בשבע 512: אנטישמיות מכובסת

מאחורי הביקורת על התערבותו של נתניהו בבחירות בארה"ב מסתתרת תקווה שאובמה יתערב בבחירות אצלנו וידחק את נתניהו החוצה

דברים שרואים מכאן , י"א בתשרי תשע"ג

מצד אחד היהודים סופגים האשמות ומעשי נקם על אחריותם כביכול לסרט 'תמימות המוסלמים'. מאידך, מי שמבקשים להצר את צעדי האסלאם כורכים באותה חבילה גם את היהדות  * מאחורי הביקורת על התערבותו של נתניהו בבחירות בארה"ב מסתתרת תקווה שאובמה יתערב בבחירות אצלנו וידחק את נתניהו החוצה

כאשר העולם נחלק בין חסידיו של מרקס לאנטי קומוניסטים, האנטישמיות לא התקשתה לתקוף את היהודים בו זמנית משני כיוונים מנוגדים. מצד אחד הוצגו היהודים כקפיטליסטים תאבי בצע שמתעלקים על העובדים, ומצד שני כרדיקלים שמבקשים להחריב את העולם עד היסוד לטובת השלטת הקומוניזם. גם היום, לאחר שמלחמת התרבויות החליפה את מלחמת המעמדות, עדיין עולם כמנהגו נוהג והיהודים ממשיכים לספוג משני הכיוונים.

כאשר פרץ הפולמוס שחולל הסרט 'תמימות המוסלמים', היהודים הואשמו כמי שעומדים מאחוריו. הסרט הזה, שעשוי ברמה שהיתה מביישת מגמת קולנוע בישיבה תיכונית, עלה כביכול חמישה מיליון דולר ומומן בידי חמישים בעלי ממון יהודיים.

התיאור הזה התקבל כאמת צרופה בתקשורת, כולל בעיתונים מכובדים. שוב היהודים אשמים בהצתת התבערה שגרמה כביכול למתקפה על הקונסוליה האמריקנית בבנגזי שבלוב, ולמות השגריר סטיבנס ועובדי שגרירות נוספים. כעבור יומיים התגלה שלא יהודים, לא חמישה מיליון ולא נעליים. אבל עובדות מעולם לא השביתו את שמחת האסלאמיסטים. בטהרן ממשיכים להאשים את הציונים באחריות לסרט, ודגלי ישראל וארה"ב נשרפים בצוותא בעולם המוסלמי כנקמה. ליד פריז התפוצץ מטען בחנות יהודית כנקמה על הפגיעה בנביא. ארגון סלפיסטי ביצע בגבול מצרים פיגוע שבו נפל רב"ט נתנאל יהלומי הי"ד, ובמסגרת קבלת האחריות הציג והצדיק את המעשה כ"ענישה למי שפגע בנביא האהוב".

ההפגנות המשולהבות נגד ארה"ב וישראל גם נועדו לספק מוזיקת רקע לדבריו של נשיא מצרים, מוחמד מורסי, בריאיון שהעניק לניו יורק טיימס. הראיס אינו מתחרט על האיטיות שגילה המשטר בריסון ההפגנות האנטי-אמריקניות בקהיר. מורסי מיהר להעביר את האחריות למגרש האמריקני ולהסביר שהאמריקנים משלמים את מחיר תמיכתם ברודנים ערביים ובישראל. המסר ברור: מי שמבקש למלט את נפשו מזעם ההמונים, כדאי לו לתפוס מרחק מישראל ומהיהודים.

אפשר לומר שהפכנו כמעט אדישים להסתה הערבית והאסלאמית, למרות שמדינת ישראל והעם היהודי עלולים לשלם עליה מחיר כבד, כפי שכבר אירע בעבר. אולם האכזבה האמיתית מגיעה דווקא מצדם של מי שמתקוממים כביכול נגד השתלטות האסלאם ונגד הנטייה לפייס את הקנאים על מנת לקנות שקט.

כתב העת הצרפתי הסאטירי שארלי הבדו, שמשרדיו הושמדו לפני שנה על ידי קנאים מוסלמים, החליט להגיב על המסע נגד הסרט בפרסום קריקטורות בגנות מוחמד. אבל המאייר שארב החליט שלא יאה לתקוף רק את המוסלמים כקבוצה שנהנית מחסינות מביקורת, ובקריקטורת השער חייב לככב גם יהודי חרדי אשר דוחף אימאם מוסלמי בכיסא גלגלים תחת הכותרת "אסור לפגוע בהם". הצירוף הזה די תמוה, כאילו נהנתה היהדות בצרפת אי פעם מחסינות, וכאילו יהודי צרפת עלולים לתקוף את משרדי העיתון כפי שעשו המוסלמים.

'החזית הלאומית' בהנהגת מרין לה פן הבליטה את מאבקה בהגירה המוסלמית. בשתי מערכות הבחירות האחרונות ניסתה החזית להעביר לשורותיה בוחרים יהודיים, בטענה שרק החזית עשויה לספק ליהודים מגן בפני התנכלויות המוסלמים.

אולם בריאיון לעיתון לה מונד לה פן ביקשה להטיל איסור על חבישת כיפה ברשות הרבים: היות ודין הכיפה היהודית כדין הרעלה המוסלמית, אלו ואלו אסורים בצרפת החילונית. הגברת לה פן אמנם ניסתה לתקן ולומר בשידור בערוץ הטלוויזיה TF-1 שאמנם "הכיפה לא מהווה בעיה במדינתנו" אבל חייבים לדרוש מהיהודים את "המאמץ הקטן הזה, הקורבן הקטן הזה" על מנת להציג את הדברים על בסיס שוויוני ולהדוף כל האשמה של שנאת האסלאם. כדי להמתיק את הגלולה המרה, הגברת לה פן הזכירה ליהודים שהם למעשה כבר ויתרו מרצון על הכיפה היות והיא מזמינה התקפות של בריונים מוסלמים.

לצערנו הסיפור לא נגמר בדמות מפוקפקת כמו לה פן. זה נמשך גם בהולנד, שם הובילה מפלגה החירות של חירט וילדרס, דמות הרבה יותר סימפטית, את המאבק נגד השחיטה. במדינות אחרות מתנכלים לברית המילה. על מנת להצר את התרחבות הקהילה המוסלמית, נדרשים היהודים לשלם את המחיר במטבע דתי.

מאחורי הביקורת על התערבותו של נתניהו בבחירות בארה"ב מסתתרת תקווה שאובמה יתערב בבחירות אצלנו וידחק את נתניהו החוצה

היהודים מחרחרי מלחמה

יריביו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מרוצים מהסקרים המצביעים על יתרון לנשיא ברק אובמה ועל קשייו של מיט רומני. התקווה הכמוסה שלהם היא כמובן שאובמה בקדנציה השנייה ידחק את נתניהו לפינה, כפי שעשה בוש האב ליצחק שמיר, והבוחר הישראלי החרד לגורלם של יחסי ישראל-ארה"ב יבעט בנתניהו כפי שעשה לשמיר בבחירות 1992. אולם משאלות כאלו חייבות להישאר בלב, ולכן הקו המוצהר הוא משהו בסגנון "התערבותו הבוטה של בנימין נתניהו במערכת הבחירות של ארה"ב והתעקשותו הפומבית על קווים אדומים הסבו נזק בלתי ניתן לתיקון ליחסי ישראל-ארה"ב".
: המאייר של העיתון הצרפתי החליט שלא יאה לתקוף רק את המוסלמים כקבוצה שנהנית מחסינות מביקורת, ובקריקטורת השער חייב לככב גם יהודי חרדי יחד עם אימאם מוסלמי תחת הכותרת "אסור לפגוע בהם". הצירוף הזה די תמוה, כאילו נהנתה היהדות בצרפת אי פעם מחסינות, וכאילו יהודי צרפת עלולים לתקוף את משרדי העיתון כפי שעשו המוסלמים

כפי שהגיב ראש הממשלה בצדק, לוח הזמנים של תוכנית הגרעין האיראנית אינו מתחשב בלו"ז מערכת הבחירות בארה"ב. אפשר להשוות את נתניהו למתרימי העמותות שמתקשרים אלינו כמעט מדי יום. מצד אחד, אחרי הטלמרקטר הרביעי שמתקשר אליך בתוך שעה אחת אתה מתחיל להתעצבן. מצד שני, בלי אותם מתרימים בלתי נלאים ספק אם אותן עמותות חשובות היו מצליחות לפעול.

נתניהו בהפצרותיו לא מאפשר לנושא להידחק מסדר היום, ואותה פעילות שכן מתבצעת מול איראן מתבצעת הודות ללחץ הישראלי. לממשל אובמה הלחץ הזה לא נוח מבחינה פוליטית. הנשיא משווק את עצמו לבוחרים כמי שעשה רבות בתחום החוץ והביטחון, תחום שמסורתית נחשב דווקא לצד החזק של המפלגה הרפובליקנית. לקח לממשל יותר משבוע להודות שהמתקפה בלוב לא היתה תגובה ספונטנית לפרשת הסרט נגד מוחמד אלא פיגוע טרור מתוכנן, היות והודאה כזאת לא הסתדרה עם הקו הרשמי שהטרור נמצא בנסיגה.

גם התזכורות על התקדמות תוכנית הגרעין הצבאית האיראנית אינן עולות בקנה אחד עם הנרטיב שהממשל מבקש למכור לציבור, בסיוע המעטפת התקשורתית המפנקת שהוא זוכה לה. כך למשל, העיתונות הישראלית כמעט ללא יוצא מן הכלל הבליטה את הריאיון שהתפרסם בעיתון 'אל חייאת'. בריאיון זה הודה פרידון עבאסי, סגן נשיא איראן, שמדינתו שיקרה לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה גרעינית לצורך קידום הפרויקט הגרעיני. בארה"ב הידיעה הזאת בקושי זכתה לפרסום. ידיעה כזאת אינה משרתת את הקו של ממשל אובמה הטוען כי חלון ההזדמנות למשא ומתן עודנו פתוח. מה יועיל החלון ומה ערכן של ההבנות שיגובשו עם משטר שמשקר במצח נחושה, הן לגבי הגרעין והן לגבי מעורבותה של איראן בסוריה, ואף מתפאר פומבית במעשי התרמית?

נתניהו נאלץ כעת לשאת גם בחלק מהנטל ההסברתי, שבימים כתיקונים גורמים יהודיים ולא יהודיים בארה"ב היו מרימים. בתקופה הנאצית הנשיא פרנקלין רוזוולט היה מזהיר את בני שיחו היהודים להמעיט בהפצרות להקשיח את הקו כלפי גרמניה, היות והדבר עלול להגביר את האנטישמיות בארה"ב ולצייר את היהודים כמחרחרי מלחמה. הקהילה היהודית היום אמנם יותר חזקה מאשר בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, אבל גם כיום מתנהל מאבק מול נימות אנטישמיות כלפי יהודים שמצדדים בפעילות אמריקנית נגד הגרעין האיראני. במקום להשתמש במילה יהודי משתמשים כיום בביטוי ניאו-קונסרבטיבי, כאשר הכוונה לאותו חוג רעיוני שדחף למתקפה על סדאם חוסיין וכלל בתוכו יהודים כגון פול וולפוויץ' וריצ'ארד פרל, ולא יהודים כגון סגן הנשיא לשעבר דיק צ'ייני, שר ההגנה ראמספלד ומזכירת המדינה רייס. אולם בעגה האנטישמית הביטוי ניאו-קונסרבטיבי הפך לשם נרדף ליהודים המבקשים כביכול לסבך את אמריקה במלחמות לטובת ישראל. יועצו של רומני דן סנור סומן כניאו-שמרן שהצליח להתברג מחדש בצמרת ומוליך את המועמד באף לטובת ישראל. במקום להסתייג מההאשמות האנטישמיות הללו, ממשל אובמה מסתייע בהם.