישיבות בקומת ההנהלה של בית הארץ. זאת על רקע תוכנית הפיטורים בעיתון. כך דיווח 'גלובס'.

 

על פי אתר 'העין השביעית', רון ירון, עורך 'ידיעות אחרונות', התערב בפרויקט עיתונאי של דירוג זמרי ישראל שהתפרסם במוסף '7 לילות'. ירון הורה לשדרג את מקומו של שלמה ארצי, בעל טור בעיתון, מהמקום ה-11 למקום השלישי ברשימת עשרים הזמרים הישראלים הטובים בכל הזמנים.

 

 

ביקורת הנקרא

"בניגוד לדעת המומחים: במל"ג ממליצים לסגור מחלקה בבן גוריון" ('הארץ')

אז מה, עכשיו המל"ג, אלה שנלחמו נגד האוניברסיטה באריאל, כבר לא מספיק מומחים?

 

"מאות מעובדי מעריב הפגינו במחאה על פיטוריהם הצפויים" (כותרת שלnrg ‑מעריב)

מי שהכותרת הזו לא עושה לו לפחות צביטה בלב צריך לבדוק את עצמו

 

מדובר באשכרה מיזם מסיונרי (נחום ברנע על ישראל היום, 'ידיעות אחרונות')

איפה 'יד לאחים' כשצריך אותם?