בשבע 510: מתחת לקו האדום

נאומו של ברק אובמה בוועידת הדמוקרטים ניפץ את התקווה שארה"ב תעשה בשבילנו את העבודה מול איראן

דברים שרואים מכאן , כ"ו באלול תשע"ב

* שרי ישראל ביתנו הצביעו בעד המינוי התפור של שי ניצן כשמעל ראשם מונפת חרב החקירה הבלתי נגמרת נגד ליברמן * בנט מאותת לבוחרים: רוצים אחדות? תבחרו בי

לא היה כל צורך להמתין לדבריהם של הילארי קלינטון אשר שללה את רעיון הקווים האדומים שדרש בנימין נתניהו מארה"ב כתנאי להימנעות ממתקפה ישראלית באיראן. כבר בוועידת המפלגה הדמוקרטית לפני שבוע ניפץ ברק אובמה את התקוות שארה"ב תילחם לנו אם רק נשכיל להחריש, או שלכל הפחות תגבש משטר עיצומים דורסני שיאלץ את משטר האייתולות לכתת את הצנטריפוגות לאתים. בנאומו בפני ועידת הדמוקרטים הסתפק אובמה במשפט אחד לגבי איראן: "ממשלת איראן חייבת לעמוד מול עולם שנותר מלוכד מול שאיפותיה הגרעיניות". משפט אחד קצר שאומר הכל.

ארה"ב תחת ממשל אובמה מתנזרת מפעילות חד צדדית, להוציא מבצעים קטנים וחכמים כמו שתילת וירוסים, חיסול ממוקד דרך מזל"טים או פעולת קומנדו חד פעמית לחיסול אוסמה בן לאדן. אובמה מציג את עצמו כאנטי-תזה לקודמו, הנשיא בוש (וגם למיט רומני, אותו מנסים הדמוקרטים לצייר כממשיכו של בוש אשר שש אלי קרב בסוריה ובאיראן). ארה"ב של אובמה תפעל רק כחלק מעולם מלוכד, שפירושו המעשי הוא המכנה המשותף הנמוך לארה"ב, מערב אירופה, סין ורוסיה.

יישור הקו עם רוסיה וסין אינו עומד להתרחש בקרוב, אם בכלל. רוסיה וסין אינן מודאגות מהגרעין האיראני, וממשיכות לטפח את עסקי הנפט ואספקת הנשק ושאר האינטרסים שלהן בטהרן. הרוסים גם רואים באיראנים שותפים לבלימת הטאליבן באפגניסטן לאחר שהאמריקנים ינטשו אותה על פי המתוכנן בשנת 2014.

התסיסה והפונדמנטליזם האסלאמי נמצאים בסימן עלייה באזורים המוסלמים ברוסיה, ולאחרונה חוסלו שם מספר מנהיגים דתיים מתונים הנאמנים למשטרו של פוטין. הרוסים חוששים שאפגניסטן תיהפך לראש גשר של הפונדמנטליזם הסוני, והאידיאולוגיה הזאת תזלוג ביתר שאת לשטחי רוסיה יחד עם כמויות גדולות של הרואין המיועד לצריכת הכופרים ולמימון הפונדמנטליסטים. האיראנים מצידם מודעים לאיבת הסונים כלפיהם, חרף שיתוף הפעולה המזדמן בין איראן לטליבן מתוך מטרה משותפת לרתק את כוחות השטן הגדול האמריקני באפגניסטן ולהכאיב לו עד כמה שניתן.

אובמה אינו מודע או אינו מוטרד מהעובדה שהוא משווק אשליות כדי לזכות בקדנציה נוספת. בנאומו ביום חמישי התרברב כי "לפני ארבע שנים הבטחתי לסיים את המלחמה בעיראק. עשינו זאת". בחלוף שלושה ימים בלבד שוב אירע בעיראק מרחץ דמים, שגבה כמאה נרצחים וארבע מאות פצועים בשרשרת מתוזמנת של 21 פיגועים ברחבי המדינה. עיראק הנמצאת תחת שליטה שיעית הוציאה פסק דין מוות נגד סגן נשיא המדינה הסוני. כוחות שיעים וסונים זורמים מעיראק לסוריה - הראשונים כדי להגן על אסאד והאחרונים כדי להפילו. בקיצור, שום דבר בעיראק לא בא על פתרונו, אבל מבחינתו של אובמה המלחמה הסתיימה - הם שם ואנחנו פה.

הוא הדין באפגניסטן. "בלמנו את תנופת הטליבן באפגניסטן וב-2014 מלחמתנו הארוכה ביותר תסתיים", הבטיח אובמה. הבעיה עם אמירה זו היא שהטליבן אינו יודע שהוא נבלם. כך גם האפגנים, שהחלו לזנב באמריקנים היות והם סבורים שארה"ב עוד מעט תהיה שם והטאליבן יישאר כאן, וכדאי להמר על הצד המנצח. האמריקנים חדלו לתת הדרכה צבאית למיליציות מקומיות מתוך חשש שתלמידיהם ינצלו את הידע שצברו כדי לפגע באמריקנים. זהו אקורד הסיום האמיתי באפגניסטן.

אבל את מי זה בכלל מעניין? חלק מהציבור האמריקני שבע מלחמות, וחלק נוסף, המהווה את הגרעין הקשה של התמיכה באובמה, סבור שאין לארה"ב כל זכות לפעול מחוץ לגבולותיה בטרם הצליחה לגבש חברה אמריקנית צודקת יותר.

אסור גם להתפתות לאשליה שהישועה תגיע מתומכי משפחת קלינטון במפלגה הדמוקרטית. נאומו של הנשיא לשעבר ביל קלינטון היה למעשה הנאום המרכזי בוועידה, והאפיל גם על נאומו של ברק אובמה. אם ייבחר אובמה מחדש, הוא והמפלגה הדמוקרטית יהיו מחויבים למשפחת קלינטון. ההכשר שהעניק קלינטון לאובמה ודברי הסנגוריה על פועלו בבית הלבן עשויים לשכנע בוחרים מתנדנדים, שבעיניהם נחשב ביל קלינטון גם כמומחה להצלחה כלכלית וגם כמייצג גישה יותר מרכזית מאובמה. את הפירות תקצור הילארי קלינטון בשנת 2016, אם תרצה להתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לתפקיד הנשיא.

לכן מי שטוען כמו רב אלוף (מיל') גבי אשכנזי שאסור לסכן את תמיכת ארה"ב על ידי תקיפה ישראלית באיראן, חייב להגיד בקול ברור שלדעתו יש להעדיף את התמיכה האמריקנית גם במחיר של השלמה עם פצצה גרעינית איראנית.

                       איתות למתפקדים שבחירה של נפתלי בנט היא ערובה לרשימה משותפת. בנט וכצל'החותמים הסכם, השבוע

סחיטה באיומים

ראש ממשלתנו אוהב לזרוק משפט מרגיע, להבטיח דבר בלתי מחייב, ואפילו לאמץ פוזה של אח לצרה על מנת להדוף ביקורת. נראה כי העקיצות החוזרות ונשנות על רפיסות ממשלתו כלפי הפרקליטות והיועצים המשפטיים הגיעו גם לאוזניו של בנימין נתניהו. לכן בהגיע המינוי התפור של שי ניצן לאישור הממשלה, הפטיר נתניהו שגם הוא היה רוצה למנות אנשים בלי ועדת איתור או מכרז. הוא גם פקד על מנכ"ל משרד ראש הממשלה, עו"ד הראל לוקר, לשריין זמן בישיבת ממשלה קרובה כדי לדון בהשפעה המוגזמת של היועצים הממשלתיים על קביעת מדיניות. כאילו היה לקוח במכולת השכונתית, ראש הממשלה אומר "תרשמו את זה בכרטיס", ואנו החנוונים נבוכים ומתלבטים האם להגיד לראש הממשלה שלא מוכרים לו יותר בהקפה, או שמא עדיף להבליג ולקוות שבסופו של דבר נתניהו יפרע את ההבטחות הנערמות בכרטיס.

אבל נניח קצת לראש הממשלה ונדבר על שותפיו להחלטה ולאחריות. להוציא את התנגדותו של השר דניאל הרשקוביץ ועוד צמד נמנעים, מינויו של שי ניצן עבר חלק בממשלה. שרי הליכוד, שרי ישראל ביתנו ושרי ש"ס הצביעו בעד, ולאחר מכן הסבירו שלא לייחוס שאישרו את המינוי מתוך חשש מנקמת הפרקליטות. כמו בביטוי הידוע ביידיש, התירוץ במקרה הזה גרוע מהקושיה. אבל זוהי המציאות במערכת הפוליטית בישראל, בה אימת הפרקליטות מושלת בפוליטיקאים ומנהלת אותם.

כאשר במהלך המגעים להקמת הקואליציה נראה היה שישראל ביתנו תאייש את משרד המשפטים, זעקה התקשורת שליברמן לוטש את עיניו למשרדי המשפטים (יעקב נאמן נבחר בהסכמה בין נתניהו ואביגדור ליברמן) וביטחון הפנים כדי להשפיע על החקירה נגדו ועל ההחלטה האם להגיש נגדו כתב אישום. בפועל נוצר מצב הפוך: הסחבת בהחלטה האם להעמיד את אביגדור ליברמן מופעלת כנשק הרתעתי נגד שרי ישראל ביתנו.

אולי הלקח הנלמד מהצבעתו של השר הרשקוביץ ומפועלו של שר המשפטים לשעבר הפרופסור דניאל פרידמן הוא שכדאי למנות שר משפטים מהאקדמיה, שכמו אשת הקיסר הוא עומד מעל לכל חשד ואפילו מעל לפיברוק של חשד.

 

נפתלי שבע רצון

חרף ההפחדות הסתיים המיפקד לבית היהודי בלי שנשמעו טענות לזיופים. כל אחד משלושת המועמדים לראשות המפלגה טוען להצלחה מסחררת. אם נצרף יחד את כל הפקודים למטה זבולון, למטה נפתלי ולמטה דניאל, נקבל מצב שבו השלם, סך המתפקדים, הוא פחות מסכום חלקיו על פי דיווחי המטות. טוב שאחד המתמודדים הוא פרופסור למתמטיקה, שיוכל אולי לספק הסבר לתופעה.

עתה החל שלב ההתגוששות, וקיבלנו את הסכם הקידושין על-תנאי בין נפתלי בנט לכצל'ה. למרות הטענה שמחלקים את עור הדוב בטרם ניצוד, הסכמי טרום בחירות כאלו קיימים בפוליטיקה. ניתן לראות בהסכם צעד טקטי של נפתלי בנט. כעת אוחזים שניים מתוך שלושת המועמדים לראשות הבית היהודי בהסכם עם כצל'ה ואורי אריאל לגבי ריצה משותפת, ומי שנותר בלי הסכם כזה הוא ח"כ זבולון אורלב.

כאשר אירע הפיצוץ בין המפלגות לאחר ניסיונה של ועדת עמידרור להרכיב רשימה, באיחוד הלאומי האשימו את אורלב בטרפוד הרשימה המשותפת. כהמשך לכך, בעוד אורלב מנסה לנטוע חששות לגבי מרכזיותו של המרכיב הדתי אם ייבחר נפתלי בנט לראשות הבית היהודי, בנט גומל לאורלב ברמז עבה שהוא ולא אורלב משמש ערובה לרשימה משותפת בבחירות הקרובות.