בשבע 511: לא מפחדת כלל

הכותרות על האיום האיראני לא ממש מטרידות אותי. אבל למה בעצם? * ואולי התשובה לאחמדניג'אד נמצאת דווקא ביישובים המעורבים

אסתי רמתי , ד' בתשרי תשע"ג

בעבר יצא לי לקרוא די הרבה עיתונות חרדית. בגיליונות הימים הנוראים תמיד הופיעו מספר עמודים עם תצלומים של קטסטרופות שאירעו בשנה החולפת, בליווי כתוביות מתפילת "ונתנה תוקף": "מי במים" עם תמונה מהצונאמי, "מי באש" עם שריפת ענק. לומר שאהבתי את העמודים האלה? לא במיוחד. אני מתארת לעצמי שכולנו היינו בוחרים שהשנה תעבור בשקט ובנעימים על עם ישראל ועל האנושות כולה.

אך זה טבעם של הימים - להבין שאנחנו עומדים למשפט ורק ריבונו של עולם יקבע מה יקרה לנו השנה. וכן, לומר "ונתנה תוקף" שוב ושוב, שהמסר ייקלט והלב ייפתח לחזור בתשובה שלמה.

  

משהו להתפלל עליו

כמעט נעלבתי שאף אחד עוד לא התקשר לשאול מה דעתי על הפצצה האיראנית: מתי ואיך צריך לתקוף, באילו פצצות להשתמש ואיפה ממלאים דלק בדרך. הרי שאלו כמעט את כל שאר ההולכים על שתיים כאן באזור. אז אם אתם באמת רוצים לדעת, אני בעד שימשיכו במידת האפשר עם כל הווירוסים המסתוריים ויחסלו את העסק בשקט. הרבה יותר נעים ממלחמה, לא? אבל אני מודה ומתוודה שבימים כתיקונם הסוגיה הזאת לא מטרידה אותי במיוחד. יש לי עניינים דחופים יותר לטפל בהם, כמו תכנון סעודות החג, למשל.

לפעמים אני תוהה אם השאננות הזאת נובעת מאיזו רמת אמונה מעוררת השתאות, או סתם מתחושת ה"לנו זה לא יקרה" האנושית כל כך. האמת היא שקשה לי להאמין שעד שהקב"ה הביא אותנו לכאן, הוא ייתן לאיזה עריץ פרסי להרוס לנו הכל. ובכלל, אני תמיד רגועה כשאני נמצאת במצב שלא דורש ממני החלטות מעשיות. אם אני לא ממהרת לפגישה דחופה, פקק תנועה שלא זז משרה עליי דווקא תחושת שלווה. אני מרימה את הידיים מההגה, עוצמת עיניים, וזהו. גם במקרה של האיום האיראני, אני לא ממש מבינה מה אפשר לעשות. לחפור בונקר אטומי בגינה? לא חבל על הדשא? ומי בכלל רוצה להישאר יחידי בעולם פוסט-גרעיני? אז אולי לברוח לחו"ל? לחופשה שלווה בבורגס, נניח?

 

עוד ספין?

חוץ מזה, העיסוק התקשורתי בנושא כבר המאיס אותו עליי לגמרי. הרי במשך השנים חזינו באינספור היסטריות המוניות שהסתיימו בקול ענות חלושה: באג אלפיים, שפעת העופות, התחזיות האפוקליפטיות לפני מלחמת המפרץ (אני עוד זוכרת את 'חגיגות סוף העולם' שנחגגו בהוללות מיואשת), ספטמבר מהלך האימים של הכרזת העצמאות הפלשתינית. היו גם אזהרות מפני אלפי קורבנות אם תהיה כניסה קרקעית לעזה, שהסתיימו עם המערכה הכמעט ניסית במיעוט חלליה של עופרת יצוקה. המקלדת המלחיצה של הכתבים עוד נטויה, אבל אני כבר לא ממהרת להאמין להם.

ובכל זאת, מדי פעם אני נזכרת שגם לפני השואה ישבו אנשים, הביטו סביבם והאמינו שהכל עוד יהיה בסדר. ומדי פעם מגיע איזה מייל מלחיץ על הרב הגדול פלוני שאומר שמרחפת מעלינו גזירה נוראה, ואני רצה בבהלה אל התהילים הקרוב ביותר.

 

מעורב שומרוני

אנחנו גרים ביישוב מעורב. מאוד מעורב – דתיים, חילונים, חרדים, צעירים, מבוגרים, עולים, ותיקים, ספרדים ואשכנזים, הייטקיסטים ובעלי מלאכה. יש פה גם לא מעט אנשים שבכלל לא נכנסים למגירות המקובלות. אולי הדבר היחיד שאין פה זה שמאלנים קיצונים, וזה רק בגלל שאנחנו בשומרון. ברוך ה' נחמד לנו וטוב לנו, אבל בכל זאת, תמיד יש מה לשפר.
לפעמים אני תוהה אם השאננות הזאת נובעת מאיזו רמת אמונה מעוררת השתאות, או סתם מתחושת ה"לנו זה לא יקרה" האנושית כל כך

בשנה שעברה יצא לי לבקר ביישוב מקסים שהוא בדיוק הפוך משלנו – תורני, הומוגני, מנוהל על פי אידיאלים שאני מאוד מאמינה בהם. ולרגע מצאתי את עצמי עם רגשות חרטה. אולי היה טוב יותר לגור במקום כזה? הרבה יותר נוח לחיות במקום שבו כולם כמונו, והאווירה הכללית והחינוכית תואמת תמיד את השקפת עולמנו. אולי עשינו טעות?

נסעתי חזרה ליישוב שלי, והגעתי בדיוק לטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. ברחבת המועדון ישב קהל גדול של תושבים מכל הסוגים והמינים, בליל שלם של עמישראל, שכנים שחלקם הגדול מוכר ויקר ללבי. על הבמה הקטנה הופיעו ילדי היישוב במסכת: ילדה במכנסיים לצד בן חבוש כיפה. על המסך הוקרנו תמונות הזוועה המוכרות מהמחנות ומהגטאות, והמחשבה קפצה לי לראש לפני שיכולתי לעצור אותה: לנאצים ימ"ש ממש לא היה אכפת אם אתה דתי או חילוני, משכיל או עם הארץ, שמאלני או ימני. בשבילם היינו עם אחד.

שלא תבינו אותי לא נכון – יש מקום לסוגים שונים של יישובים, כמו שיש מקום לסוגים שונים של אנשים, וכל אחד ישקול מה מתאים לו ולמשפחתו. אבל בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, צריך לעשות את המאמץ ולזכור שיש עוד הרבה יהודים מחוץ לגדרות הקהילה שלנו, וכן, גם תושבי בני ברק ומדינת תל אביב הם אחינו.

איך אנחנו אומרים בתפילה? "וכלה דבר וחרב... ושנאת חינם מעלינו ומעל כל בני בריתך". אולי אם ניזכר לבד שכולנו בסירה אחת, לא נזדקק לאחמדניג'אדים למיניהם שיזכירו לנו את זה.

 

 המלצה בקטנה

את השיר 'תוכו רצוף אהבה' שמעתי ברדיו, וכשהגעתי הביתה רצתי ליוטיוב כדי לשמוע אותו שוב. ישי ריבו הוא זמר ויוצר צעיר ששר ממש מהלב, ובסינגל הראשון שלו הוא מזכיר לנו כמה הקב"ה אוהב אותנו. "ממציא לנו מחילה, גם לא בשעת הנעילה", הוא שר, ובעצם, זה הנשק החזק ביותר שיש לנו כנגד כל האיומים.