בשבע 513: אסתי רמתי

כיפות שטוחות, צבעים שולטים וחצאיות מכנסיים – למה אף אחד לא מעז להתמרד נגד תכתיבי האופנה?

בגד כפת , כ"ה בתשרי תשע"ג

 בגד כפת

החגים מאחורינו, ויחד איתם השיטוטים בחנויות הבגדים, כדי לקיים במלוא הרצינות את מצוות "ושמחת בחגך". אז היום אתן מוזמנות לחלוק איתי כמה הגיגים נשיים במיוחד (ושלושת הקוראים מוזמנים לדלג לסוף הטור).

אני לא טיפוס אופנתי. זה לא אומר שביגוד, איפור, תכשיטים ושאר ההבלים הנשיים לא מעניינים אותי - הם בהחלט כן. אחוז גבוה מדי ממחשבותיי נסוב סביב השאלה הגורלית מה ללבוש, ואחד העיסוקים החביבים עליי הוא לשבת עם בנותיי הגדולות, לעיין במדורי אופנה מגזריים ולתהות למה בגד מכוער כל כך צריך לעלות שלושת אלפים שבע מאות ושמונים שקלים. כנראה שהמשיכה ליופי ואסתטיקה היא עניין נשי מולד, ותעיד על כך הקטנה שלי שרק השבוע ירקה את המוצץ התכול בשאט נפש, כי הגדולות העירו לה שהוא לא מתאים לשמלתה הוורודה. אך אופנה, כאופנה, עם הליינים והלוקים והטרנדים, ממש לא מדברת אליי.

אולי מה שמפריע לי זה שמישהו אי שם מחליט בשבילי מה יפה השנה, ואפילו לא טורח להרים טלפון ולשאול מה דעתי. אני קוראת בעיתון שהרטרו הפרחוני חוזר למוֹדָה, ומגלה שהחנויות מלאות שמלות שנראות בדיוק כמו החלוקים של סבתי ע"ה. וכשמישהו מחליט שהצבע השולט יהיה חרדל, בא לי להרים את היד ולצעוק: "התנגדות, אדוני המעצב!". אולי אני חרד"לית, אבל החרדל היחיד שאני אוהבת הוא בפיתה עם שניצל טבעול. תנו לי טורקיז, תנו לי סגול, תנו לי ירוק יער – אבל חרדל? מה פשענו? ומישהו מוכן להאיר את עיניי למה בכלל צריך צבע שולט?

 המירוץ אחר הטרנד

גם תופעת העדר מציקה לי. פתאום כ-ו-ל-ן לובשות בגדים שחורים עם עיטורים צבעוניים, או כובעים סרוגים, או מגדלי בבל על הראש. האחידות הזאת ממש מפריעה בעיניים, ואני מתקשה להצטרף אליה. אז אני לוקחת את הזמן ומתרגלת בקצב שלי. לא נורא, אני ממש לא היחידה. בשלב הראשון אני מתייחסת לכל חידוש בחשדנות יתרה. הבעיה היא שעד שהטרנד החדש מתיישב לו על ליבי חולפות שנה או שנתיים, וכולן עוברות לדבר הבא. הנה, בשנה שעברה חטפתי במפתיע חשק פתאומי ובלתי מוסבר לקנות חצאית עם מכנסיים מתחת, מה שעד אז נראה לי די נורא. אבל נאלצתי לוותר על הרעיון. אפילו החנויות כבר עברו פאזה.
אני קוראת בעיתון שהרטרו הפרחוני חוזר למודה, ומגלה שהחנויות מלאות שמלות שנראות בדיוק כמו החלוקים של סבתי ע"ה. וכשמישהו מחליט שהצבע השולט יהיה חרדל, בא לי להרים את היד ולצעוק: "התנגדות, אדוני המעצב!"

חוץ מזה, יש אופנות שמוזרות באופן אבסולוטי, כמו אופנת הכיפות השטוחות. אני בטוחה שכל העסק התחיל מבחורה שידעה לסרוג רק רקעים, והסתבכה עם הדוגמה. אבל מאז שהאופנה הזאת החלה, יש לי ויכוח תמידי עם הבנים שלי. הראש האנושי עגלגל, אני טוענת בפניהם בלהט, לא שטוח! למה להראות כאילו שפנקייק סרוג נחת לכם על הקרקפת? ואז אני נזכרת שעם אופנה אי אפשר להתווכח – בזמני הבנים הלכו עם הכיפה על האוזן, וזה לא היה הרבה יותר הגיוני. סביר להניח שגם לאמהות של אז היה מה לומר בנושא, וזה לא עזר להן.

אין מה לעשות – כמעט כולנו רוצים להיראות בסדר, וזה אומר להיראות פחות או יותר כמו כולם. גם לי יש את גבולות הגזרה שלי, וגם מהארון שלי ייעלמו במוקדם או במאוחר (וסביר יותר במאוחר) בגדים אהובים שכבר ממש ממש לא בעניין.

כי הבעיה העיקרית בצו האופנה היא בדיוק בזה: שהוא באמת צו. בלי משים הוא גובר על צווים הרבה יותר חשובים, כמו הצו האלוקי, למשל. ולמרות חוסר חשיבותו לכאורה, הרבה יותר קשה להתנגד אליו.

ואולי אפשר להילחם באופנה בכלי הנשק שלה עצמה, ולפתח אופנה אנטי-אופנתית? מין טרנד של חנויות שבאופן מוצהר וחתרני מתנגדות לתכתובות מלמעלה, ומוכרות בדיוק את מה שמתחשק להן? לכו תדעו, אולי יהיה אפשר למצוא שם גם חצאית-מכנסיים.

 

תנ"ך בגובה העיניים

ראש השנה כבר הרחק מאחורינו (עוד לא חודש, אבל ככה זה מרגיש), אך שבעת לוחות השנה שנשלחו אלינו ממוסדות חשובים למיניהם עדיין ממתינים לתלייה. בעצם שמונה, שכחתי את הלוח של רמי לוי. אני לא רוצה להיות כפוית טובה, ולוח שנה מעוצב הוא בהחלט שי נאה, אבל אולי בכל זאת יש למישהו רעיון יותר מקורי? יש גבול לכמות הלוחות שהמשפחה התורמת הממוצעת צריכה. וכל שנה אני צריכה לשבור את הראש אם לתלות במטבח את הלוח של עמותת אלע"ד עם התמונות המהממות מעיר דוד, או את הלוח של חברון, עם התמונות המקסימות של צמד האמנים מושניק ונחשון ("בסוף עוד ישמעו בקולך, ובשנה הבאה לא נקבל שום לוח", מזהירים הילדים).

בכל מקרה, השנה נחסכה ממני ההתלבטות, ולא בגלל שהתוצרת פחות נאה מהרגיל. השנה קיבלתי במתנה לוח שהוא גם תמריץ מעורר השראה. רובכם בוודאי שמעתם על ד"ר רחמים כהן מלמד, המפקח הבכיר שחלה במחלת ה-ALS המשתקת. אם לא שמעתם, מהרו לגגל את שמו. למרות שד"ר מלמד מסוגל להזיז רק את עיניו ועפעפיו, הוא ממשיך ליצור. בעזרת תוכנת מחשב מיוחדת הוא כותב ספרים ושירים ומצייר ציורים, וכך יצא לאור לוח שנה מעוטר בתריסר פרשנויות אמנותיות לפסוקי התנ"ך פרי עיניו. ומלבד היותם מקסימים לכשעצמם, צבעוניים ומלאי חיים, הם מזכירים לי בכל העפת מבט כמה תעצומות נפש יכול האדם למצוא בעצמו. "קדימה", אני אומרת לעצמי, "תגידי תודה שהכל עובד אצלך, תפסיקי לקטר ולכי לשטוף את הכלים".