בשבע 513: עימות עוקף תקשורת

לראשונה נאלץ אובמה להתמודד מול רומני ללא סיוע של תקשורת מפנקת, וספג מפלה כואבת שהביאה למפנה דרמטי בסקרים

דברים שרואים מכאן , כ"ה בתשרי תשע"ג

* המנצח בהתמודדות על ראשות הבית היהודי יצטרך גם לכבוש את השליטה במפלגה * העימות שלא היה בין נתניהו לאהוד ברק

במהלך פגרת החגים חל מהפך במערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית. בעקבות ניצחונו המוחץ על הנשיא אובמה בעימות הטלוויזיוני הראשון ביניהם, המועמד הרפובליקני מיט רומני, שסיכוייו כבר הוספדו בין כסה לעשור, הדביק את הפער בסקרים בינו לבין אובמה. בסקר של מכון 'פיו' שהתפרסם ביום שני השלים רומני בתוך שבוע מפנה אדיר לטובתו, כאשר מנחיתות של שמונה אחוזים בסקר האחרון של המכון עבר להוביל על יריבו בארבעה אחוזים.

תוצאות העימות בין רומני לאובמה הזכירו את האפקט של העימות בין בנימין נתניהו לשמעון פרס בבחירות 1996. הדמוקרטים שיחזרו את אסטרטגיית "ביבי לא מתאים" של חיים רמון, שניהל את מערכת הבחירות של פרס, ובשני המקרים העימות בין המועמדים ניפץ את המנטרה הזאת. ב-1996 קיבלו תומכי נתניהו המובהקים זריקת מוטיבציה כתוצאה מהצלחתו בעימות, והקול הצף ראה את נתניהו מתמודד מול פרס כשווה מול שווה ואף יותר מזה. אותה תופעה באה לידי ביטוי גם במקרה של רומני. מי שעד כה תמך ברומני בחוסר התלהבות ומתוך שנאת המן, השתכנע שמדובר במועמד ראוי. מי שחיפש סיבה להחליף את הסוסים, קיבל אותה.

לאחר שלפני העימות הלעיטו אותנו הפרשנים בתובנה שעימותים כאלו אינם משפיעים, מתעוררת השאלה למה שיחק העימות תפקיד כה מכריע?

תירוץ אחד הוא נסיבתי: מועמד אחד תפס יום אדיר, בעוד שהמועמד השני תפס יום עגום או שזלזל במעמד ושילם על טעותו. הטיעון הזה אינו מופרך לחלוטין, אבל הוא לא מצליח להסביר את התזוזה החדה שחולל העימות. ההסבר היותר משכנע הוא שזו היתה הזדמנות ראשונה למועמד שהיה עד כה בעמדת נחיתות להציג את עצמו ללא התיווך של התקשורת, שנקטה עמדה ברורה במרוץ. פרס ואובמה נהנו מתקשורת מפנקת שלא החמיצה שום הזדמנות לזנב במתחריהם. איש הסקרים פטריק קאדל, שדווקא מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית, מודה שבמקום לשחק את התפקיד של שופט כדורגל הוגן, החליטה התקשורת - בתרגום חופשי מפוטבול אמריקני למשחק שלנו - לעצור את ההתפרצויות של אחד המועמדים ולפטם את יריבו במסירות עומק. כמי שבנתה את אגדת אובמה, התקשורת האמריקנית מושקעת בהצלחתו. בעקבות העימות ניתן לשמוע כעת ניצני הכאה על חטא בתקשורת האמריקנית. אובמה, שטופל בכפפות משי על ידי התקשורת ולא נאלץ להתמודד מול ביקורת ושאלות נוקבות, קרס ברגע שנאלץ להתמודד מול רומני בלי ההנחות שהורגל להן.

אין כמובן חידוש בטענה שהתקשורת בישראל ובארה"ב מוטית שמאלה. הדברים רק נועדו לשמש תזכורת נגד השאננות שהשתררה לאחרונה לגבי המפה התקשורתית. הקשיים הכלכליים שבהם נאבקים ארזי התקשורת הליברלית, הטיימס בניו יורק ולוס אנג'לס ו'הארץ' ו'מעריב' אצלנו, מול התחזקות החשיפה לאמצעי תקשורת המייצגים עמדה יותר דתית ושמרנית כגון רשת 'פוקס' ו'ישראל היום', יצרו תחושה מוטעית שיחסי הכוחות השתנו והגענו למצב של שוויון. לאחרונה הופיעו בארץ ובחו"ל מאמרים שטענו כי התקשורת בארץ הפכה לפודל של נתניהו, כחלק מקמפיין המציג את הדמוקרטיה הישראלית כמי שנמצאת תחת איום וזקוקה נואשות לחילוץ מבחוץ. מספיק להזכיר את השם שלדון אדלסון על מנת לעורר פלצות בשמאל האמריקני והישראלי. הסיקור התקשורתי של הבחירות בארה"ב, ובקרוב גם אצלנו, מוכיח שטרם הגענו לאיזון תקשורתי.

סוקרים אותנו

יש לקבל בגישה של כבדהו וחשדהו את סקר מכון סמית שפורסם בערוץ 7 לגבי המאבק על ראשות הבית היהודי. ולא רק בגין אמירתו הידועה של ד"ר יוסף בורג ז"ל "מדבר סקר תרחק". ראשית, מכיוון שזו הפעם הראשונה שנערכות בחירות מקדימות בתוך המפלגה, אין לסוקרים בסיס להשוואה מול בחירות קודמות. שנית, תוספת של חמישים אלף מתפקדים חדשים מקשה אף היא על אמינות הסקר. בכל זאת ישנם בסקר ממצאים שנראים אמינים: המאבק העיקרי הוא בין נפתלי בנט לזבולון אורלב, כאשר לרב פרופ' דניאל הרשקוביץ סיכויים זניחים.
אם בנט לא מעוניין להפוך למהדורה שנייה של אפי איתם, עליו גם להכניס את מומלציו למקומות ריאליים ברשימה לכנסת, וכן להצליח בבחירות לראשי סניפים וכדומה. אסור שישרור ספק מי מנהיג את המפלגה. מאידך, לאחר שיצליח לבסס את מנהיגותו עליו לשנות כיוון, להפוך למאחד המפלגה ולשכנע את אלו שתמכו ביריביו שגם להם נותר מקום במפלגה

הסקר מגלה שנפתלי בנט מוביל בכל אזורי המדינה, אבל יהודה ושומרון הם מעוזו של בנט, הגורף 63 אחוזים ביו"ש מול 18 אחוזים לאורלב ו-6 אחוזים בלבד לרב הרשקוביץ. כוחו האלקטורלי ביש"ע מושתת על מספר גורמים. ראשית, כמנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר בנט הוא המועמד הכי מזוהה עם יש"ע. שנית, למרות שאין בסקר פילוח על פי גיל, אין זה סוד שבנט שואב תמיכה חזקה מבוחרים צעירים, והאוכלוסייה ביו"ש היא צעירה יותר מאשר ביישובים היותר ותיקים. ולבסוף, נפתלי בנט הוא המועמד הכי מזוהה עם גיבוש רשימה משותפת עם האיחוד הלאומי. נוכח האהדה שממנה נהנה האיחוד הלאומי במחוזות יש"ע, העמדה הזאת משחקת לטובת בנט.

אבל גם אם בנט יצליח להשיג את התוצאה שהסקר מנבא לו - רוב מוחלט של הקולות - מדובר עדיין בחצי עבודה. אם בנט לא מעוניין להפוך למהדורה שנייה של אפי איתם, עליו גם להכניס את מומלציו למקומות ריאליים ברשימה לכנסת, וכן להצליח בבחירות לראשי סניפים וכדומה. אסור שישרור ספק מי מנהיג את המפלגה. מאידך, לאחר שיצליח לבסס את מנהיגותו עליו לשנות כיוון, להפוך למאחד המפלגה ולשכנע את אלו שתמכו ביריביו שגם להם נותר מקום במפלגה. זה נשמע פשוט, אבל פוליטיקאים מנוסים יותר מבנט נכשלו בכך.

 

שולם שולם לעולם

בשעה טובה הסתיים הברוגז בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הביטחון אהוד ברק. מעתה אהוד ברק ייתן יקר לנתניהו כמי שמתווה את מדיניות ישראל כלפי ארצות הברית, וחמת נתניהו שככה. הסולחה המהירה שהושגה הוכיחה שצדקו הספקנים שטענו כל העת שמדובר בסחריר (בלשון בני אדם 'ספין'). על מנת לא לאבד קולות בימין, נתניהו חייב לעשות מדי פעם שריר כלפי אהוד ברק. מאידך, נתניהו רואה בברק את תשובת הליכוד לאריה דרעי. כשם שדרעי הוא היחיד שמסוגל לסחוב קולות מהימין לעבר השמאל, רק אהוד ברק מסוגל לגנוב כמה מנדטים מהשמאל לטובת קואליציה לאומית (אלא אם יוכח שמשה פייגלין מסוגל להעביר את בוחרי 'עלה ירוק' למחנה הלאומי).

עצם ייחוס המשבר לנושא היחסים עם ארה"ב כבר ביטא את חוסר הרצינות בכאילו ברוגז. האמריקנים תמיד אהבו לשחק על המתחים בין ראש הממשלה לשר הביטחון: רבין מול שר הביטחון פרס בממשלת רבין הראשונה, בגין מול עזר וייצמן, נתניהו מול איציק מרדכי ועתה נתניהו מול ברק. מאידך, גם ישראל אוהבת לשחק ביחסיה עם ארה"ב בשוטר טוב מול שוטר רע, אחרת נתניהו לא היה מתמיד לשגר לאמריקה שליחים בעלי תפיסה יונית כגון ברק, פרס ודן מרידור. במערכת הבחירות בארה"ב ברק (וגם שמעון פרס) משמשים מליצי יושר על אובמה והדמוקרטים עושים שימוש בהמלצותיהם במאבק על הקול היהודי, בעוד נתניהו מגלה נטייה ברורה כלפי מיט רומני.

אם המשבר היה רציני, הוא היה פורץ על רקע נושא אחר לגמרי. למשל, מעמד האוניברסיטה באריאל. ביום שלישי השבוע מלאו שלושים (גם בטורים הבאים נתמיד בספירה) להחלטת הממשלה שהמרכז האקדמי באריאל הופך לאוניברסיטה, אולם טרם התקבלה החתימה של אלוף הפיקוד והחלטת הממשלה נותרה בגדר הצהרה בלבד. ביזוי הממשלה והאחריות הקולקטיבית הוא עילה לפיטורין, אך נתניהו עודנו זקוק לברק ומוכן לשאת את עוונותיו וגמגומיו.