בשבע 511: שלום בית

בית המשפט המחוזי בירושלים הורה בשבוע שעבר, בתום בירור משפטי של כמה שנים, כי על המדינה להשיב את בית השלום בחברון לבעליו היהודים

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , ד' בתשרי תשע"ג

 בפסק דין ארוך ומנומק הסביר השופט כי הרכישה בוצעה כדין, ודחה את גרסאותיהם המופרכות של המוכרים | ביישוב היהודי בחברון מצפים מהמדינה לממש את ההחלטה, ודורשים מהפרקליטות לערוך חשבון נפש 

קרדיט: כיתוב תמונה: הפינוי שירת את אהוד ברק במערכת הבחירות. בית השלום בחברון

 

בשבוע שעבר נכתב פרק נוסף ומשמעותי בסאגה הארוכה של "בית השלום" בחברון, אותו בית שזכה גם לכינויים "הבית החום" ו"בית המריבה" והסעיר את מדינת ישראל לפני כמעט ארבע שנים, בחורף תשס"ט. שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה בר-עם, קבע בפסק דין ארוך ומנומק כי הבית נרכש כחוק על ידי חברת "טל בניה והשקעות קרני שומרון" ועל כן על המדינה להעביר את הבית לידי החברה בתוך 30 יום.

רכישת בית השלום, כמו רכישות רבות באזורי יו"ש, התבצעה באמצעות מתווך, או בלשון פסק הדין "איש קש". המדובר באדם שתמורת סכום כסף נכבד הסכים להוות חולייה מקשרת אשר תרכוש את הנכס עבור הרוכש האמיתי, היהודי. הסיבה לצורך במתווך שכזה היא חוק הקרקעות הפלשתיני, אותו נפגוש גם בהמשך, אשר קובע כי מוכר קרקע ליהודי דינו מוות. כך קרה שבסיפורו של בית השלום (כפי שהוא מוצג בפסק הדין שעליו אנו מסתמכים) ישנם שלושה גורמים עיקריים: המוכרים פאיז רג'בי ועבד אלקארד שאוור, המתווך איוב ג'אבר ונציג הרוכשים היהודים אסף נחמד.

 

 נתניהו התנגד לפינוי

בראשית חודש ניסן תשס"ד נחתמו שלושה הסכמים אשר נועדו יחדיו להבטיח את רכישת הנכס, בית בשלבי בנייה הסמוך לציר ציון שבחברון. הראשון הוא הסכם נאמנות בין חברת טל בניה והשקעות לנציגה, אסף נחמד, אשר מסמיך אותו לרכוש עבורה את הבית, ומעתה ייקרא "נחמד". ההסכם השני נחתם בין המתווך איוב ובין הבעלים הפלשתינים, רג'בי ושאוור, למכירת הזכויות בנכס לאיוב, וההסכם השלישי השלים את הפאזל ובמסגרתו מכר איוב לנחמד את הנכס. כך למעשה רכשה החברה באמצעות נחמד את הבית. על פי פסק הדין, אשר קיבל את טענות הרוכשים ודחה את טענות הבעלים הערבים של הבית, במשך שנה שילמו הרוכשים היהודים לשיעורין את תמורת הבית, אשר הסתכמה ב-464 אלף דינר ירדני. אמנם כבר במהלך השנה הרגישו המוכרים שלא בנוח עם העסקה, לאחר שנפוצו שמועות לפיהן הרוכשים האמיתיים הם יהודים, אולם בפועל (למרות שטענו ההפך) הם קיבלו את כל התמורה ואף ביצעו התחייבויות נוספות שקיבלו על עצמם במסגרת ההסכם.
נעם ארנון: היהודים בחברון משוללים זכויות בסיסיות כמו זכות הקניין וזכות הפיתוח וההתרחבות. זה מצב מחפיר ומקומם וצריך להתפלל שפסק הדין הנוכחי יהיה הצעד הראשון בהחזרת זכויות אלו ליהודים בחברון

בכ"ט באדר תשס"ז ביקשו הרוכשים היהודים להיכנס לבית השלום, אשר היה ריק מאדם, אולם אז טען לפתע המוכר, רג'בי, כי מעולם לא מכר את הבית. תוך שהוא משנה פעם אחר פעם את גרסתו טען רג'בי כי במועד כלשהו ביטל את העסקה ואף השיב את המקדמה שקיבל על חשבון הנכס לידיו של המתווך, איוב. את גרסתו של איוב, אגב, אי אפשר היה לקבל, משום שהוא עשה את הצעד המתבקש וברח לירדן, ככל הנראה מחשש שמא יועמד לדין ויוצא להורג, בעקבות הוראות חוק הקרקעות הפלשתיני הנ"ל. רג'בי פנה לרשויות החוק ואלו, כדרכן, צידדו בעמדתו אל מול עמדתם של הרוכשים. לאחר שחקירת המשטרה גילתה כי חלק ממסמכי הרכישה אשר הוצגו לה על ידי הרוכשים היו מזויפים, וגם למסמכים אלו עוד נשוב בהמשך, החליטה הפרקליטות להציג עמדה הקובעת כי קיים ספק באשר לרכישה, ועל כן חזקה היא כי המוכרים הם לכאורה עדיין בעלי הבית.

חברת טל בניה והשקעות עתרה לבג"ץ, אך גם משם לא באה ישועתה, לאחר שזה אימץ במלואה את עמדת הפרקליטות. חמוש בפסיקת בג"ץ, החליט שר הביטחון ברק להפעיל את סמכותו, ותוך שהוא יוצר מצג שווא של ניהול משא ומתן עם המתיישבים, הורה לפנות את הבית בכוח מיושביו. 46 צעירים נפצעו בפינוי האלים, 12 מתוכם פונו לקבלת טיפול בבתי החולים בירושלים. הסיבות לפינוי האלים ככל הנראה לא היו קשורות אך ורק לחיבתו העזה של השר ברק לשלטון החוק. הימים, נזכיר, היו ימי שלהי תקופת שלטון 'קדימה', כחודשיים ושבוע לפני הבחירות לכנסת כאשר מערכת הבחירות כבר היתה בעיצומה. ברק, שאז עוד עמד בראש מפלגת העבודה, השתמש בבית השלום על מנת להוכיח לקהל מצביעיו כי הוא עומד על עקרונות מחנה השמאל ומציית באופן כמעט עיוור למערכת המשפטית.

מי שהתנגדו אז לפינוי היו 48 חברי כנסת ממפלגות הימין, מהליכוד ואפילו מ'קדימה', אשר ביקשו להמתין לבירור הבעלות בהליך המשפטי, שהגיע בשבוע שעבר לסיומו אולם החל כבר אז, עוד לפני הפינוי. אחד מחברי הכנסת שחתמו על המכתב, אשר נשלח לראש הממשלה דאז בתאריך הסמלי של ערב שבת פרשת חיי שרה, היה לא אחר מראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו. אולם כאמור, הבית פונה על ידי כוחות הביטחון על פי הוראתו של שר הביטחון, אשר נסמך על חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה ואף גובה בפסיקה מתאימה של בג"ץ. הסדק היחיד שנותר היה החלטת בג"ץ לפיה למרות פינוי המתיישבים, הבית לא יוחזר לטוענים לבעלות עליו אלא יישאר זמנית בידי המדינה. ההליכים המשפטיים בתיק התמשכו, עד שכאמור בשבוע שעבר הגיע פסק הדין הסופי, המאשר את טענת המתיישבים כי רכשו את הבית כדין, כי העסקה הושלמה ומלוא התמורה בעד הבית שולמה, ובעיקר כי המתיישבים ונציגיהם לא זייפו מסמכים בתהליך הרכישה.

השופט, משה בר-עם, מפרט בפסק הדין את השתלשלות האירועים, אשר מושפעת במידה רבה ממה שהוא מכנה מעט בלאקוניות "סיבות פוליטיות ידועות שאין צורך לפרטן". מפסק הדין עולה כי שלושת ההסכמים נחתמו כדין, התמורה אמנם שולמה מעט באיחור אולם במלואה, וכי מהתנהגותם של בעלי הנכס עולה כי הם הסכימו בפועל לעיכוב המסוים שהיה בהעברת התמורה. השופט דחה מכל וכל את גרסתו של רג'בי, לפיה נפגש אי שם במהלך שנת 2004 בארבע עיניים עם המתווך איוב, ובמהלך הפגישה בוטל ההסכם למכירת הנכס. אחת הסיבות לקביעה זו של השופט היא העובדה שרג'בי לא הצליח להחליט מתי בעצם בוטל החוזה, ומסר לצורך העניין ארבע גרסאות שונות מהותית. גם לעצם קיומו של מעמד ביטול ההסכם, פגישה בארבע עיניים בבית קפה בכפר עזרייה, לא הצליח רג'בי להביא כל ראיה. השופט מציין כי אפילו על פי עדותו של רג'בי נסע איתו אדם נוסף לעזרייה באותו היום, אולם גם הוא לא הובא להעיד בפני בית המשפט. סיבה נוספת, יותר משמעותית, היא העובדה שרג'בי בעצמו חתם על קבלות המאשרות כי קיבל חלקים מהתמורה עבור הבית במשך שנה לאחר חתימת ההסכם לרכישתו. על פי הקבלות, אשר בחקירת המשטרה נמצאו אותנטיות, חלק מהתשלומים התקבלו לאחר המועד שבו לכאורה בוטל ההסכם, בניגוד למה שטען רג'בי עצמו במשטרה. אם כך, מדוע בעצם הסתבכה העסקה, המתווך איוב נעלם מהשטח והמוכר רג'בי החליט פתאום שדווקא לא מכר את הנכס? השופט מציג תשובה ברורה למדי לשאלה הזו ומציין כי העדים, ובעיקר רג'בי, נתונים ללחצים וחוששים שיבולע להם.

 

 "סכסוכי קרקעות – לא בבג"ץ"

סוגיה נוספת, עקרונית מאוד, אשר תישמע מוכרת למי שעקב אחרי הדיווחים אודות עסקת מגרון, נוגעת לטענתם של המוכרים לפיה חלק ממסמכי המכירה מזויפים. מדובר במסמכי ייפוי כוח שהוגשו למינהל האזרחי על מנת לקבל "היתר עסקה" ואשר בדיקת המחלקה לזיהוי פלילי גילתה כי זויפו. הפרקליטות סברה, ולכן דרשה לפנות את המתיישבים מהבית, כי הרוכשים היהודים הם אלו אשר זייפו את המסמכים. אולם השופט קבע כי מדובר במסמכים שנדרשו אמנם על פי החוזה, אולם אינם נדרשים באופן אמיתי על מנת להשלים את העסקה. עוד הוסיף השופט, כי בניגוד לסברתה של הפרקליטות, ההסבר ההגיוני יותר הוא שמזייף המסמכים הוא המתווך איוב ולא הרוכשים היהודים. איוב, אשר ביקש למנוע את עיכוב התשלומים, הציג לאסף נחמד, נציג הרוכשים, מסמכי ייפוי כוח על מנת לקבל את התשלומים הנוספים, למרות שרג'בי, אשר לא קיבל אישור לביצוע העסקה מהרשות הפלשתינית, לא חתם על מסמכים שכאלו.

לבסוף קבע כאמור השופט כי החברה היהודית "טל בניה והשקעות קרני שומרון" אכן רכשה את הנכס, והורה למדינה למסור את הנכס לחברה בתוך 30 יום. אורית סטרוק, יו"ר ארגון זכויות האדם ביש"ע ובעצמה תושבת חברון, ליוותה את ההליכים מראשיתם וכעת מקווה שהפרשה העגומה אכן קרובה לסופה. בתשובה לשאלה האם היא מאמינה שהבית יוחזר למתיישבים היהודים אומרת סטרוק כי "זה הדבר הנורמלי שצריך לקרות וזה יהיה מאוד לא ראוי אם זה לא יקרה". סטרוק מזכירה כי פסק הדין הנוכחי לא ניתן בחלל ריק, וכי הממשלה הנוכחית מצהירה השכם והערב כי כיבוד החלטות בתי המשפט וכיבוד זכויות הקניין הפרטי הן נר לרגליה. "הממשלה יכולה למצוא טריקים ושטיקים כיצד לא לבצע את החלטת בית המשפט, אולם אני מאמינה שיהיו מספיק גורמים בממשלה שיבינו שדבר כזה פשוט לא ייתכן".

סטרוק מדגישה כי פסק הדין זועק את הצורך בחשבון נפש של הממשלה ושל הפרקליטות, אשר מוטה באופן עקבי נגד המתיישבים. "העובדה שהפרקליטות סירבה לראות את כל הדברים הפשוטים שראה בית המשפט, מחייבת עריכת חשבון נפש גם בפרקליטות עצמה וגם בממשלה אשר מתמסרת אוטומטית לגישה המוטה של הפרקליטות". לדבריה, מצבם של המתיישבים בחברון במקרה זה קל יחסית, שכן למרות שנאלצו לצאת מהבית יש להם, לפחות לכאורה, לאן לשוב כשתוכח צדקתם. ההזדמנות הזו לא ניתנה לדבריה לתושבי מגרון או גבעת האולפנה, אשר גם אם יצליחו להוכיח בסופו של דבר את צדקתם בהליכים האזרחיים שהם מנהלים, ביתם כבר לא יעמוד על מקומו. סטרוק אמנם מסבירה כי פסק הדין הנוכחי איננו תקדים, שכן כולו מתייחס לנסיבות המקרה הנוכחי, אולם לדבריה יש ממנו לקח חשוב מאוד. "הלקח המרכזי מפסק הדין זהה לקביעתה של ועדת לוי, לפיה יש להעביר את הדיון בסכסוכי הקרקעות ביו"ש לבתי המשפט. המצב שבו ערכאות שאינן אמונות על שמיעת ראיות, כדוגמת בג"ץ, מכריעות בסכסוכי הקרקעות, יוצר פגיעה קשה ביהודים ביו"ש. התעלמות הפרקליטות מסכנת החיים של המוכרים הערבים, וההנחה שמדובר בסתם סכסוך קרקעות, ספגה מכה קשה בפסק הדין ואני מקווה שבפרקליטות יפנימו את המסר".

נעם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, מברך גם הוא על פסק הדין, אך מזכיר כי הפרשה תגיע לסיומה המוצלח רק כאשר החזקה על הבית תעבור לידיהם של הבעלים האמיתיים שלו. לדבריו, "עד היום קיים בחברון מצב אימננטי של אפליה גזענית. היהודים בחברון משוללים זכויות בסיסיות כמו זכות הקניין וזכות הפיתוח וההתרחבות. זה מצב מחפיר ומקומם וצריך להתפלל שפסק הדין הנוכחי יהיה הצעד הראשון בהחזרת זכויות אלו ליהודים בחברון". ארנון מזכיר כי מצב אפלייתי זה לא התקיים לא תחת השלטון הטורקי ולא תחת השלטון הבריטי. "אם הממשלה תכבד את פסק הדין הנוכחי, אולי תהיה בזה אכן התחלה של שינוי לטובה בתחום הזה. נחכה ונקווה לטוב".