בשבע 510: מצוות שמגלות את מלכות ה'

להתחזק בראש השנה במצוות המבטאות את קבלת מלכות ה'

הרב אליעזר מלמד , כ"ו באלול תשע"ב

* המצוות החיצוניות - כיפה, ציצית ומלבוש צנוע לנשים - הן הצהרה על קבלת מלכותו * בעולם הזה עיקר השכר הוא דווקא על מצוות שנראות כלפי חוץ * בלבוש הנהוג היום ראוי שגם ספרדים יוציאו ציציות * אצל נשים, לבוש צנוע הוא ההצהרה הפומבית על נאמנות לתורה ולמצוות * לכבד את בית הכנסת - מקום הופעת שכינה בעולם * קידוש השם וקבלת מלכותו על ידי עניית אמן בקול ובכוונה

 

ראש השנה - קבלת מלכותו

על דברים רבים ראוי לחשוב בראש השנה, בקשר לכלל ולפרט, אולם הציר המרכזי הוא קבלת מלכותו יתברך, עד שבכל התפילות עלינו לומר "המלך הקדוש" במקום "הא-ל הקדוש", והטועה ושוכח לומר "המלך" חוזר לראש התפילה. שכן בתפילה אדם צריך לעמוד נוכח פני ה', ואם לא שם ליבו לכך שבימים אלו מתגלה מלכותו בעולם, לא עמד נוכח פניו ולא יצא ידי חובת תפילתו.

על כן צריך להתחזק בימים אלו במצוות שמבטאות את קבלת מלכותו ואת המחויבות שלנו לקיום התורה והמצוות: בהגעה בזמן למניין, בעניית אמן בקול, בלבוש יהודי, ציצית וכיפה נאה לגברים, ולבוש צנוע כהלכה לנשים.

  המצוות ההצהרתיות

יש אנשים שנוטים לזלזל במצוות הללו, כי הן עוסקות בחיצוניות. אבל באמת הן מבטאות את היסוד העמוק ביותר, את קבלת מלכותו. וכן מצינו שלמרות שישנם בעם ישראל יהודים רבים בעלי כשרונות מצוינים, עיקר השבח שלנו הוא שבעת שהקב"ה הציע לנו את תורתו אמרנו: "נעשה ונשמע". קודם "נעשה" ואח"כ "נשמע". ובזה ביטאנו שהקשר שלנו אל הקב"ה הוא מוחלט, מעבר להבנה והרגשה. זוהי הברית, והמצוות שבהן אנו מצהירים על קבלת עול מלכותו מבטאות את הברית.

  דווקא על מצוות אלו מקבלים שכר בעולם הזה

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (דברים ז, יב). פירשו חכמים שהכוונה לעבירות שאדם דש בעקביו (רש"י). כלומר עבירות שנראות קלות, חיצוניות, "ערקתא דמסאנא", שאינן מבטאות את התכנים העמוקים, אבל דווקא באמצעותן אנו מבטאים את הברית עם ה', ובזכותן מקבלים שכר כבר בעולם הזה: "וברך פרי בטנך ופרי אדמתך... על האדמה... ברוך תהיה מכל העמים, לא יהיה בך עקר ועקרה..."

והעניין הוא, שהמצוות המבטאות את המוח והלב, כמו לימוד תורה או "ואהבת לרעך כמוך", עיקר שכרן הוא שכר רוחני בעולמות העליונים, בגן עדן. ואילו כאן בעולם הזה, עיקר השכר הוא על המצוות המעשיות, על המצוות שנראות כלפי חוץ. מצוות שמדייקות את המעשים בעולם הזה, ושעל ידן אדם מצהיר קבל עולם שהוא נאמן לברית שכרת ה' עם ישראל. ועל ידי כך העניין האלוקי משתלשל ויורד ומתגלה עד העולם הזה, ונמשכים חיים אלוקיים לענייני העולם הזה, בברכת הילדים, בבריאות ובפרנסה טובה.

ולכן בראש השנה, היום בו נברא העולם ובו אנו נידונים על השנה החדשה, עלינו לקבל את מלכותו, להתחזק במצוות שמבטאות את הברית, ועל ידי כך נזכה לשנה טובה.

  שהציציות ייראו
המצוות המבטאות את המוח והלב, כמו לימוד תורה או "ואהבת לרעך כמוך", עיקר שכרן הוא שכר רוחני בעולמות העליונים, בגן עדן. ואילו כאן בעולם הזה, עיקר השכר הוא על המצוות המעשיות, על המצוות שנראות כלפי חוץ. מצוות שמדייקות את המעשים בעולם הזה, ושעל ידן אדם מצהיר קבל עולם שהוא נאמן לברית שכרת ה' עם ישראל

הציצית היא המצווה שהתורה נתנה לנו כדי שנבטא על ידה את נאמנותנו לתורה ולמצוות, שנאמר: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם" (במדבר טו, לט). ועיקר המצווה שהציציות ייראו, וכפי שכתב בשולחן ערוך (או"ח ח, יא): "עיקר מצוות טלית קטן ללובשו על בגדיו".

ואמנם בשם האר"י כתבו שטלית קטן צריכה להיות תחת הבגדים. אולם ביאר בעל ה'מגן-אברהם' (ח, יג) שכוונתו היא שבגד הטלית קטן צריך להיות תחת הבגדים, אבל את הציציות עצמן צריך להוציא כדי שייראו. וכן נפסק ב'משנה ברורה' (ח, כו). ולא זו בלבד, אלא שיש ספק לשיטתם אם מי שמסתיר את ציציותיו מקיים את המצווה. ומו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז-הרב', היה חוזר ומזכיר לתלמידים את ההלכה שצריך להוציא את הציציות כך שייראו.

ואמנם הספרדים נהגו שלא להוציא ציציות (יחו"ד ב, א). אולם לעניות דעתי נראה, שזה משום שהיו רגילים בארצות המזרח וצפון אפריקה ללבוש חלוק (ג'לביה), וכיוון שהיו צריכים להסתיר את הטלית כדברי האר"י, לא היתה אפשרות להוציא את הציציות. אבל מי שהולך במכנסיים וחולצה, יכול להסתיר את הבגד ולגלות את הציציות, ולקיים בזה את המצווה בהידור. וכך משמע מדברי האר"י בעצמו, שצריך להסתכל בציצית בכל שעה ובכל רגע (שער הכוונות ז, ג).

מצווה זו חשובה במיוחד למי שנמצא בעבודתו עם ציבור שאינו שומר תורה ומצוות, שעל ידי הוצאת הציציות הוא מצהיר לעצמו ולסובבים אותו שהוא מחויב לתורה ולמצוות, ואינו מתבייש בכך כלל, ומקבל מזה כוח לעמוד בניסיונות.

  כיפה

מספרים בשם הרב נריה זצ"ל, שאמר ביחס לתלמידים שנחלשים, שאם אחד לא הניח תפילין שבועיים, לא צריך לדאוג, אפשר לחזק אותו. אבל אם הסיר את הכיפה, אזי צריכים לדאוג מאוד. ולמרות שהכיפה היא רק מנהג, ואילו התפילין מצווה דאורייתא, ולדעת מקצת מהראשונים המבטל מצוות תפילין אפילו יום אחד נקרא "פושע ישראל בגופו", ו"קרקפתא דלא מנח תפילין" (ר"ה יז, א). למרות זאת, הכיפה מבטאת קבלת עול מלכות שמיים, ולכן הסרתה היא חילול השם, וחבישתה קידוש שם שמים, שיש בכך הצהרת נאמנות פומבית לה' ולתורתו.

ולכן ראוי להדר במצווה זו, ולחבוש כיפה שמכסה את רוב הראש כדברי רבי שלמה קלוגר. ולכל הפחות כיפה נאה שתיראה מכל הצדדים.

  בגדים צנועים לבנות

אצל נשים, לבוש צנוע הוא ההצהרה הפומבית על נאמנות לתורה ולמצוות. והניסיון קשה, מפני שהרצון להתייפות הוא בריא וטוב, אבל היצר הרע מטה את הלבבות להיגרר אחר האופנה שבאה מהגויים. וצריך להתחזק לקראת השנה החדשה בקבלת עול מלכותו, ולהחליט שלפני הכל החשוב ביותר הוא שהבגדים יהיו כשרים למהדרין לפי ההלכה.

יש נשים הסבורות שעיקר הבעיה היא שבגדים לא צנועים עלולים לעורר מחשבות זרות אצל בנים, ואם כן הן טוענות, מדוע שיחמירו עלינו? שיתגברו הבנים על יצרם! אולם צריך לדעת שבעיית המחשבות של הבנים היא הקלה ביותר. היסוד הראשון הוא שהצניעות מבטאת את הקדושה הישראלית, את הפניית המבט אל הפנימיות, את הנאמנות לייעוד האלוקי, ואת הנאמנות לבן הזוג. והיסוד השני הוא שלא ללכת בחוקות הגוים, שכל הנגרר אחר אופנת בגדיהם נגרר אחריהם גם בתפישות העולם, ובוגד בתפקידו כיהודי.

כיוון שאין דבר גלוי יותר מהבגדים, כל פשרה בעניין זה מבטאת חוסר נאמנות לתורה ולמצוות, וממילא יש בכך חילול השם. ולהיפך, כל מי שמקפידה על ההלכה בדקדקנות תוך תשומת לב גם להופעתה היפה, מקדשת שם שמים ברבים.

  כבוד בית הכנסת  

גם השמירה על כבוד בית הכנסת, ובכלל זה זהירות שלא לפטפט בתפילה, היא מהמצוות שמגלות את מלכות ה' בעולם. שבכל בית כנסת יש גילוי מסוים של בית המקדש - מקדש מעט (מגילה כט, א). ועל ידי שאדם מתפלל בבית הכנסת תפילתו מתקבלת, שמתוך שהוא מכבד את הופעת השכינה בעולם, גם בקשותיו על ענייני העולם הזה מתקבלות (ברכות ו, א). והשוקד על דלתות בית הכנסת, מגיע לפני שהתפילה מתחילה ויוצא לאחר שהיא מסתיימת, זוכה לאריכות ימים (ברכות ח, א).

  עניית אמן בקול

אמרו חכמים (שבת קיט, ב): "כל העונה 'אמן' בכל כוחו - פותחים לו שערי גן עדן, שנאמר (ישעיהו כו, ב): פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים". בעניית אמן מבטאים את האמונה בה', שהוא 'א-ל מלך נאמן'. ומי שלמרות החושך וההסתר שבעולם הזה שומר אמונים לה' ועונה 'אמן' בכל כוחו, הרי שהוא דבק בה' באמת, ופותחים לו שערי גן עדן.

ומהי "עניית אמן בכל כוחו"? "בכל כוח כוונתו" (רש"י ותוס'). וכיוון שמדובר בכוונת הלב, הרי שהשכר על כך הוא בגן עדן.

אולם יש גם מעלה לומר את האמן בקול ובנעימה יפה, שעל ידי כך מתקדש שמו של השם בעולם הזה, וזהו שאמרו חכמים (ברכות מז, א) שלפי הדרך שבה אדם עונה אמן נמשכות לו הברכות בעולם הזה, ש"כל המאריך ב'אמן' - מאריכין לו ימיו ושנותיו". ומאידך, מי שמתרשל בכך אין הברכה נמשכת לו לחיי העולם הזה. "כל העונה אמן יתומה (שאינו מקפיד לאומרה מיד בסיום הברכה) - יהיו בניו יתומים; חטופה (עונה אמן לפני שהמברך סיים את הברכה) - יתחטפו ימיו; קטופה (עונה בשפה רפה וקול חלש) - יתקטפו ימיו". 

וכאשר הציבור עונה יחד אמן בקול רם, יש בזה קידוש השם גדול יותר, וכפי שכתבו התוספות (שבת קיט, ב) על פי המדרש: "כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם, מבטלים גזירות קשות".

  מתוך ברית הנאמנות נשמע ונעמיק

קבלת המלכות היא היסוד, הכלי לקבלת הברכה, אבל היא אינה מספיקה. לאחר ה'נעשה' צריך להמשיך לעלות אל מדרגת 'נשמע', כדי למלא את המעשים בתוכן, ולכוון אותם בשלימות, ועל כך אנחנו צריכים להמשיך לשקוד בעשרת ימי תשובה.

ויהי רצון שנזכה כולנו בראש השנה הבא עלינו לטובה לקבל את מלכותו באהבה, ומתוך כך נזכה לשנה טובה ומתוקה. נקבל עלינו לעשות את כל המצוות המעשיות, ומתוך כך נשמע, נבין ונתחבר אל טעמיהן העמוקים. נבטא בלבושנו את נאמנותנו להלכה, ומתוך כך נזכה לאורו המקיף המעניק השראה ורוממות לנשמתנו. ובמקום שנחקה את לבושי הגויים נתעטף בבגדי צניעות, והקב"ה יפרוש סוכת שלומו עלינו ועל כל עמו ישראל ועל כל העולם כולו.