בשבע 512: קצת צניעות, בבקשה

עדי גרסיאל , י"א בתשרי תשע"ג

נוחי דנקנר, עופר נמרודי, האינטרנט, ישראל היום של שלדון אדלסון, המנהלים והממשלה - זו רשימה, חלקית כנראה, של האשמים בקריסתו של 'מעריב'. כך לפחות לפי השלטים והקריאות בהפגנות של עובדי העיתון. ואכן, לכל אחד מאלה יש מן הסתם חלק בקשייו של 'מעריב'. אבל נדמה שמהדיון נעדרה כמעט לחלוטין השאלה הבאה: אם כ-ו-ל-ם אשמים, יכול להיות שגם לעיתונאי מעריב יש חלקיק קטנטן, זעיר ממש, באחריות למצב?

לכאורה, כמו שאומרים בצבא, אין חיילים רעים, יש רק מפקדים גרועים. כלומר, עם ניהול אחר ובלי תחרות כה קשה מעריב היה שורד. אלא שעיתונאים נעלבים כשמשווים אותם לחיילים או מכנים אותם "שכירי עט". מבחינתם, ובצדק, הם נוטרי הדמוקרטיה, שיניו וציפורניו של כלב השמירה התקשורתי. ולמי שתופס את עצמו כמומחה וכדעתן, מתייחסים כ'ראש גדול' ודורשים ממנו יותר.

מפרשננו הבכיר, שיודע בדיוק מה נאמר בשיחה בארבע עיניים בין נתניהו לאובמה וגם מה ייאמר בשיחה הבאה, היינו מצפים לפני שנים לניתוח מבריק על הנתק בין העיתון לקוראיו, שהיה מוביל אולי לשינוי הקו המערכתי. ומהמומחה לכלכלה, שאין מניה בבורסה שהוא לא מכיר, אפשר היה לדרוש לגלות בקיאות רבה יותר בניהול הכספים של העיתון שלו. בקיצור, מי שמתיימר לדעת, לנתח ולפרשן את הנעשה בארץ ובעולם, לא יכול להטיל את האחריות למצוקותיו על כל האחרים, כאילו היה עובד פס ייצור במפעל בעיירה נידחת.

אין מה לשמוח לאידם או להטיח האשמות באנשים שמטה לחמם נשבר. אך המשבר בשוק התקשורת הוא הזדמנות טובה לסוג של חשבון נפש ולחזרה לערכים ישנים, כמו צניעות: בשכר הטלנטים והמנהלים ובעיקר בגישה העיתונאית. לא לנסות לחנך את הציבור, להפסיק לבוז לכל מי שאינו מחזיק בעמדות הנכונות ולהפנים שהתקשורת היא נדבך חשוב, אך בסופו של יום המציאות היא מה שקורה בשטח, ולא מה שנכתב על כך בעיתון.

עדי גרסיאל

 

 

כוח לעוות

כוחי ועוצם ידי עשה לי את האייטם הזה.

אני עושה אייטם כי אני יכול. כי אני חזק. לא בגלל שבאמת יש עניין לציבור, אלא בגלל שיש לי כוח. כך כוחה העצמי של התקשורת יוצר פרופורציות מעוותות בשיח הציבורי.

בעוד קהל של אלפים משתתף בלווייתו של החייל שנהרג בגבול הדרום, נתנאל יהלומי הי"ד, זכו במדינת תלאביב להתייחס בעיקר לתרומתם האדירה של מאה ומשהו אנשים חשובים יותר. אלה הגיעו להפגין נגד הדתיים החשוכים, שכופים עליהם שעון חורף. רק  כמה שעות לאחר צאת השבת, בזמן הלוויה, העלו את הידיעה שוב לדף הבית  ב-ynet, אך באתר מעריב  – אף מילה.

בחג הראשון של סוכות לפני חמש שנים נפטר הרב הראשי לישראל לשעבר וראש ישיבת מרכז הרב, הרב אברהם שפירא זצ"ל. באותו זמן נפטר גם עיתונאי שהתקשורת מאוד מחזיקה ממנו – ילד שגדל במאה שערים, פרק עול ועשה חיל בעולם התקשורת הישראלי. חוסר הפרופורציה של סיקור פטירתם היה מדהים, גם בערוץ הטלוויזיה הממלכתי שחי מכספי הציבור. חצי דקה של דיווח על הרב שפירא, לעומת ראיונות של רבע שעה על אותו עיתונאי. נזכרתי בכך כשבשבוע שעבר הלך לעולמו אדם שהפך לאייקון תרבותי מימות הפלמ"ח, חיים חפר. אכן, חפר תרם רבות לתרבות הישראלית והעיתונאית, אך שוב יש היפוך בין כמות הסיקור לבין הציבור: על פי הדיווח השתתפו רק כ-300 איש בלווייתו של חפר, לעומת  כרבע מיליון איש שהגיעו ללווות רק לפני כמה חודשים את הרב אלישיב, שפטירתו זכתה לסיקור מופחת בהרבה.

אמירה אחת מכוערת של פעילת כ"ך נגד עובדים זרים בפייסבוק זוכה לגינויים בתוכניות רדיו, בעוד אמירות מבחילות כלפי "מתנחלים" וחרדים עוברות בשקט מיקרופוני.

ומילה קטנה ל'מעריב': אם אתם באמת רוצים את אהדת הציבור, מינויו של פעיל שמאל קיצוני ליו"ר הוועד של עובדי העיתון הוא צעד בכיוון הלא נכון. 

חני לוז

 

 

בלי אידיאולוגיה

בין אנשי התרבות אשר זוכים לתהילה ובכל זאת זקוקים לתשובה, המפיצים דעות עקומות ושנאות על ישראל, על הציונות ועל היהדות, אני כולל יצחק לאור. לא רק ב'הארץ' הוא מפרסם, אלא גם בבמות כגון 'כתב העת לספרות הלונדוני'. לפני שלושה עשורים כתב את שירו "המנון לגוש (אמונים)", ובו השורות: "ואנחנו מתגמלים על כל מה שעשו לנו כאן / בארץ גלותנו... והרגו בנו... ואת חג חרותנו יום חג המצות הזה... נחוג בהתכוונות ובמצוֹתינו דם נערים פלסטיניים" ומאז לא הסתכל אחורה.  ביום שישי שעבר הוא הפנה את עטו לביקורת התקשורת, במאמר ב'הארץ' שכותרו "תענוגות חינם". ויש בהגיגיו, לפלא, דבר טוב: "דמוקרטיה צריכה עיתונות, ומצד אחר, ערוץ 10 - העתק חיוור של ערוץ 2 - מעולם לא הרוויח, הוא נושא את שם 'הביקורתיות' לשווא, ואין סיבה שהציבור יממן את ה'טאלנטים' שלו". וגם אבחון חכם זה: "מידע ופרשנות נדחקים, בשם העינוג".  וגם אם זעמו יוצא על הסתרת הכיבוש ועוולותיו, כביכול, הרי לאור בכל זאת מצביע על בעיה יסודית הקיימת בתקשורת שלנו.  

אם בעבר העיתונות הישראלית היתה ברובה כלי בידי אנשי אידיאולוגיה ופוליטיקה, היום המוטו הוא איך להרוויח ואיך להתחבר לגורמי עוצמה שלטוניים. הסכנה לדמוקרטיה והפגיעה בזכות הציבור לדעת גדולה וגוברת. בספר חדש טוען מיק היוום הבריטי שהתקשורת הליברלית בכלל איננה כה חופשית כפי שמתיימרים לייצג. לדעתו, אם לא נעמוד על המשמר ונרשה לתקשורת לפרסם מבלי לאתגר אותה, לדרוש הוכחות וגם ולבקר אותה, היא תשתולל ללא רסן.

אם יש חטא שחטאנו כצרכני תקשורת ושעליו יש להתכפר, הוא להיות מעורבים יותר בשמירה על אתיקה מקצועית, בהגשת תלונות ובהעברת תגובות. 

ישראל מידד

 

 

חדשות בחדשות

כמאה מעובדי מעריב הפגינו ביום שני בצהריים מול משרדי הכשרת היישוב בתל אביב. העובדים קראו ליו"ר החברה, עופר נמרודי, מו"ל מעריב לשעבר, לדאוג לתשלום חובות העיתון לעובדיו. (עוד על המשבר ב'מעריב', ראו כתבה בעמ' ??)

 

שני גברים נעצרו בצרפת בחשד שתכננו לרצוח את עורך העיתון הסאטירי 'שארלי הבדו', אשר פרסם בשבוע שעבר קריקטורות שלועגות למוחמד.

 

עיתונאי 'הארץ' שבתו השבוע למשך שעתיים, במחאה על תוכניתה של ההנהלה לפטר בימים הקרובים כמאה עיתונאים.

 

 

 

ביקורת הנקרא

"חג הרוכבים: קבלו סקירת מוצרים" (ynet)

אז אנחנו מבינים שאת ה-4 בנובמבר אתם תכנו 'חג הראיונות עם בני משפחת עמיר', כן?

 

"שעון החושך חושף בפנינו מדינה ששקעה לתהום" (אורי משגב, 'הארץ')

מועמד לפרס הכתיבה המאופקת של השבוע

 

"גבורת הלוחמת" (כותרת ראשית, 'ידיעות אחרונות')

מישהו צריך לספר להם על החברה שלה, זאת שברחה באמצע הקרב