בשבע 513: אוחז בשלח

עדי גרסיאל , כ"ה בתשרי תשע"ג

הבחירות חזרו, וכך גם הצבע ללחיי הפרשנים והעיתונאים. יונית לוי הקפואה מעולם לא נראתה כה מלאת חיים, עד כדי כך שגם אהוד ברק העיר לה על כך בשידור חי. עוד סיבה לעליזות העיתונאים היא שנפתחה להם אפשרות לתעסוקה חלופית. מעבר ליאיר לפיד, שניהל קמפיין שלם עם טור קבוע ב'ידיעות אחרונות' - ועם ריאיון מתקתק שניהל עמו לאחרונה עמיתו לעיתון, נחום ברנע - ורק כעת הודיע על פרישתו, יש עוד מועמדים עיתונאים בקנה. אחד מהם, לפי פרסומים שונים, הוא עיתונאי 'מעריב' עֹפר שלח.

שלח הוא ידידו הקרוב של יאיר לפיד, ולפי הפרסומים הוא יתברג גבוה ברשימת 'יש עתיד' לכנסת בבחירות הקרובות. עד כאן טוב ויפה, שהרי לא נאסר על עיתונאים לחצות את הקווים, ותקדימים רבים כבר מוכרים. אבל הנה, בעיתון 'מעריב' שלמחרת ההכרזה על הקדמת הבחירות, נבחרו שלושה בעלי טורים לסכם את הקדנציה של נתניהו: בן דרור ימיני, יהודה שרוני, ו-כן, עפר שלח מיודענו.

"שפע של מלל, מעט עשייה", סיכם שלח את כהונתו של נתניהו בתחום הביטחוני. הוא אמנם שיבח את נתניהו על השקט הביטחוני היחסי בתקופת כהונתו, אך הקדיש לא מעט מקום לביקורת, בטור שהתפתל בין ביקורת נוקבת למחמאות רפות. האם דיבר מגרונו שלח העיתונאי, או שמא שלח, חבר ברשימתו העתידית של לפיד, שצריך למתוח ביקורת על ראש הממשלה, אבל לא יותר מדי, כדי שיוכל להיות חבר בממשלתו?

אז נכון, לא יפה להתעלל בגופה החבוטה ששמה 'מעריב', וטוב שלחלק מעיתונאיו יש ביטחון תעסוקתי וג'ובים לעסוק בהם גם אחרי שהעיתון ייסגר או יימכר. ועדיין, משפט קטן של גילוי נאות לא היה מזיק.

הלל גרשוני

 

משיבים את הרוח

ככה התחיל 'אחרי החגים' אצלי: יותר מחמישים טילים נורו בשמחת תורה על יישובי הדרום. במוצאי החג חיפשתי ב'הארץ', ynet, nrg ו'וואלה' - ואין כבר זכר למתקפת הטילים של אותו יום על הדרום. הידיעות על כך כבר היו חבויות עמוק בעמודי החדשות.

תזכירו לי מה זמן השהייה הממוצע של גרפיטי ממנזר או מסגד על עמוד בית של עיתונט ממוצע? ולמה שוב אין דיווחים על זריקות אבנים על יהודים ברחבי השומרון? איך זה שאירועי חג כמו לימוד בהושענא רבה, טיולי חול המועד, הקפות בבתי הכנסת, שרלוונטיות למאות אלפי אנשים לפחות - כמעט שלא באים לידי ביטוי בתקשורת הציבורית?

טוב, ובכל זאת שנה חדשה התחילה ויש גם התחלות חדשות - עיתון דיבת הארץ שכנראה יירד מהדפוס, ועיתון גדול אחר בדמדומי ערב, שאולי יעבור לידי איש עסקים מגוש עציון. בנוסף לכך, כדאי לזכור שיש גם אפשרויות חדשות: הערוצים המסחריים נפתחים, וללא צורך במכרז – רק בעזרת רישיון והשקעה של כמה מיליונים טובים, אפשר יהיה לעלות לאוויר בשידורי ברודקאסט. יש מי שירים את הכפפה? ערוץ מורשת ישראל ייעודי בכבלים ובלוויין נמצא בהליכי מכרז וקורם עור וגידים. יש גם מיזם של חברת תקשורת סלולרית שעומדת להקים פלטפורמה של שידורים, שיכללו גם שידורי טלוויזיה. הגיע הזמן להשקיע, ולא רק בביקורת.

מתפנים מקומות לתוצרי טלוויזיה מסוג אחר. גם הזירה האינטרנטית פורחת ומאפשרת להשמיע קולות אחרים. באופן מסורתי, הציבור הדתי תמיד ידע לגייס תרומות לבניינים חדשים לישיבות, בתי כנסת ומיזמים אחרים. לאחרונה יש גם טרנד של הנצחה בהוצאה לאור של ספרי קודש. צריך להרחיב את תחום ההשתתפות הכספית, ולהחדיר לציבור האמוני שתרומה בתוצרי תרבות כמו קולנוע וערוצי שידור – השפעתם התודעתית עמוקה וחשובה מאוד, לא פחות מפלקט הנצחה בחדר לימוד.

ואם גם אתם, בעלי תקציב קטן בהרבה ממשקיעים גדולים, רוצים לתת יד למיזמים פרטיים בתחום היצירה הקולנועית, האמנותית והתקשורתית, אפשר למצוא אותם באתרים חדשים יחסית לזירה הישראלית כמו 'מימונה' ו'הד-סטרט'. באתרים אלה אפשר להצטרף למימון הפקות פרטיות מסוגים שונים, גם במחיר השתתפות נמוך. כך תוכלו לעזור להשיב את הרוח לעם ולהגשים רעיונות, ולא רק לקטר על מה שיש.

חני לוז

 

איפה הגיוון

וכך היה כתוב בעיתון 'הארץ' ביום 4.9: "העיתונות המגויסת נעלמה כמעט לחלוטין, ואת מקומה תפסו ערוצי תקשורת מגוונים, המבטאים ביקורתיות ותוקפנות גדולות מבעבר". מילים אלה פורסמו במאמר דעות בשמם של שמואל סנדלר ואפרים ענבר, פרופסורים למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, וגם הופיעו בפרסום רשמי של מכון בס"א בחודש אוגוסט. מוזר, אין עיתונות מגויסת? התקשורת היא מגוונת? האם אקדמאים עדיין קוראים עיתונים וצופים בטלוויזיה?

מי שעוסק בתקשורת יודע שיש לה עוצמה משלושה מקורות. הראשון, יכולתם של אמצעי תקשורת לפרסם מה שהם רוצים, מתוך 'שיקולי עריכה', ולהוסיף קורטוב של הטיה. השני, האפשרות לא לפרסם, דהיינו להסתיר מידע. והשלישי, הכוח לאיים על אנשים וארגונים בהפעלת שני הכלים הקודמים. במידה זו או אחרת, כל כלי תקשורת עומד יום יום, ובעידן האינטרנט דקה דקה, בפני האתגר של שמירה על כללי האתיקה. האם התנהלות אתית משרתת את בעלי העיתון או הערוץ, או את צרכני התקשורת? התשובה, כמובן, צריכה להיות: את שניהם.

ויש עוד תנאי לתקשורת הוגנת והיא מערכת של ביקורת ציבורית, אם על ידי אומבודסמנים, פנימיים או חיצוניים, גופים ציבוריים, צרכנים וגם אנשי אקדמיה עם דעות עצמאיות.

ישראל מידד

 

 

ביקורת הנקרא

"בשנה הבאה יהיה גרוע יותר" (כותרת ב-ynet)

אל תדאגו, כשנתניהו ירד בסקרים הכותרת תשתנה

 

"עריכת הבחירות המוקדמות מבטיחה חיסכון סכומי עתק" (דן מרגלית, 'ישראל היום')

אם כך, הנה רעיון לסטרט-אפ: בחירות כל שנה

 

"ביום בו לא יופיעו הארץ ומעריב - הדמוקרטיה תמות" (שי גולדן, nrg-מעריב)

ולנו תמיד סיפרו שיגאל עמיר רצח אותה מזמן

 

 

חדשות בחדשות

לא רק העובדים ושלמה בן צבי. גם מו"ל 'הארץ', עמוס שוקן, הביע התעניינות ברכישת 'מעריב'. עם זאת, נאמני העיתון השיבו לו כי הם מבררים את הנושא עם הממונה על ההגבלים העסקיים (עוד בנושא 'מעריב' במדור הכלכלה).

 

יאיר לפיד, יו"ר מפלגת 'יש עתיד' ובעל טור ב'ידיעות אחרונות', ייפרד בשבוע הבא מקוראיו. זאת עקב הקדמת הבחירות.

 

בימים האחרונים פג המועד האחרון להגשת ההצעות למכרז לערוץ המורשת של מועצת הכבלים והלוויין. ערוץ 7 דיווח כי רק קבוצה אחת הגישה הצעה. המשקיע בקבוצה הוא איש העסקים יצחק מירילשווילי שאביו מקורב לחב"ד ברוסיה. בראש הקבוצה עומד מנכ"ל רשות השידור לשעבר, מוטי שקלאר.