בשבע 511: מעשה ברימונים

העבודה ארוכה, ואנחנו ילדי השכונה אוהבים לשבת סביבו ולשמוע ממנו סיפורים ושבחים על פרי עץ הרימון.

עדי דוד , ד' בתשרי תשע"ג

 מיד אחרי הלימודים, במקום ללכת הביתה, מיהרתי לביתו של סבא אברהם.

סבא אברהם הוא לא הסבא שלי, הוא סבא של כולם. יש לו עץ רימונים יפהפה בגינה, ולכן הכי כיף לבוא אליו אחרי ראש השנה.

בערב החג הוא קוטף מהעץ את כל הרימונים, ומכין חלק מהם ל'סימנים', ואחרי ראש השנה הוא יושב מעל גיגית גדולה, ואוסף לתוכה את הגרגירים מכל הרימונים שנשארו כדי להכין מהם ליקר רימונים.

העבודה ארוכה, ואנחנו ילדי השכונה אוהבים לשבת סביבו ולשמוע ממנו סיפורים ושבחים על פרי עץ הרימון.

בשנה שעברה הוא סיפר על רבי מאיר שאמר על אלישע בן אבויה "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". "אתם מבינים? רבי מאיר המשיך ללמוד מאלישע, אפילו שאלישע כבר לא שמר תורה ומצוות. רבי מאיר ידע להפריד בין כל הקליפות, גם אלה שבפנים וגם אלה שבחוץ, ולקחת מאלישע רק את הידע והחוכמה. ידע וחוכמה שהם כמו גרגרי רימון", כך אמר סבא אברהם וידיו דביקות ואדומות מהפרי.

בכל שנה הוא נפרד מאיתנו בברכת "שירבו זכויותיכם כרימון".

הגעתי מתנשף אל החצר של סבא אברהם, אבל משהו לא היה בסדר. כמה ילדים כבר עמדו שם, מביטים על עץ הרימון העמוס בפירות. "תמיד הוא קוטף אותם לפני ראש השנה", אמרה חגית, "בואו ניכנס מהר לבית, אולי קרה לו משהו".

נכנסנו כולנו, כמו תמיד, דרך דלת הרשת שמובילה לסלון הקטן. סבא אברהם ישב על הכורסה והיה נראה חלש ועייף. גידי רץ לחבק אותו, "השנה לא תכין יין רימונים?" הוא שאל.

"אין לי כוח לקטוף אותם וקשה לי להתכופף מעל הגיגית", נאנח סבא. ישבנו לרגע ונאנחנו כולנו, ורק נועם הקטן שאל בקול עצוב: "מה, ולא יהיה סיפור?". סבא חייך בעייפות. דינה חיבקה את נעם אחיה, ורק הודיה נעמדה פתאום בהחלטיות והכריזה: "לי יש סיפור נהדר על רימון, אבל נראה לי שיהיה נחמד אם נספר אותו תוך כדי עבודה, לא?"

תוך כמה רגעים הבית והחצר נמלאו פעילות. רצנו לקטוף את הפירות מהעץ, וחזרנו עם הסלסילות המלאות לסלון. התיישבנו כולנו סביב הגיגית הגדולה, כשלכל אחד רימון ביד, וכולם מקלפים, בוררים זורקים את הפסולת ושומרים את הגרגרים. הודיה סיפרה, סבא אברהם נשען בנוחות על הספה, הביט בנו וחייך.

כשסיימנו את העבודה, נשארו בבית סבא אחד מאושר והרבה בקבוקים ממולאים בסוכר ובגרגרי רימון, ואנחנו לקחנו איתנו ידיים אדומות אדומות ומלאות בזכויות.