בשבע 511: שותפות גורלית

עדי גרסיאל , ד' בתשרי תשע"ג

המועמד הרפובליקני למשרת נשיא ארצות הברית, מיט רומני, יכול להזדהות עם בנימין נתניהו בנושאים רבים. אחד מהם הוא המתקפה האכזרית, המוקצנת והבלתי-הוגנת של התקשורת עליו, אחרי שהוא התייחס למהלכי הבית הלבן בתגובה לאירועי הדמים בלוב ובמצרים. במקום להתרכז בנושא ולבדוק לעומק את האסטרטגיה של הנשיא אובמה ושל מחלקת המדינה ובראשה הילרי קלינטון - מהנאום בקהיר עד לההתנצלות שלו לקישור בין הסרטון הילדותי לבין ההרוגים, הכל היה הפוך. בדיוק כמו אצלנו. ובצאת ראש השנה התבשרנו על אמירתו של רומני בפלורידה לפני ארבעה חדשים כי "לדחוף את ישראל שהיא תוותר על דבר-מה על מנת לגרום לכך שהפלשתינים יפעלו הוא הרעיון הגרוע ביותר". ההתאמה ההשקפתית כמעט מושלמת.

האפיונים השליליים שמתלווים לדיווח הלא-מספיק מקצועי קשורים גם לכך שהכתבים אינם מתרכזים בתהליכים אלא באנשים. האנשת החדשות אולי מוכרת, אבל גם מסיטה את תשומת הלב ללא-חשוב.  פרשנים נזהרים מלהרגיז את הערבי והמוסלמי ומתחשבים בהם בגלל שהם מסכנים בגלל שהם מיעוט, בגלל שהם נדכאים ומה לא.

בישראל יש גם נופך נוסף: הפרשנים יוצאים מגדרם להוכיח כמה קרובים הם לצד האויב, והם מוצאים ידידים.  חלק מקבלים כמובן מאליו שהנרטיב של העולם האסלמי – ואצלנו, הנרטיב הפלשתיני – הוא הוא הנכון, ותמיד הצד שלנו טועה. ברור להם שאנחנו פישלנו ולא הם.

המקבילות התקשורתיות הללו כל כך ברורות, עד שאולי סוף סוף מתבהר אף הקשר ההדוק בין אחדים מן התקשורתנים המרכזיים בישראל לעמיתיהם בחו"ל, התחברות המורכבת מריקוד מה יפית של הישראלים ומשיתוף רעיוני. 

עוד מתברר הטיפול הקלוקל של התקשורת בישראל נוכח האיום האיראני, כשצרכני התקשורת המקומיים כבר יודעים מזמן שלתקשורת הישראלית אין קווים אדומים כדי לסכל ולחבל. לא בכדי כשלו עיתונים מובילים בסקר מידת הציונות שהתפרסם מטעם מכון סמית בשבוע שעבר. 

אין סתירה בין עיתונות טובה, אתית ומקצועית לבין עיתונות ציונית ויהודית. אדרבה, אלה המבקשים להפריד בין השתיים הם הגורמים לעיתונות מוטית ובלתי הוגנת. הבה נקווה לשנת תקשורת טובה יותר.

ישראל מידד

 

 

המבוכה של רומני

"סרטון מביך" של המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית דלף לרשת, כך סיפרו לנו השבוע אמצעי התקשורת. ומה כולל הסרטון המביך? ובכן, שני סוגי אמירות צוטטו ממנו: האחת, שמעוררת עניין בארצות הברית ובהחלט עלולה לפגוע במאמציו להיבחר לבית הלבן, והשנייה שעוררה עניין בעיקר בביצה שלנו, ורק היא קיבלה כותרות ראשיות.

הסרטון צולם לפני מספר חודשים, ובו מתועד רומני מדבר בכינוס לתורמים על אסטרטגיית הבחירות שלו. מטבע הדברים יכול היה המועמד לדבר בחופשיות רבה יותר, וכך סיפר שהוא אינו מכוון ל"47% מהאמריקנים", שנסמכים על מערכת הרווחה הפדרלית, ולכן לא יתמכו במודל הקפיטליסטי שהוא מציע, אלא רק ל-10-5 אחוזים במרכז, "שהם עצמאים ובעלי יכולת חשיבה". הדברים הללו מזכירים את לחישתו המפורסמת של נתניהו לרב כדורי, על השמאלנים ש"שכחו מה זה להיות יהודים". יש דברים שמותר לך לחשוב, או לומר בנסיבות פרטיות, אבל ברגע שהדבר מגיע לתקשורת הכללית אתה בצרות.

אך כל זה, כך נראה, פחות מעניין את פרשנינו וכתבינו. הזעזוע הגדול שהם הפגינו היה מהתייחסויותיו לעניין הפלשתיני. "מיט רומני: אין סיכוי לשלום במזרח התיכון", קראה הכותרת ב-ynet. העתק כמעט מדויק שלה נדפס למחרת ככותרת ראשית ב'הארץ': "מיט רומני: אין פתרון לסכסוך במזרח התיכון". והזעזוע נמשך: "אני רואה שהפלסטינים לא רוצים לראות שלום בשום מקום, מסיבות פוליטיות", מצטטת הכתבה ב-ynet, וכדי להסביר מה הבעיה עם האמירה הזו, מסביר האתר: "בהתייחסו לפלסטינים כקבוצה אחת עם דרך חשיבה אחידה". שהרי כידוע, אם יושבים ברמאללה שלושה פלשתינים שוחרי שלום עולמי, הדבר משנה לחלוטין את התמונה הכללית.

רומני המשיך ואמר באותה הקלטה דברים בהירים וברורים על רצונם של הפלשתינים בהשמדת ישראל, על הבעיה הביטחונית בגבולות הצרים של 67', על חוסר אפשרות לפרז את המדינה הפלשתינית שתקום, וכן בהקשר האיראני, שהשגת נשק גרעיני תוכל להוות פתח לסחטנות של הרפובליקה האסלאמית כלפי ארצות הברית. והנה, במקום למחוא כפיים לאמירות הפרו-ישראליות הללו, דווקא התקשורת הישראלית מצאה אותן "מביכות".

אכן, מביך להיות בעל שכל ישר בימינו.

הלל גרשוני

 

 

יום כיפור תקשורתי?

בעת כתיבת שורות אלו לא ברור האם תצא עסקת בן-צבי-מעריב לפועל ומה פרטיה. בציבוריות התקשורתית נתפש הצעד ההצהרתי של רכישת מעריב על ידי איש עסקים חובש כיפה ו'מתנחל' כסוג של אסון - המשך הקריסה של התקשורת כפי שהיתה מוכרת בדור האחרון. יום כיפור של התקשורת.

בכלל, "יום כיפור" הפך בתקשורת למושג המתאר מחדל שהוביל לקטסטרופה ברמה לאומית, שמחייב חשבון נפש .ההחמצה בשימוש הזה במושג היא שעל פי התפישה התקשורתית עוסקים בחשבון נפש אצל האחר. זהו היפוך והסטה מהרעיון של חשבון נפש פנימי אמיתי והזדמנות לבצע שינויים במרחב האישי-פרטי.

נקפוץ רגע לקרליבך. עזריאל קרליבך, מייסד מעריב, היה יהודי וציוני מאמין. העיתון שלו היה בעל נימה יהודית וציונית מובהקת. עד שנות השמונים קוראי מעריב התגאו בעיתון שאין בו כותבים כמו בעמודי ה'פת"ח-לנד' (כינוי לכפולת העמודים בידיעות אחרונות, שהיו בעלי נרטיב שמאלני עד פרו-פלשתיני בשנים שאש"ף היה עדיין ארגון רוצחי ילדים מגונה גם בעיני רוב העיתונאים). משנות השמונים, הקו של מעריב השתנה בפנייה חדה שמאלה.

למה דווקא בעולם העיתונות, שאמור להיות פלורליסטי, יש פחד כמעט קמעי מהאחר, שיש לו כיפה ודעותיו לא בשמאל? ייתכן שמדובר באותה תסמונת יום כיפור - השיח הרדוד של מציאת פגמים אצל האחר, במקום חשבון נפש פנימי רציני, בתוספת הטקטיקה העיתונאית של פסילת דעות ודוברים על ידי הדבקת תוויות כמו 'פאשיסט', 'גזען' ו'חשוך' הסותמת את הגולל על דיון רציני. אולי מהמשבר בעיתונות תיוולד בתשע"ג מציאות טובה יותר.

חני לוז

 

 

 

ביקורת הנקרא

"אז ככה, ביבי, במעריב תוכל למצוא מאות עובדים שיכולים להיות שייכים לדפוס הטיפוסי שמצביע עבורך בבחירות" (אביעד פוהורילס, פרשן במעריב, מעריב-nrg)

כשעיתונאים מתחילים להתחנף, ועוד לאנשי ימין, סימן שמצבם באמת קשה

 

 

שנה יקרה: "הממשלה אשמה בטירוף המחירים" (כותרת ב-ynet ערב ראש השנה)

תחזרו אלינו כשיקרה משהו שהממשלה לא "אשמה" בו

 

"ערב ראש השנה: יהדות העולם משגשגת" (הארץ)

ואחר כך הם מתלוננים כשקוראים להם עיתון פוסט-ציוני

 

 

חדשות בחדשות

עובדי מעריב הפגינו ערב ראש השנה בסניף שופרסל בתל אביב. שופרסל נמצאת בבעלות נוחי דנקנר, שמחזיק גם במניות מעריב. עובדי מעריב קראו גם לממשלה להתערב ולהציל את העיתון.

 

ח"כ מיכאל בן ארי פרסם השבוע בדף הפייסבוק שלו כי הוא מתנגד לסגירת מעריב. לדבריו, מדובר בעיתון "מקצועי שמרבית אנשיו באו לעשות תקשורת הוגנת ויש שם מגוון דעות רחב".

 

למרות החשש מתגובה אלימה, פרסם אתמול (ד') שבועון סאטירי צרפתי קריקטורה הלועגת למוחמד. עורך העיתון אמר כי "הקריקטורה תזעזע בדיוק את מי שרוצה להזדעזע".