בשבע 513: עימות דוגמנשיאותי

אבי סגל , כ"ה בתשרי תשע"ג

52 שנים חלפו מאז העימות הטלוויזיוני הראשון בין שני המועמדים לנשיאות ארצות הברית ריצ'רד ניקסון וג'ון קנדי. העימות המפורסם הוכיח את חשיבותו של הוויזואל ככלי פוליטי ואת ייחודיות המדיום הטלוויזיוני לעומת זה הרדיופוני, ובכך גידל דורות של מומחים לשפת גוף ולאופנה ועיצב לעד את השקפת עולמם של לומדי תקשורת המונים.

נ"ב שנים חלפו, הציבור כבר מבין יותר את חשיבותו של המדיום החזותי, ומודע יותר לדרך שבה הפרטים הכאילו - שוליים משתלטים על התודעה. רק מה? אין לו בעיה עם זה. להפך,עידן הטלוויזיה הרב-ערוצית הפך את התוכן והמהות חשובים פחות ופחות, ואת השואו והצורה לקריטיים. במובן הזה, ומבלי להתייחס לתכנים ולמסרים, מיט רומני אכן ניצח את ברק אובמה בנוק אאוט בעימות הראשון ביניהם בשבוע שעבר. הנשיא המכהן היה נוקשה, קר,מדקלם, בעוד אופן דיבורו של רומני שידר בהירות ורהיטות, וקולו הרדיופוני היה רך ומושך עד כדי סכנת התמכרות.

ומעל הכלבלט ההבדל החזותי בין השניים. לברק אובמה, עד לא מכבר החתיך של השכונה, לא היה מהלמכור מול הבלורית המדויקת של רומני, האוזניים הקטנות שאינן בורחות מהראש בבהלהכמו אצל אובמה, ובעיקר החיוך, או מה שזה לא היה שם על השפתיים של המועמדהרפובליקני. אם רומני יזכה בבחירות הוא יהיה הנשיא טוב המראה ביותר מזה שנים, כוללקרטר וקלינטון. אם אובמה ינצח, הדבר יוכיח כי הטלוויזיה אינה חזות הכל, ואולי סוףסוף נוכל להפסיק לדבר על העימות המכונן ההוא מלפני 52 שנה.

 

ספורט הקיטורים (1)

רוב קוראי המדור, אני מהמר, אינם חובבי אייטמים ספורטיביים. אפשר להבין את זה, משום שהספורט התחרותי – על התככים, הקומבינות ושלל הקלישאות שבו – מהווה לעיתים גירסה דרמתית,שטוחה ומטופשת של המציאות ביתר תחומי החיים. ובכל זאת, על שולחן המערכת הצטברו בימים האחרונים תהיות חדשות בנושא הכדורגל הישראלי, והרי תודו שלא אוכל להתעלם מכל מה שקשור בספורט הלאומי של ישראל – לקטר.

א. אחרי נתקהדדי ממושך, שבתי להאזין לתוכנית הרדיו של רשת ב' 'שירים ושערים', ובהזדמנות זו תודהלשר אלי ישי שהחזיר לחיינו את מוצאי שבת. התוכנית מלווה את משחקי הכדורגל בליגתהעל המקומית, בעזרת כתבים-שדרנים המתארים את האירועים מתוך המגרשים השונים. אחדמאותם שדרנים הוא בן המגזר הערבי ששמו נשמט מתודעתי, ואולי טוב שכך. זה המקוםלהצהיר: קיומם של ערבים בתקשורת הספורט העברית הוא יותר מראוי, ובשם האפליה המתקנתאני מוכן לשלם מחיר מסוים של חוסר רהיטות למען שילובם של מגזרי מיעוט. הבעיה היאשאותו שדרן לא מסוגל לחבר שני משפטים סבירים רצופים בעברית. חברו לזה גמגום, עילגות,מבטא כבד והתחכמויות מטופשות בנוסח זוהיר בהלול, ותקבלו שדרן שהמאזין הממוצע יתקשהלהבין מה הוא רוצה ולפי איזה קריטריון הוא הגיע למיקרופון. אם הייתי אחמד טיביהייתי מתבייש בנציג שלי בתוכנית הספורט. טוב, וגם בגלל שאני אחמד טיבי.

ב. את 'יציע העיתונות', תכנית הפאנל של ערוץ הספורט, כבר הגדרתי כאן בעבר כ"פופוליטיקה של עולם הספורט". לא חסרות נקודות דמיון בין תכנית הספורט הנוכחית לתכנית האקטואליה הזכורה לרע מן העבר: התחרות מי צועק יותר חזק, התוכן הדל, חיסולי החשבונות והמרואיינים שלא מצליחים להשחיל מילה בגלל גסות הרוח של אחד מחברי הפאנל,זה שהופך מיד לכוכב הטלוויזיה הבלתי מעורער בזכות תכונותיו הבריוניות.

לפני כשבועיים עלה לשידור ב'יציע' בוני גיצבורג, שוער עבר מצטיין וכיום מגיש ספורט בערוץ 1, והעביר ביקורת על אופיה הצעקני של התוכנית ועל הנזק שהיא גורמת לספורט.ביקורת ראויה ללא ספק, אלא שכעבור שבוע גיליתי את גינצבורג עצמו כחבר פאנל ב'שבת ביציע', גרסת סוף השבוע ל'יציע העיתונות'. ונחשו מה? האיש צעק, התפרץ, קטע אתהמרואיין ללא הרף והשתלב בתוכנית יופי יופי לצידם של מאיר איינשטיין, משה פרימו ושלמה שרף. תמיד היו לו אינסטינקטים טובים, לבוני גינצבורג, אבל שינוי כיוון חד במהירות כזאת עוד לא יצא לי לראות אצלו.

ג."הוא מכניע את השוער אבל לא את הקורה" היא אחת הקלישאות השנואות עלייבשידורי כדורגל. סליחה, אבל אם הכדור פגע בקורה ולא נכנס לשער, אז הבועט לא הכניעאת השוער, קאפיש? בשבוע שעבר, בי הצהרתי, שמעתי באחד המשחקים אחרי בעיטה לשער אתהמשפט האינטליגנטי הבא: "הוא כבר הצליח להכניע את השוער, אבל הכדור יוצאהחוצה". נו באמת, איך הטמבל הזה לא זינק שלושה מטרים מחוץ לשער ותפס אתהכדור? זבל של שוער.

ד. עדיין בענייני קלישאות: בעיצומו של חג שמחת תורה התארח גלעד שליט באצטדיון הקאמפ-נואו בברצלונה וצפה במשחק המדובר בין ברצלונה לריאל מדריד. במשחק עצמו, אולי כמחווה לאורח, ביצעו שתי הקבוצות עסקת חילופי גולים אחרי שכל אחת מהן חטפה צמד מהאחרת. לא משנה. ערב האירוע פרסם שליט ב'ידיעות אחרונות' טור, מסוג הטורים שגורמים לי לתהות בקול אם שחרור המחבלים הוא הנזק הכי גדול שיצא מהעסקה ההיא. מבחר מייצג: "אני מתרגש כמו ילד קטן", "ההר יוליד עכבר", "הטוב ינצח",ולקינוח "זה היופי בכדורגל: בכל מקום בעולם המשחק הוא אותו משחק". זה כתוב שם, באמת. העסקה העיתונאית המפוקפקת הזאת, שבה גלעד שליט תורם את שמו, 'ידיעות אחרונות'את כספו, ורק הקוראים מקבלים את השעמום הגימנזיסטי הזה ישר לפרצוף - מבהירה יותר מכל את הסיבה לגסיסתו הממושכת של הפרינט.

 

ספורט הקיטורים (2)

טוב, לשם האיזון: ב'ישראל היום' פורסמה כתבה מעניינת על חייהם הנוכחיים של הפעילים המרכזיים למען שחרור גלעד שליט ועל הגמילה שנאלצו לעבור אחרי יום השחרור. כמעט כולם, יש לציין, חזרו בהדרגה לחיי שגרה מבורכים ומפוכחים, חלקם נותרו בקשר עם גלעד שליט וחלקם לא, אבל כמעט לאיש מהם אין טענות כלפי המשפחה. רק אדם אחד, טיפוס מוזר מכפר קאסם, העלה בכתבה אינספור טענות משונות על כך שמשפחת שליט לא שמרה איתו על קשר, לא התייחסה אליו ולא פרסמה אותו כמו את האחרים. האמת, קצת מביך, וקצת לא הוגן כלפי משפחת שליט להזכיר את הטענות הללו בכותרת המשנה.

 

נגישה ונשמחה בו

כמה אופייני לי להמליץ על ספרי מתנה לחגים אחרי שהחגים חלפו. ככה זה כשסומכים על הדואר שיעביר לי ספרים בזמן, והדואר בחגים - נו, אתם יודעים. בכל מקרה, אל ארון הספרים היהודי שלי הגיעו השבוע שני ספרים משמחים מבית היוצר הפורה של הוצאת ידיעות אחרונות: 'חוה לא אכלה תפוח: 101 טעויות נפוצות בענייני יהדות' של ידידי הרב חיים נבון, או חיים נבון כפי שמצוין שמו בספר, או חיימי כפי שאני מכיר אותו, ו'תפילת האדם: תהלים לכל יום' - ספר תהילים מפורש ומוער על ידי דוד ליברמן, שאותו איני מכיר אישית ולא בשום שם או תואר נוסף.

מהתרשמותראשונית אלו שתי יצירות שונות באופיין: ספרו של הרב נבון קליל, מלא הומור, מתאיםלבעלי פיוז קריאה קצר (כמוני) וגדוש במובאות מתוך רבנים ידועים כמו ניל ארמסטרונג,מארק טוויין ודוד בן-גוריון. ספרו של ליברמן רציני ופרשני יותר. הצד השווה בשניהםהוא הפנייה אל הציבור כולו, חילוני כדתי, והאופן המוצלח שבו מונגשת היהדות אל הקהלהרחב. העיצוב מושך את העין, התוכן – ככל שהספקתי לקרוא – מלא עניין וטעם, וכלשנותר עכשיו הוא לרוץ ולקנות. נגיד, כמתנה לכבוד חודש מרחשוון, מה רע?