חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מנגנים בלב אחד

חברי רביעיית 'הלב והמעיין' רוצים מוזיקה שמנוגנת מבפנים, ומואסים ב"מוזיקה החסידית התעשייתית", כהגדרתם
27/09/12, 16:27
עפרה לקס

 השילוב הנדיר של קיבוצניק חוזר בתשובה, חסיד ברסלב ממאה שערים, בן למשפחה מטג'יקיסטן ויליד עכו שגדל על אום כולתום, יוצר הרמוניה מוזיקלית שזיכתה את ההרכב בפרסים בינלאומיים | למרות ההצלחה, הם מסרבים להתייחס למילה אגו, ומסבירים איך מדיסק ניגוני חב"ד החדש נעדר דווקא ניגון 'ארבע בבות'

חדר החזרות של בית משפחת אלייב הוא תפאורה מושלמת למפגש עם חברי 'הלב והמעיין'. בכניסה אותות ופרסים בהם זכתה המשפחה, בחדר עצמו מעילים ססגוניים ובגדי הופעה, כלי נגינה אתניים, פסנתר וגם מסך, עליו תוקרן בהמשך הופעה של המשפחה באחד הפסטיבלים.

אל החמימות הביתית של המשפחה יוצאת טג'יקיסטן גולשים בנחת חיליק פרנק, נגן הקלרינט וחסיד ברסלב שגר בליבה של שכונת מאה שערים, ונאור כרמי, מוזיקאי מחונן שהיום הוא חסיד חב"ד, תושב קריית מלאכי. השניים טופחים בחמימות על שכמו של המארח, אריאל אלייב, מוזיקאי ואקורדיוניסט הלהקה. החבורה הזאת פלוס אורן צור, כנר וירטואוז, גם הוא חוזר בתשובה ותושב חריש, שישלים את התמונה מאוחר יותר, יוצרים שיחה מרתקת שמגלה, כמו בנגינה שלהם, משהו מורכב ומגוון מאוד, אבל גם הרמוני ושלם. אגו והחצנה לא יהיו כאן. הומור ופרגון – כן, והרבה. היכונו למסע עם מוזיקאים שמכווננים את עצמם אחרת.

 

 הילד רוצה קונטרבס

שנות ילדותו הראשונות של נאור כרמי (42) עברו עליו בעיר העתיקה של עכו, "בתוך כל הערבים". פס הקול הראשון ששמע היו פריד אל אטרש ואום כולתום, ולמרות כל הסיבובים המוזיקליים שעשה בחייו, המוזיקה הערבית היא עדיין זו שמרגשת ומחזירה אותו הביתה.
חיליק פרנק: הוא מגיע ממוזיקה ערבית, הוא ממוזיקה בוכרית, אני מחסידית ואורן ממוזיקת קאנטרי וקלאסית. האישיות של כל אחד שנבנתה במשך שנים, מתנקזת פה עם לבביות ונשמתיות של ארבעה אנשים שמביאים לכאן את התמצית שלהם. לא יכול להיות יותר מזה

בגיל חמש, כך מספרת האגדה המשפחתית, רץ נאור הילד לאימו, תפס בשמלתה ואמר "קונטצטבה". גם האם לא הבינה למה מתכוון הפעוט, אבל הוא לא ויתר, עד שהיא באה איתו למקום שליבו חפץ: הקונסרבטוריון העירוני. הילד הצביע על הקונטרבס, לא פחות, ואותו סימן כמשאת נפשו.

למשך מספר שנים הילד בכל זאת ירד מהעץ, ולמד לנגן דווקא על בריטון. בצה"ל הוא שירת כנגן בלהקת פיקוד מרכז, תופעה צה"לית שהוא לא מאוד מעריך, ובמשך השנים הפך לג'אזיסט מוכר. בגיל 23 הוא חזר לחלום הישן, הקונטרבס, כלי גדול מאוד ולא קל, שעליו הוא מנגן עד היום.

נאור מסמן שתי תחנות חשובות בחייו. הראשונה היא המפגש עם להקת 'הברירה הטבעית', שאיתה ניגן מאמצע שנות ה-90. "איתם התחברתי לילדות שלי, שם קיבלתי צבעים, התחלתי להתעמק במוזיקה ששייכת לאזור הגיאוגרפי שאני גר בו, קרי ארץ ישראל עם כל הגבולות שלה. כל זה היה עוד לפני שהתחילה המוזיקה האתנית בארץ".

לנקודת המפנה השנייה בחייו קוראים מאיר אריאל, איתו הוא ניגן ומדבריו שתה בצמא במשך ארבע שנים. "הוא היה המורה הרוחני הראשון שלי. הוא היה כמו אבא שלי. לניסים קלדרון שכותב עליו ספר, אמרתי שהוא החזיר אותי בתשובה. הוא ענה שאני האדם ה-52 שהוא מראיין על מאיר, ובלי יוצא מן הכלל כולם אמרו שהוא הבן אדם הכי משמעותי בחיים שלהם". במהלך השנים ניגן נאור גם עם ברי סחרוף, עם ההרכב 'בוסתן אברהם' ועוד, ועד היום הוא מפיק מוזיקלי של פרויקטים שונים.

החזרה הרשמית של נאור בתשובה קרתה לפני 14 שנים, בימי 'הברירה הטבעית'. "לא קרה שום דבר דרמטי, בחרתי בזה. החלטתי שאני רוצה להיות יהודי, שאני רוצה להתחתן ולהיות חב"דניק, וזו היתה החלטה שכלית". המשפחה הגיבה בזעזוע: "אמא שלי בכתה, והיום היא בוכה על זה ששאר האחים שלי לא חזרו בתשובה".

תשלום בקולה ובורקס

אמו של חיליק פרנק (34), בני ברקי במקור, היא אמנם ריתמיקאית, סבתו מנגנת עד היום במועדוני זקנים וסבא רבה שלו היה בעל תפילה ובעל מנגן בויז'ניץ. ובכל זאת, כשהוא החל לבקש מהוריו קלרינט בגיל 15, הם ממש לא נטו להסכים. חיליק הכיר את הקלרינט מהילולת רשב"י במירון, אליה נהג לנסוע עם אביו בכל שנה, מגיל צעיר. "אבי הוא אלף דורות בליטא, הם לא ראו צורה של כלי נגינה ולא נגינה". האב אמנם עשה מפנה חד מליטא לברסלב, אבל חיליק מסוגל לזכור מסביבתו רק משפחה אחת שילדיה ניגנו, והם עשו את זה בשקט, "כדי שלא יתקלקל השם של המשפחה".

נאור: "אני לא מבין, זה הרי חסידות ברסלב".

חיליק: "הברסלב של בני ברק זה לא הברסלב שאתה מכיר".

נאור: "אבל שינגנו! חסידים אנחנו!".

בסופו של דבר הובא לחיליק הקלרינט שהמתין בבוידם של הדוד שנים ארוכות, והנער התחיל להתאמן "לפעמים גם תשע שעות ביום, מרוב אהבה למוזיקה".

תשע שעות?

נאור לא מתפלא על התופעה, אריאל דווקא כן.

אחרי שההורים ראו שהוא כל כך מתאמץ, הם מצאו לו מורה לנגינה בשם רומן קונצמן - אמן בינלאומי שחזר בתשובה, שבתוככי בני ברק לא היה דמות מוכרת.

מתי החלטת שאתה נגן?

נאור: "לא מחליטים. את חושבת שבחרתי בזה? אולי תשאלי באיזה גיל התחלתי לצחצח שיניים?".

חיליק: "נכון, זו לא החלטה. אני לא חשבתי שאעלה על במה. הצורך לנגן היה נפשי". הפעם הראשונה שבה ניגן ברצינות היתה במירון, שנתיים אחרי שעשה היכרות קרובה עם הקלרינט. התזמורת היתה זקוקה נואשות לנגן, וכולם החלו לחפש אחרי חיליק, שנתן מענה של שעתיים רצופות. בהמשך, באופן די מחתרתי, הוא החל לנגן עם תזמורת בחתונות. התשלום על נגינה במשך שבוע שלם היה נסיעה לבריכה ביום שישי עם קולה ובורקס.

היום היית לוקח אותם לבית הדין לעבודה.

"מבחינתי זו היתה חוויה. התחלתי להתבטא בתזמורת. עד היום אני מודה להם".

 

 איזה ניגונים יש לסאטמר?

וידוי של נאור: "אני ADHD. יש לי רעיון, יש מיד עשייה, אין שהות". יום אחד עלה בראשו הרעיון לעשות הופעה של ניגוני חסידות בבית 'אבי-חי'. "קבעתי איתם פגישה על הופעה אחת, ותוך כדי שאני יושב מול הוועדה, המוח שלי לא מפסיק לעבוד. אמרתי לעצמי 'אידיוט, למה אתה חושב על הופעה אחת, דבר איתם על סידרה'". מי שחושב שהרעיון היה הפצת המורשת החסידית - טועה. המוטיבציה היתה פשוט ליצור במוזיקה. "לא הכרתי בכלל את העולם של הניגונים החסידיים. קצת חב"ד, אולי 20 ניגונים. כדי לחדד את ההצעה אמרתי להם, בואו נעשה הופעה של סאטמר. אחר כך חיליק אמר לי שאין כמעט ניגונים לסאטמר".

חיליק: "הוא לא ידע מה הוא מדבר". כולם צוחקים, וחיליק ממשיך לתאר את שיחת הטלפון הראשונה ביניהם. התמונה מתבהרת אחרי ויכוח קצרצר בין השניים.

חיליק: "אשתי עמדה לידי. אמרתי לה שהוא מציע לי הופעה, ואני בחיים שלי לא הופעתי מחוץ לחתונות או שמחת בית השואבה. אני גר בתוך הקסבה של מאה שערים. אין מצב להופיע, ישחטו אותי ויתלו אותי על העמוד. האמת היא שאז גם האמנתי בזה, בשביל מה צריך להופיע?".

חיליק ניסה להתחמק, אבל נאור התעקש. "אמרתי לאשתי ביידיש: איך אני מוריד אותו מהעץ, היא ענתה: גיב הים א פרייז. אז אמרתי לו: אם אתה באמת רוצה, תן לי סכום. הוא אמר 'אני אתן לך יותר'. אני מסתכל על אשתי והיא עליי וחושבים, מה עושים עם זה? אני אומר לה 'יש פה גם כסף, אני הולך על זה'".

הפגישה הראשונה בין השניים היתה במוצאי שבת, חיליק ניגן ונאור רשם תווים. "הוא לא הכיר כלום, רק 'עוז והדר', ואמרתי לו שזה לא שייך".

נאור, אז אתה מחליט להכניס לפאזל הזה את אריאל ואורן.

"מי שהיה בסביבה".

אריאל אלייב (45) דווקא נולד לתוך המוזיקה. אביו, אלו אלייב, שחוגג אוטוטו 70, נמצא על הבמה מגיל 10, וכל השנים חלם על הקמת להקה משפחתית, מה שהתבטא בחינוך מוזיקלי של הילדים מגיל צעיר. אריאל ראה את הקהל מגובה הבמה כבר בגיל ארבע, כשהוא מתופף. היום גם ילדיו הגדולים מופיעים עם המשפחה בכל העולם.

אלו אלייב היה אמן לאומי בטג'יקיסטן, מדינת הולדתו. השלטון של ברית המועצות, שכלל את חבל הארץ הזה, לא איפשר לו לצאת מהמדינה. לפני 21 שנים, כשהחלו מהומות פנימיות, הוא החליט שזה הזמן ללכת. "באותו זמן הגיעו אלינו הביתה חמישה במאים ושחקנים מגרמניה, כדי ללמוד מאבא לנגן על דויירה (סוג של תוף) שאיתו אבא הופיע בכל העולם. הם התארחו אצלנו במשך חודש, והודיעו בכל העיתונים ובטלוויזיה שחתמנו איתם על שלוש שנים עבודה בגרמניה". האב ניצל את הפרסום, ויום אחד הודיע לבני המשפחה שנוסעים. "לקחנו בגדי הופעה, כלים מוזיקליים, ועלינו על המטוס. אף אחד לא ידע שאנחנו נוסעים לישראל". הבית על כל רכושו הומר למצלמת וידאו ועוד 100 דולר, והמשפחה נחתה בישראל ב-14 בינואר 1991, יומיים לפני תום האולטימטום שהציבה ארצות הברית לסדאם חוסיין. "איך שהאזעקה היתה נגמרת, היינו לוקחים כלים ומנגנים. מוזיקה היא החיים". ההופעה הראשונה של המשפחה היתה בפורים, מיד בתום המלחמה. "הופענו בפני בוכרים, והגיע לשם יוסף בן ישראל אקירוב, שעבד ברדיו, אהב את המופע והזמין אותנו להופיע בפסטיבל ים תיכוני בנצרת. שם הכרנו את אתניקס ומיקי גבריאלוב ואריק לביא".

אתם מנגנים שלושה דורות ביחד.

"זה מדהים. אני מרגיש שזה מאחד אותנו וזה טוב וחזק". אריאל גם מתגורר עם משפחתו אצל ההורים, במה שמבחינתו הוא הצורה הכי נכונה לחיות. המוזיקה חיה ונושמת בבית. הבן הגדול, בן ה-18, עסוק בחזרות ובהופעות, כי הוא חלק מהלהקה המשפחתית, "ככה אין לו זמן למועדונים". הבן הצעיר, כמעט בן שנתיים, מחזיק טעם אנין במוזיקה. המועדפים: מוזיקה אוזבקית, בלוז וג'אז.

"היינו בחו"ל, בפסטיבלים גדולים בעולם עם נגנים גדולים. כמו ש'הלב והמעיין' זכה מקום ראשון בפסטיבל באמסטרדם בגלל מה שיש בלב של הנגנים, אנחנו, משפחת אלייב, גם יוצאים אל הבמה מהסבא ועד הנכדה, וזה מקרב את הקהל".

כששמעו במשפחה שאתה הולך לנגן מוזיקה אשכנזית, לא נידו אותך?
נאור כרמי: אצל בטהובן יש את הקול הפנימי: זה טוב, זה לא טוב, יאהבו את זה? וכאן המחשבה של המחבר, שהוא בדרך כלל צדיק, היתה האם אני מתחבר אל ה' או לא, האם המוזיקה היא מה'. לפעמים אפילו לא חושבים, מקבלים את זה מלמעלה

"לא. כששמעתי את המוזיקה הזאת, זה נכנס בלב כמו חמאה. המוזיקה הזאת היא הכי אמיתית שבעולם".

נאור: "לא ידענו לאיפה אנחנו הולכים".

חיליק: "אני הכרתי את הניגונים".

נאור: "אבל גם אתה לא ידעת איך זה יישמע".

חיליק: "נכון, אני הבאתי את הניגונים ואת עצמי. והוא (נאור) הביא את כולם".

אריאל: "אבל היו עיבודים, פתיחות וסיומים".

נאור: "נכון, היו עיבודים בקטנה".

חיליק: "אבל כשעלינו לבמה, זו היתה הפעם ראשונה שהרגשתי שאני מנגן והשכינה נמצאת בפנים, ואני לא בעל תשובה ואין לי דמיונות".

למה דווקא אז?

חיליק: "לא יודע. אני אגיד לך משהו על הלהקה, שזה החוט השוזר שלי. שאלו אותי אם אנחנו לא מינימליים כי מדובר בארבעה נגנים. אז לא, המוזיקה שלנו היא מקסימלית. כי בכל המוזיקה החסידית היום, אתה לוחץ PLAY ואז אתה יכול להדביק איזו מנגינה שאתה רוצה. אותו בס, אותן חצוצרות, אותם מעבדים. כל המוזיקה הזאת היא תעשייתית ומגעילה, את יכולה לכתוב את זה במפורש".

נאור: "גם בשמי".

חיליק: "כל נגן מביא מהחולצה והחוצה, אין כלום מבפנים. ואני מדבר על חב"ד, ברסלב ועוד. מביאים מעבד שממציא מפרי דמיונו הקודח, הוא בכלל לא חושב על השיר. לא מעניין אותו המלודיה, הוא רואה פתיח וסיום, זה המוטו וזו הנחת העבודה. הנגן מגיע, לא יודע איזו מוזיקה הוא מנגן. הוא מנגן כמה פעימות, הכל ערוצים, הוא לא צריך לשמוע אף אחד. כל כך הייתי בזבל הזה, שאני רק שומע, אני מקיא".

אתם מקליטים ביחד?

נאור: "לייב, בלי אוזניות. כמו ג'אז".

חיליק: "אריאל לא מביא ללהקה את האקורדיון. זאת רק הסיבה למסיבה. הוא מביא את הלב, המוח, היצירתיות שלו ואת הנשמה שלו, את כל מה שהוא מגלם. את האור הזה הוא מוציא דרך הכלי, האקורדיון".

הלב שלכם אולי נמצא בהופעות, אבל גם כל אחד מביא צבע אחר.

חיליק: "ברור שזה תורם להרחבת הדיסק. הוא מגיע ממוזיקה ערבית, הוא ממוזיקה בוכרית, אני מחסידית ואורן ממוזיקת קאנטרי וקלאסית. האישיות של כל אחד שנבנתה במשך שנים, מתנקזת פה עם לבביות ונשמתיות של ארבעה אנשים שמביאים לכאן את התמצית שלהם. לא יכול להיות יותר מזה".

אורן: "כל ההתכווננות במוזיקה שאני עושה היום היא לכוון למקום שמנגנים ניגונים קדושים ולהרים אנשים. הניגון בבית המקדש היה כדי לגרום הרהורי תשובה למביא הקורבן או לשמח את העם. במאות האחרונות המוזיקה התקלקלה: הפכה למוזיקת ריקודים ואחר כך לסמל סטטוס ולביזנס. הניגונים החסידיים הם של אנשים שכל העניין שלהם היה להתחבר לאינסוף, ואנחנו מנסים לחבר את עצמנו ואת המאזינים לרוחניות ולעולמות שמעבר. בשלב מסוים המוזיקה הזאת התבררה כשליחות".

 

כשהקיבוצניק פגש את החרדי

אורן צור, מילדי חורף 73', נולד בקיבוץ גינוסר. בגיל חמש הודיע להוריו שנפשו חפצה לנגן דווקא בכינור. הם מצידם ניסו למכור לקטן שההרשמה לקונסרבטוריון נסגרה, וסיכמו ביניהם שאם תימשך ההתעקשות, הם יתפשרו. בגיל שש הוא פגש בכינור ומאז, כמעט כמו כל חברי הלהקה, הוא מנגן גם על כלים אחרים "אבל זה הבסיס שלי, וטוב שהוא כלי קשה, כי ככה כל הכלים האחרים הופכים קלים".

את התיכון עשה ב'תלמה ילין' היוקרתי, ובצבא החליט שלא ללכת על הטיקט של מוזיקאי מצטיין למרות שהיה יכול, ושירת בגדנ"ע. "זה השאיר לי הרבה זמן לנגן".

אורן היה מכוון חזק למוזיקה הקלאסית, אבל בשנה האחרונה של הצבא הקים עם חברים את 'עשב בר' שעשתה מוזיקה אתנית ומוזיקת עולם רכה. "זו היתה התחלה של הזנחת העולם הדידקטי לפי תווים, למוזיקה יותר מאלתרת ומשלבת סגנונות". עם הלהקה המצליחה היו הופעות ודיסקים במשך 13-12 שנה, וכשהיא התפרקה זמנית הוא ניצל מלגה שקיבל ממכללת 'ברקלי' היוקרתית בבוסטון. כעבור שלוש שנים הוא מיצה את הלימודים ואת ארצות הברית. החזרה לישראל, לאזור פרדס חנה, הפגישה אותו עם מי שלימים תהיה אשתו, ודרכה עם קהילת תלמידי ימימה ותורתה. "כבר מהשיעורים הראשונים הבנתי שהכיוון הוא תורה".

לפני כן היית בדרך לשם?

"בכלל לא, אבל הרגשתי שמצאתי אמת ושהנשמה שלי אומרת כן. תוך כמה חודשים התחלתי לשמור שבת ולהניח תפילין".

במקביל היתה שוב נגינה עם 'עשב בר' ואחר כך עם 'קטיפה שחורה', אבל שמירת השבת דחקה אותו החוצה. כשסימן השאלה על המשך הדרך הלך והצטייר בקווים ברורים, התקבל טלפון ובו הצעה להופיע בחתונות של 'דוסים'. "ככה התחלתי".

ומה, פגשת מוזיקה ירודה?

"מבחינת ניגונים זה היה מגניב כי הבנתי שיש פולק יהודי. אני מחפש פולק אירי והודי וג'אז והנה, מתחת לאף יש אלפי ניגונים יהודיים שמחכים שאנגן, אעבד ואצוק לתוכם את כל מה שלמדתי".

בתקופה ההיא הוא גם פגש את חיליק פרנק. "אז הייתי עם כיפה סרוגה ובלי ציצית והוא שאל אותי מה אני", הוא צוחק. אבל האמת היא שגם בשבילו המפגש לא היה קל. "גדלתי בקיבוץ. מבחינתי חיליק התאים ל'החרדים הורסים את המדינה' וכל מה שהאכילו אותי. פתאום פגשתי מישהו מאוד פתוח ואחר".

מבחינה מקצועית, אורן הופתע עוד יותר. "כשקלטתי איזה נגן מדהים הוא, ואיזה דברים אפשר לעשות עם המוזיקה הזאת, עף לי הסכך. אמרתי: יש כאן חומר מטורף וחיליק לא נופל מכל הגדולים של המוזיקה האתנית".

התגובות לדיסק הראשון הפתיעו אתכם?

כאיש אחד: "לא ציפינו".

חיליק: "הוצאנו את הדיסק בגלל ההופעה. אנשים הלכו אחריה כמו סהרורים. זה היה כמו לרדת מגן עדן לעולם העשייה. נפגשנו למחרת והרגשנו שצריך להשאיר רושם של זה בעולם. תוך שבוע-שבועיים התחלנו לעבוד על הדיסק". אחרי זה הגיעו שירים אחרים, ודיסקים אחרים והרבה הצלחה בארץ ובעולם.

נאור אומר שההחלטה של 'בית אבי-חי' ללכת על ההצעה שלו שינתה את חייו, לא פחות. "זו היתה המוזיקה הכי פשוטה שניגנתי אי פעם. המלודיות כל כך פשוטות, שאתה אומר למי יש אומץ לכתוב כל כך פשוט? וזה מדהים. אין שם ציניות ואין פחד, זה סוג חשיבה אחר. אצל בטהובן יש את הקול הפנימי: זה טוב, זה לא טוב, יאהבו את זה? וכאן המחשבה של המחבר, שהוא בדרך כלל צדיק, היתה האם אני מתחבר אל ה' או לא, האם המוזיקה היא מה'. לפעמים אפילו לא חושבים, מקבלים את זה מלמעלה".

אריאל: "אני מרגיש בניגונים האלה משהו קרוב, ואני לא יכול להסביר את זה. היום אני שמח שגם הילדים שלי מנגנים את זה. הבן שלי מנגן על הקאנוּן - כלי פריטה מזרחי שנולד לפני 4,000 שנה - את ניגון שאמיל (ניגון חב"די, ע"ל). את המוזיקה הזאת, כמו ששמעתי מחיליק ונאור, קיבלו אנשים לא מוזיקאים בכלל. אדם מתפלל, מקבל השראה ומחבר את ניגון 'ארבע בבות', יש בו שלושה תווים וזה לא יאומן".

 

 ניגונים לפני שטיפת הכלים

השיחה לא סתם זורמת אל שטח השיפוט של ניגוני חב"ד. כל התכנסותנו החגיגית, שמיד תצטרף אליה גם שתייה חריפה, אלו אלייב האב, ושכנועים מתובלים בדברי תורה וחסידות כדי שגם הכתבת תרים כוסית לחיים, היא לכבוד הדיסק החדש של הלהקה 'הלב והמעיין יוצאין בשיר', שכל כולו ניגוני חב"ד.

אז מה, נאור, עשיתם ברסלב, ויז'ניץ ועכשיו חב"ד. הגיעה תורה של החסידות שלך?

"התלבטנו מה לעשות, גליציה או מירון. יום אחד, שבועיים לפני ההקלטות, כשהעיבודים של ניגוני גליציה כבר היו מוכנים, בין להחליף חיתול ללשטוף כלים, התיישבתי ליד הפסנתר וניגנתי ניגוני חב"ד, זה תחביב שלי. ואז אמרתי לעצמי: אתה מטומטם? הניגונים של חב"ד זאת רמה אחרת של מוזיקה, הרבה יותר גבוהה. למה אתה עושה גליציה, כי זה מוכן? תתאמץ קצת. ואז ישבתי ועשיתי עיבודים".

ושאר החבר'ה מה אומרים?

נאור: "לא אכפת להם".

חיליק: "אנחנו רגילים אליו. תוך שבועיים להגיד: מקליטים משהו אחר. צריך גם לשים את הדברים על השולחן - יש חלוקת תפקידים. הוא המנהל המוזיקלי של הלהקה. אנחנו מתייעצים אבל הוא מחליט, אריאל הגרוב, אני סולן ואורן הדבק".

"דבק" יכול להישמע ממש לא כמו מחמאה, אבל אצל חיליק זו כן. "אף כנר לא יכול להיכנס למשבצת שלו: כשצריך גרוב, הכינור שלו הוא גרוב, כשצריך סולו הוא נהיה סולו וכשצריך מוזיקה קלאסית פתאום הוא עושה את זה - ומנגן תזמורת שלמה. מוזיקאי עם ראש פתוח. הוא חלק מהנשמה של הלהקה".

השונות של חברי הלהקה, אפשר לראות ולהרגיש, עושה לחבורה רק טוב. הם מוסיפים זה לזה, מבררים דברים בוויכוח ידידותי ובעיקר מכבדים זה את זה. ובכל זאת, קיימת ברקע שאלה צפויה, וכשהיא נשאלת אני ממש שמחה שאין בחדר עגבניות רקובות, כי הן בטוח היו נזרקות עליי.

כל אחד מכם הוא אמן בפני עצמו שגם מחזיק קריירה בנפרד. איך מסתדרים עם האגו של כל אחד?

אריאל: "אני מרגיש פה רק פרגון. והאמת, לא חשבנו על זה אף פעם".

נאור: "אגו לא קשור אלינו".

חיליק: "זה כמו לשאול אם אנחנו אוכלים שרימפס בבית, זה אותה טריפה".

אני מנסה להצדיק את עצמי, להסביר שאגו הוא לא דבר כל כך רע ואפילו תנאי הכרחי לאמנות, אבל הם בשלהם.

חיליק: "אני לא יכול לשמוע בן אדם שמנגן בגלל שהוא רוצה להשמיע את עצמו. אני מרגיש את זה וסולד מזה. זה עושה לי אלרגיה רוחנית".

אורן רגוע ושכלי יותר. "בלי אגו אי אפשר, זה מה שמבדיל בינינו לבין המלאכים. בלהקה כל אחד מוסיף את מה שהוא, אבל עושים את זה דרך הביטול. החלטנו מראש שנאור הוא המוביל. וגם הוא מגיע מגישה של לשרת את העניין ולהתבטל למוזיקה ולתכלית שלשמה הורידו האדמו"רים את המוזיקה הזאת, וזה מה שגורם להצלחה של ההרכב הזה".

הדיסק החדש מגיע עם חוברת יפהפייה ומושקעת, ובה איורים מתוך עולם החסידות ותורות שעוזרות למאזין לפרש את אשר הוא שומע. בדיסק עצמו תשמעו מגוון ניגוני חב"ד, משהו משבת, ניגון התוועדות וניגון שמחה, בכל מכל כל, אבל לא את 'ארבע בבות'. נאור: "זה ניגון שהוקלט הרבה פעמים במקומות שונים. אני רוצה להתקדם מזה".

יש ניגון אחד שקוראים לו פאנקה. מה זה?

חיליק: "אף אחד בחב"ד לא ידע מאיפה המילה הזאת, שנחשבת שְמחה. בחסידות קוראים לזה פונקה, אולי בגלל המילה 'פאני'. זה ניגון דבקות. שמחה שמגיעים אליה מתוך רגיעה נפשית והתבוננות".

נאור: "המוזיקה המזרחית והמוזיקה החב"דית מאוד דומות בסולמות ובקצב ובמלודיות. ה'פאנקה' נשמע ניגון יווני".

חיליק וגם אורן מצביעים על הניגון של ר' הלל מפאריטש כניגון שחביב עליהם ביותר בדיסק. ניגון של התבוננות ומחשבה. "אני אוהב איך שההרכב מצלצל כשכולם מנגנים יחד", אומר אורן. אריאל לא מצליח לבחור. "לכל קטע יש סיפור מוזיקלי וזה מדהים, אפשר לשמוע אותו כמה פעמים ולמצוא עוד ועוד".

איך בוחרים מה נכנס?

חיליק: "היום אני לא מפחד להקליט את הניגונים הכי מוכרים. כי איך שאנחנו מביאים את המוזיקה הזאת, עם העיבודים של נאור, אף אחד בעולם לא מביא אותה, סליחה על הצניעות המופרזת".

לא בוכים על ניגון שנשאר בחוץ?

נאור: "לא, אנחנו רק בתחילת הדרך".

 

 "המוזיקה חזקה מווארטים"

מה אתם מקווים שהדיסק יעשה?

חיליק: "אני מקווה שהוא יהיה חלק מהמהפכה שהתחלנו, לעשות מוזיקה יהודית אחרת. סוף סוף שומעים מוזיקה יהודית אמיתית כמו שהיא צריכה להיות".

אורן: "שיפתח את הלבבות של האנשים. שמי שבדרך של תשובה יקבל חיזוק ומי שעוד לא, שזה ימיס לו את ההתנגדויות, כי מוזיקה עושה עבודה ששום ווארט, ספר או מאמר לא עושים. הניגון מגיע מלמעלה, מלפני הצמצום של השפע לתוך אותיות, הוא מסוגל להעביר אדם ממציאות למציאות, זה מה שהוא עשה לי".

כשהחבורה עולה על הבמה, נאור נוהג להזכיר לחברים לכוון את עצמם אל תוך הניגונים ולהשפעה שלהם החוצה.

חיליק: "פשוט ליחדא שם קודשא בריך הוא ושכינתיה. אין שום עניין של איזה להקה אנחנו ואיך דופקים הופעה".

אורן: "ככל שאתה מנגן יותר פנימה, הנגינה הכי יוצאת החוצה, וזה מה שלמדתי משלושת החברים בהרכב".

חיליק, פחדת מהופעה אחת. תראה מה קרה.

"הגעתי למסקנה שאם אדם הולך עם האמת שלו, אף אחד לא יכול להפריע לו. היום אני מאמין שכל הופעה כזו היא קידוש השם".

נאור: "ההופעות שלנו זוכות להצלחה אדירה במקומות ששמות גדולים מאיתנו לא מוכרים. אנשים לא יוצאים כמו שהם נכנסו. באחריות. גם אנחנו לא. זאת לא ממש הופעה, זה כמו התוועדות חסידית. אנחנו שגרירים של הבעל שם טוב ותלמידיו ואנחנו מיחצנים אותם, ודרכם מיחצנים את ה'".

ofralax@gmail.com