בשבע 511: איפה הפזמונאים שלכם?

חיים חפר היטיב לבטא בפזמוניו את רוח הפלמ"ח ולוחמי תש"ח. גם החלוציות הציונית-דתית זקוקה לפזמונאים שיקשרו כתרים לגיבוריה

עמנואל שילה , ד' בתשרי תשע"ג

 

1.      עם כל הכבוד לשיריו המאוחרים יותר של הפזמונאי חיים חפר, שנפטר השבוע בגיל 87, נראה שרבים יסכימו כי שיריו הראשונים, שירי דור הפלמ"ח ומלחמת תש"ח, הם פסגת יצירתו. בשירים כמו 'הן אפשר', 'דודו', 'יצאנו אט', 'בין גבולות' ודומיהם הוא היטיב לבטא את הווי הפלמ"ח, את תחושותיהם וחוויותיהם של לוחמי תש"ח, ואת מאבקו של היישוב היהודי על הקמת המדינה ועל הישרדותה מול האויב הערבי שקם עליה.

הפלמ"חניקים הללו היו חבורה מאוד מסורה לשליחות הלאומית שנטלו על עצמם. קשה לתאר כיצד היתה המדינה הצעירה שורדת את קרבות תש"ח בלעדיהם ובלי הקרבתם. הם גם היו מאוד מודעים לעצמם, ולמרות גילם הצעיר הרגישו שהם עושים היסטוריה. הפלמ"ח היה קיים פחות מעשור עד שראש הממשלה דוד בן-גוריון החליט לפרקו, אבל יוצאיו נותרו פלמ"חניקים בתודעתם כל ימי חייהם. את הפזמונים שהיו פס הקול שליווה אותם במסעות ובקרבות ותרמו רבות להתפתחות רוח הפלמ"ח, הם כתבו תוך כדי העשייה שלהם והכניסו אותם לשימוש מיידי. כאשר הפלמ"ח חגג שבע שנים לקיומו כתב לכבודם נתן אלתרמן את שירו הידוע 'מסביב למדורה'. בין השאר מציין שם אלתרמן בעוקצנות מסוימת את נטייתם של הפלמ"חניקים לא להשאיר לאחרים גם את כתיבת שירי התהילה אודותם: מה נשיר עליהם מה נשיר / הם עושים זאת יפה מאיתנו / בעצמם הם כותבים להם שיר / ואפילו ספרים כבר נתנו / זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר / כל מלאכה לשלא משלנו...

2.      על שירי תש"ח של חיים חפר וחיים גורי גדלו גם חניכי בני עקיבא. אלה שלאחר מלחמת ששת הימים, בלי לבקש רשות, ייטלו מידיהם של חפר וחבריו את הלפיד הציוני שעבר בשדות הנגב ובמשעולי באב-אל-וואד ויעבירו אותו ליהודה ושומרון. עם חלק מהמילים שכתב חיים חפר הם לא לגמרי הזדהו. לא עם אותן שורות לזכרו של חבר שנפל בקרב אשר בין שבחיו מוזכר גם המעשה ההירואי "איתנו סחב מהלול"; לא עם האווירה החופשית וקלת-הראש ביחסים שבינו לבינה; ובטח שלא עם משימת הסזון המוזכרת בשירו "רבותיי ההיסטוריה חוזרת". ברוח תורת הרב קוק ביקשו חניכי בני עקיבא למצוא את הטוב שבכל תנועה ומפלגה, וצירפו לשירי הפלמ"ח את שירי האצ"ל והלח"י ולשירת אלתרמן את שירת אצ"ג. הדור הזה של הציונות הדתית, שחנן פורת אשר ממנו נפרדנו לפני שנה היה נציג בולט ונאמן שלו, המשיך ללכת עם רוח דור מייסדי המדינה שעליה גדל גם כשנושאיה הראשונים ובניהם-ממשיכיהם פנו לכיוונים אחרים. הם המשיכו לשיר את שירי חיים חפר גם לאחר שהמוזיקה הישראלית עברה משירת היחד לשירת היחיד, מפזמונים לאומיים לפזמונים אינדיבידואליים. ברוח ההקרבה והמסירות לאומה, שאצלם נשענה לא רק על רגש לאומי בריא אלא גם על יסודות של מצווה ואמונה, הם קמו והקימו במסירות נפש מפעל התיישבות מפואר. אלא שבניגוד לחיים חפר וחבריו, חסרה לדור המייסדים של ההתיישבות וגם לדור ההמשך היכולת הזאת לחבר לעצמו שירים. לבטא בחגיגיות פיוטית, במשקל ובחרוז את גדולתו של המעשה לו זכו להיות שותפים.
האם לדרור וינברג לא מגיע פזמון משלו, כמו לדודו איש הפלמ"ח? הוא לא סחב מהלול, אז מה, אין מה לשיר עליו? האם את גבורתו של רועי קליין אפשר לתאר רק בפרוזה? ובעצם למה לדבר רק על שירים עצובים - היכן השירים שיבטאו את חדוות הבניין והיצירה של הבנים השבים לגבולם? את חדוות העבודה העברית המתחדשת בחקלאות ובבניין?

 

3.      המפעל הגדול מתוצרת רוח החלוציות הציונית-דתית ממשיך להיות מלווה ברפרטואר של שירים לאומיים חילונים מלפני שני דורות מצד אחד ושירים עם מילות קודש עתיקות ממקורותינו מצד שני. הפזמונים החדשים הללו שטרם נכתבו, אלה שצריכים להיכתב בלשון ימינו ולבטא באופן אותנטי ומדויק את מה שעובר עלינו, חסרים מאוד גם כדי להרים את המוראל וללכד את השורות מבפנים, וגם כדי להקרין את הרוח הזאת כלפי חוץ. עם כל הכבוד לספרים מרובי-דפים הדורשים ריכוז רב ושעות של קריאה, אין כמו פזמון טוב עם מנגינה מתאימה כדי להפיץ את הרוח ואת המסר. בתחילת דרכה של תנועת בני עקיבא חוברו בתוכה כמה וכמה פזמונים יפים שהזינו את המוראל התנועתי במשך עשרות שנים. מחנך דגול מסוגו של הרב משה-צבי נריה הבין את חשיבות הפזמונים הללו, ובכישרונו המבורך חיבר בעצמו כמה מהם. אבל גם היצירה החלקית הזאת נעלמה ואיננה. ההתיישבות היהודית ביו"ש כבר הספיקה להצמיח לא מעט יוצרים מוזיקליים טובים, אבל המילים שלהם הולכות למחוזות נפשיים אחרים וממעטות לעסוק בחוויית העשייה הציונית-דתית בת זמננו.

 

4.      "איפה הסופרים שלכם", שאלתו המפורסמת של עמוס עוז מלפני כשלושים שנה, קיבלה ב-15 השנים האחרונות תשובות די טובות. גם כותבי שירה צומחים לרוב בערוגותיה של הציונות הדתית, ואפילו יצירות קולנועיות ראויות מתחילות להיראות כאן אחרי שנים של גישושי יצירה שלא הצליחו לרוות את הצימאון. דווקא התחום הפשוט לכאורה של כתיבת פזמונים נותר כשדה בור, וקשה להבין מדוע. אולי שורש הבעיה נעוץ באותו נאום מאתגר של עמוס עוז. אולי במקום עוז מוטב היה להביא לעפרה את חיים חפר שישאל איפה הפזמונאים שלכם.

האם לדרור וינברג לא מגיע פזמון משלו, כמו לדודו איש הפלמ"ח? הוא לא סחב מהלול, אז מה, אין מה לשיר עליו? האם את גבורתו של רועי קליין אפשר לתאר רק בפרוזה? והיכן הפזמונאי שישיר את הוד גבורתה של אם הבנים הקצינים מרים פרץ? ובעצם למה לדבר רק על שירים עצובים - היכן השירים שיבטאו את חדוות הבניין והיצירה של הבנים השבים לגבולם? את חדוות העבודה העברית המתחדשת בחקלאות ובבניין? עד כה כמעט שלא היו ניסיונות, והמעט שנעשה לא תפש, אולי משום שלא היה מספיק טוב ואולי מסיבות אחרות. האם יש סיכוי שלאחר 40 שנות התיישבות ביו"ש יקום מישהו מבני ההתיישבות ויחבר לה פזמון ראוי לשמו שיושר בפי כל?

5.      אז מה עושים? מעודדים כתיבת פזמונים. מפנימים שלצידם של גיבורי חיל ומעש המוסרים את נפשם צריכים להיות גם פזמונאים שקושרים כתרים לגבורתם ומחנכים לאורה את הדור הזה ואת הדורות הבאים. מחפשים איפה יש צעירים עם פוטנציאל להיות חיים חפר או נעמי שמר משלנו, ועוזרים להם לטפח את הכישרון ולהוציא אותו אל הפועל. מקיימים תחרויות יצירה וזמר ומצעדי פזמונים.

המתנ"סים המקומיים צריכים להביא קצת פחות אמנים בעלי-שם מבחוץ, ולהפנות משאבים ולתת במות ליצירה המקומית. במקום ללכת על בטוח ולהביא אמנים שכבר הצליחו בתל-אביב, להעז לקחת סיכון ולטפח את היצירה המקומית. כי פזמון טוב על חלוצים בני-זמננו שכל המדינה שרה אותו, אין לך התנחלות בלבבות גדולה מזו.