בשבע 513: עניין אישי

אליעז כהן. 40. תושב כפר עציון. נשוי לאפרת ואב לארבעה. משורר ועורך

עפרה לקס , כ"ה בתשרי תשע"ג

התחלה: ט"ו בטבת תשל"ב, דור רביעי בפתח תקווה. סבא רבא אמנם לא נמנה על המייסדים, אך הוא הקים את המפעל הראשון בעיר ולכבודו מתחו למושבה כבל של חשמל. בכור מבין ארבעה. האב כלכלן "אבל משורר בנשמה". האם עו"סית. הוא מחבר בין הדברים.

אידיאולוגיה: סבא היה אחד המזכירים של ז'בוטינסקי והסתובב איתו בערים ועיירות. האב היה ממקימי תנועת התיישבות שקדמה לגוש אמונים, השיגה קושאנים של יהודים ביו"ש ועלתה להר. החלוצים פונו בכוח בידי לא פחות מאשר רחבעם זאבי.

עלה נעלה: בהמשך היה האב בין המייסדים של גרעיני מערב השומרון. בשנת תש"מ קבעה המשפחה את ביתה באלקנה.

אלקנה: "עוד לפני שהיתה פנינת השומרון". דרכי עפר, אשקוביות, חרישה של מעיינות האזור וגם גישושים ראשונים עם השכנים, "תקופה אידילית עד האינתיפאדה הראשונה".

אליעז: על שם אחי האם, אליעזר, שנפל במיתלה. "גאווה וגם חתיכת משקל". זכורות שיחות שנערכו בילדות המוקדמת עם תמונות הדוד-המיתוס. "חלק משמעותי מהילדות והזהות, וגם תחושת דחיסות ורצון להספיק לעשות דברים".

בית ספר: התחלה בפתח תקווה והמשך באלקנה - בית ספר מעורב. אחר כך מחזור מייסד של חטיבה תורנית מקומית, "חוויה בלתי רגילה". את התיכון עשה בכפר הרא"ה.

כפר הרא"ה: "האישיות מתפתחת ומתעצבת, חוויות רוחניות גדולות". חיבור גדול לרב נריה, "עולם של שכל ורגש, עיניים מביעות ויד מלטפת, עולם ניגון ודרשות". הוא נמנה על קבוצה שדרשה יותר לימוד תורה, "וזה עורר את עלומיו של הרב". הרב התעקש ללמוד עם החברים, וכך היו יורדים לביתו ללמוד את כתבי הראי"ה ועל מעגל השנה, "חוויה אדירה".

חברותא בכתיבה: "כשהוא שמע שאני כותב, הוא קבע לנו מפגש פעם בחודש ואמר: 'למדתי מהרב קוק שיש ללמד בני יהודה קסת'. הוא ביקש שאבחר מראש כמה דברים שכתבתי - והראיתי לו. בדיעבד הבנתי שזו היתה סדנת הכתיבה הראשונה שלי".

כתיבה ראשונה: "מאז שאני כותב גרפית, אני כותב נפשית". ההתחלה היתה בעקבות פטירת הסבתא, בשנות היסודי הראשונות. הכתיבה היתה אישית, אבל עוררה עניין במשפחה, בבית הספר ובעלון היישוב, "ואתה מבין שהיא חורגת מהאישי".

תנועת נוער: בני עקיבא. הדעתנות והלחימה לצדק הניבו סכסוך עם מדריך שהדיר אותו מכל מפעלי הקיץ, "וזה חתך לצמיתות את יחסיי עם התנועה". הפיצוי הגיע בגדול בתקופת אור עציון.

אור עציון: לימוד רציני והגשמה. התקופה היא שנות העלייה מחבר העמים ויש הקמה של ארגון חסד וקליטה רוחנית. בהמשך התנדבות עם עולי מבצע שלמה מיד למחרת הגעתם ארצה. "העשייה לא היתה בריחה מבית המדרש. התורה כל כך חיה בתוכך, שכל מה שאתה עושה זה תורה. הייתי חסיד של הרב דרוקמן, אבל הבית שמר שלא אתחרדל".

הבית: "ההורים מאוד שמרו על המיצוע הדתי ועודדו ללכת לעתודה האקדמית". הוא תכנן ללמוד משפטים ולהושיע את העולם, "אבל בי"ב היה מהפך. ההורים לא אהבו את זה, ואני אהבתי את זה שהם לא".

צבא: שריון. גיוס עם הרבה מוטיבציה, אבל בהמשך התבסס יחס רציני למקצועיות והתנגדות פנימית לקטן ושטותי. "היו מפקדים שהלכו עם זה, והיו שלא, ושברו אותנו. גם אותי, שהיה ברור שאלך לפיקוד". מצד שני היתה קפיצה משמעותית בכתיבה.

הקפיצה: "כנראה שהלחץ מבחוץ עזר להגדיר אוטונומיה נפשית. פעם ראשונה שהכתיבה מובילה אותי ולא אני אותה - וזה סימן". החזרה לישיבה כבר היתה אחרת, "החברותות היו צריכות להחזיק חזק בחוט של העפיפון" והיו שיטוטים והתמזגות עם הטבע.

לארבע כנפות: במסגרת הישיבה היתה יציאה לשליחות בדרבנט שבחבל דאגסטן בדרום רוסיה. היו תפקידי קודש, הוראת עברית ועידוד עלייה. במחנה הקיץ, המשותף לכל הנוער היהודי בקווקז, היתה היכרות עם אפרת.

אפרת: היא היתה שליחה מטעם הסוכנות היהודית במקום, והוא צפה בה מעבירה שיעור ונדלק. "כשהגענו ארצה כל אחד הכין מלכודת דבש לשני והגענו זה לזו". אפרת היתה מורה שנים רבות ולימדה גם ב'נתיב'. בשנתיים האחרונות היא יו"ר הקהילה בקיבוץ, "למרות שאמרה שלעולם לא תהיה קיבוצניקית. המשפחה שלה שלושה דורות בקטמון".

חתונה: ג' אלול, ולא במקרה. עורך הקידושין: הרב דרוקמן. הפירות: ארבעה ילדים. הגדולים, י' וי"א, לומדים ב'דרך אבות' באפרת, בחירה שלהם ששימחה את ההורים גם בגלל האינטגרציה הפנים-קהילתית. השלישי תלמיד כיתה ח' בבית הספר האזורי. הקטנה ביסודי.

משיב הרוח: כשהמודעות שקראו לכתיבת חומרים נתלו, הוא דווקא כתב פרוזה. החוברת הראשונה שיצאה אחרי החזרה מהשליחות נקראה בנשימה עצורה ומיד אחר כך היתה ריצה לבית המדרש וכתיבת שירים לגיליון הבא. מאז הוא נמנה על גרעין העורכים.

אדוני המשורר: אחרי הצבא, כשהבין שמשהו קרה לכתיבה, הגיע לפרופ' הלל וייס. אחרי תקופה של אימוץ וחניכה החליט הפרופסור להעביר אותו למשה שמיר, והוא שקרא לו לראשונה בביטוי הזה, "תוך כדי נזיפה על הניקוד שלי".

משה שמיר: "איש רך מאוד ומקבל ויודע לתת פידבקים אמיתיים. דלתו תמיד היתה פתוחה". אחרי כמה שנים של קשר הפך הסופר לסבא מאומץ. "למדתי ממנו המון. דבר ראשון לכתוב על החיים שלי ולא על עולמות רחוקים".

יהודה עמיחי: "איש נדיב ופשוט מאוד. הגענו אליו עם הגיליון הרביעי של 'משיב הרוח'. הוא מאוד שמח ואמר: 'אם הייתי יודע שיש כאלה דברים, כשהייתי צעיר בכלל לא הייתי מוריד את הכיפה'".

אקדמיה: אחרי שיעור ו', כשכבר ברור היה שעו"ד הוא לא יהיה. הוחלט להמשיך את דרכה של האם – עו"סית רשמית - ושל הוריה שהיו ממקימי 'יד לבנים' וארגונים נוספים. כך היתה הגעה לעבודה סוציאלית בבר אילן.

פסק זמן: אחרי הלימודים היה געגוע לעולם הכתיבה, "ונקראתי להשלים מניין במחזור הראשון של מגמת תסריטאות ב'מעלה'. בסוף השנה אפרת, שתמיד עוזרת לי להתארגן מצאה לי עבודה".

עבודה: בית היתומים 'בלומנטל'. הוא עם הפריזורה, מכנסיים קצרים, סנדלים וארומה של משורר והם - מוסד חרדי ירושלמי. היו פשרות. "העבודה היתה מדהימה ותוך כדי התגברתי על אנטגוניזם מבית לחברה החרדית, ונכבשתי בעולם החסד והמשפחתיות".

שביר, מתפורר בקלות: ספר השירים שיצא באותן השנים עוד התעכל, אבל פרסומו של הבא, 'שמע א-דני' הביא לפגישת פיטורין. "שנינו בכינו. הוא אמר: 'מילא לכתוב על יצר הרע, אבל כאלה דברים על ה'"?

עצור, גבול לפניך: העולם אינו חסר גבולות, אבל כל אחד משרטט אותם לעצמו והם צריכים להיות מופנמים ולא חיצוניים. הגבולות שלו עצמו "הולכים ומתעדנים".

חנן פורת: דמעות עולות בעיניים. "הוא משיח, באמת. אצל כל אחד מאיתנו יש משיח באתכסיא, אצלו באתגליא. הוא היה יכול להיות דוד המלך של ימינו, לא רק בהשפעה הרוחנית אלא גם בהנהגה".

לנצח אחי: ביום השלושים לפטירה הוקם צוות 'אור טוב'. "המוטו הוא לא הנצחה אלא המשכה בחסד, בתורה בשירה ועוד. אבל לא פשוט לעבוד בלי המנוע".

בית אצ"ג: גאולה כהן הודיעה שהיא רוצה אותו בצוות התוכן, "וכשהיא רוצה משהו, איש לא מסרב". יש תחושה שמצליחים להנחיל את המורשת לנוער, ולא רק לו, על ידי מחנות אומנויות לנוער יוצר, ימי שיא בחמ"ד, פרויקט של הלחנות ועוד.

סדנאות כתיבה: "זה דור שאני נדהם מול העוצמות שלו. לפעמים אני מרגיש קטן לידם". יש גם חיפוש עמוק וגם כישרון עמוק, "יש להם הרבה יותר כלים משהיו לנו".

ירושלום: היוזמה התגלגלה מזמן, אבל לפני שלוש שנים כשהרמדאן ואלול חפפו היה בביתו של חנן פורת מפגש מייסד. מאז יש פעילות משותפת ותובנה ש"אולי אין פרטנר למשא ומתן, אבל יש פרטנר לחיים זה לצד זה".

עד שהגענו להבנה עם האור: אחרי הפסקה ארוכה ומבעתת בנביעת השירה, הגיעו השירים שפורסמו כספר בקיץ האחרון. "הארוס מעודן יותר, אני מנסה להגיע להבנה עם האור, שהוא לא סנוורים".

ע"ע עורך: לאחרונה היה מינוי לתפקיד העורך הראשי בהוצאת ראובן מס שמבקשת להתחדש, וכבר מובטחות כמה הפתעות כמו הרומן החדש של מאיר עוזיאל, ביוגרפיה על הרב דרוקמן וספר לילדים על חנן פורת. העורך פשוט חוגג, "כיף".

אם זה לא היה המסלול: "הייתי פרקליט המחוז של גוש דן, מנהל מלחמה במשפחות הפשע של האולמרטים, ולא הייתי זוכה להגיע להר".



ובמגרש הביתי

בוקר טוב: קופץ למכולת של הקיבוץ ומכין סנדוויצ'ים לילדים, והכל נעטף בריח החם של ילדים שיוצאים מהמיטה. אחר כך תפילה, בבית. "ההרחבה הקהילתית מושכת לאחר את זמן התפילה לאחרי שש".

דיסק ברכב: משתנה. כרגע אריק סיני עם הרבה שירים של חיים חפר, ועל החביבים נמנה גם הדיסק של אתי אנקרי משירי ריה"ל.

שבת: חדר האוכל הקיבוצי כבר סגור ויש געגועים: "היחד של שבת היה חזק. אחרי התפילה היה שיעור של חנן ורק אחרי זה קידוש".

שבת בבית: אחד הבנים מביא דבר תורה יצירתי שהכין עם מוריו, הבת דואגת שישירו גם את שירי נעמי שמר, והגדולים מתעקשים להמשיך את המסורת הקיבוצית, "בכך שיהיו לא יותר משני שירי קודש בארוחה". אבל יש סנגוריה: "הם עוזרים לבשל".

עיתים לתורה: כשחנן היה חי נלמדו פרשת שבוע ומסילת ישרים, אבל היום הלימוד הוא רק תוך כדי קריאת טקסטים שונים.

אוכל: קציפת תפוזים של אמא. "אין דבר כזה בשום מקום".

אחזקת בית: הרעיה מדייקת שלא מדובר ב"לעזור" אלא ב"לחלוק", והוא חושב שהוא מתקרב לשם. "סו שף, המתבל, שוטף כלים ומכין את הבית לשטיפה".

מפחיד: חוסר אהבה וחוסר קשר ואינטימיות.

דמות מופת: הרשימה ארוכה, אבל מכולם נבחרה לבסוף סבתא מרים. "שכל וחום, חיבור אורגני לאדמה. היא הקדימה את זמנה בכמה דורות מבחינה דתית ואינטלקטואלית, וההתמודדות שלה עם האבל הפרטי והשכול מעוררת הערצה".

פנאי: "אני בשעת פנאי אחת גדולה ועסוק כל הזמן". ובכל זאת - בזמן המוקדש לבילויים, הרוב עם אפרת. תיאטרון, סרטים "ונופשונים שידענו לצאת אליהם ארבע פעמים בשנה, גם בתקופות הכי עמוסות".

תלתלים: "אני לא מגדל, זה גדל". הטיפוח שואף לאפס, אם כי במהלך השנים נעשתה למידה והופנם שיש לחפוף. המסרק עדיין לא פוגש במחלפות.

כשתהיה גדול: מגלה עולם. "אגלה יבשת או כוכב, או אי קטן".