גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

בלוז בקדושה

לייזר לויד עמד לחתום על חוזה עם חברת תקליטים יוקרתית בארה"ב, כשאמו החליטה לשלוח אותו לביקור בישראל, שם התוודע לקיומה של השבת
18/10/12, 15:32
יעקב בר-און

 מפגש אקראי עם חסר בית בסנטרל פארק הוביל אותו למפגש גורלי עם ר' שלמה קרליבך, איתו הספיק לנגן זמן קצר לפני פטירתו | כיום לויד הוא חרדי תושב רמת בית שמש, שעושה את היום בשטיבל חסידי ובערב מנגן בלוז מקצועי בתוספת יידישקייט בפאבים תל אביביים

לייזר לויד חי בשני עולמות, או שמא נכון יותר לומר שקיימים שני לייזר לויד באדם אחד. כשמבקרים אצלו, בלב האזור החרדי ברמת בית שמש ב', מוקף במשפחה שנראית כחלק בלתי נפרד מסביבתה ומתגורר בדירה קטנה גדושה בספרי קודש, פרט לגיטרות הרומזות למציאות אחרת, קשה לדמות אותו בעולם שונה לחלוטין, שכל כולו חילונים.

לייזר לויד חי בשלום עם כולם. כשהוא מסתובב בחוצות בית שמש או פוקד את השטיבל המקומי על שם הרמ"א, לא מבחינים בשוני בינו לבין הנוף המקיף אותו. מה בכל זאת מיוחד בו שם? במקום מגוריו מכירים אותו כשכן שאוהב לעשות שמח ולשיר עם הגיטרה, שממנה הוא איננו נפרד. אולם ספק אם שכניו יקשרו את האדם החביב המוכר להם עם הזמר הנמרץ והתוסס, המתרוצץ בין במות שקרוב לוודאי לא יעלה בדעתם של חרדים להתקרב אליהן. "היתה שם אווירה כזה יפה", סיפר לי לא מכבר במבטאו האמריקני המורגש, בעברית מתובלת בשגיאות חינניות, והוסיף: "המקום היה מפוצץ בקהל. מה אני צריך יותר?"

כשהערתי לו שהמקום בוודאי היה 'מפוצץ' בקהל מעורב, לייזר לא נראה מוטרד מהערתי. "שמע, אני בשליחות שלי", אמר. "אז מה אם מעורב. קצת ריקודים בצד זה לא מפריע לי. יש שליחות בהופעות שלי. אני רוצה להיות עם העם. להרגיש אותו".

בכך חש לייזר שהוא הולך בעקבות ר' שלמה קרליבך, שמפגש אחד עימו טלטל את חייו והעבירם מקצה לקצה. איך הוא מיישם זאת? ב'סייגון', פאב תל-אביבי מצוי, אני צופה בתופעה מקרוב. עם הזקן העבות המעטר את פניו, הפאות והמגבעת ההיפית, לייזר משתלב בחביבות בקהל שנאסף להופעתו. לעומת אמנים המגיחים מאחורי הקלעים אל הבמה כשהם אפופי מסתורין ומשדרים ריחוק, ניכר בלייזר שיש לו צורך להיטמע בקהל ולהכיר את צאן מרעיתו אחד-אחד קודם שיעלה לשיר.
אהבתי את דברי הרבי מלובביץ' שכל דבר בעולם צריך להעלות אותו לדרגת קדושה, ואסור לאנשים לזרוק מאחוריהם מה שהם עשו קודם. גם את הבלוז, כאילו המוזיקה הכי נמוכה בעולם, אפשר להעלות למשהו אלוקי מבלי להכניס לשירים שאני כותב משהו דתי

"תל-אביב, ערב טוב. לחיים, צ'ירס!", הוא מכריז עם עלותו לבמה. "איך אני שמח להיות איתכם. תשמעו טוב, זה לא הופעה רגילה, כי אנחנו לפני ראש השנה". באומרו זאת, הגיטרה שלו מתחילה לייבב בלוז. לייזר הוא רב אמן של גיטרה, שבשנותיו בארץ הופיע עם הגדולים כאן, דוגמת שלמה גרוניך, אהוד בנאי, דני סנדרסון וארקדי דוכין, אף אם שמעו לא הגיע עדיין לקהל הרחב. כשמתחילה הופעתו, ניתן לחשוב נוכח נגינתו ושירתו שאנחנו אי שם על גדות המיסיסיפי ולא בישראל. בד בבד עם הנגינה בגיטרה הוא מפיק צלילים מופלאים מהמפוחית התלויה על חזהו, ונשמע כמו תזמורת שלמה כמעט.

תוך כדי שירה הוא מתחיל להלך בין השולחנות עם המיקרופון ומתחכך בקהל המשדר אליו גלי חיבה, כיאה למי שנוהג לטעון ש"אני צריך להרגיש את הקהל קרוב-קרוב אלי". בהמשך ההופעה הוא מכריז: "עכשיו כולם שרים ביחד", ולרגע הופכת ההופעה לשירה בציבור, כשהקהל מפליא לשיר עימו שיר של בוב דילן.

"שרתם חבל על הזמן", לייזר מחמיא לקהל. האמת היא שקודם ההופעה לא היה בטוח בהצלחה בתל אביב. "אם בבאר שבע או בחיפה זה הולך סבבה, אני לא יודע מה מחכה לי בעיר הגדולה", הוא מעיר בשיחה בינינו. כאן הוא משתף את הקהל בתחושותיו ומספר: "פעם, כשבאתי להופיע באיזה מקום בתל אביב, אמרו לי 'לייזר, הערב הגעת לבראנז'ה!'. ישר הרגשתי שהם עם האף למעלה ואמרתי ללהקה שלי – 'חבר'ה, הגענו לספונג'ה!' אסור להיות עם האף למעלה. בכל מקום שבו נמצא יהודי, הוא צריך להגיד – 'ריבונו של עולם, אני לא יותר טוב משום בן-אדם אחר'".

"אתם חושבים שהיהדות היא רק בשביל יהודים?", הוא ממשיך בדו-שיח שלו עם הקהל. "לא, היא בשביל כולם. עוד לא הספקנו להגיד לכל העולם מי אנחנו. אל תשכחו מה שאני הולך להגיד לכם עכשיו, גם אם אני לא רב. הרי כתוב שדבר ראשון בבוקר יש להודות להשם ולהודיע בעמים עלילותיו. ואת זה אפשר לעשות עם המוזיקה". זאת דרכו של לייזר. ההופעה שלו חילונית למהדרין, אבל הוא איננו חדל מלטפטף בה יידישקייט. "אמנם אני גר בשכונה של דוס פלוס, מאה שערים קטן בבית שמש, אבל אם להגיד את האמת, לא נולדתי דוס", הוא מעיד על עצמו והקהל, שלמעשה בא להתענג על הופעת בלוז, מתוודע אגב כך לסיפור החזרה שלו בתשובה.

שרים בוב דילן עם ניגון של קרליבך. לייזר לויד בהופעה צילום עפר עמרם

 "אתה תהיה כוכב גדול"

נראה שלא במקרה הוא מצית בהופעותיו אש של התלהבות בקהל. תאריך הולדתו, לפני 46 שנה, חל בדיוק בל"ג בעומר. לויד פול בלומן, כך קראו לו הוריו. והלייזר? בטקס ברית המילה שלו שאל הרב את הוריו לשמו. "לויד פול", הם, חילונים גמורים, השיבו. "איך יעלה לתורה כשיגדל?", תהה הרב ופסק ששמו בישראל יהיה אליעזר פנחס. "בגיל שמונה ימים לא יכולתי להתווכח איתו", מעיר לייזר, שאילנה, אשתו המרוקאית, קוראת לו אליעזר.

לייזר הוא בנם של מתווכת ושל עורך דין ממדיסון, עיר חוף בקונטיקט, "שם ההובי היה לדוג". לדבריו, אביו זימר בצמד כשהיה סטודנט באוניברסיטת קולומביה. בהיותו שם, שמע על פול אחד שחיפש שותף לצמד. אביו של לייזר לא חשב לעזוב את שותפו למען אותו פול ודבק באחר, ארט שמו. כך, אגב, נרקם הצמד סיימון וגרפונקל.

לייזר גדל בבית שהתנהל לצלילי בי בי קינג, מלך הבלוז. בן 14 היה כשאביו לקח אותו להופעה של קרלוס סנטנה. לדבריו, בהופעה הזאת ראה לראשונה מישהו מתפלל. כך נראתה לו הופעתו של אשף הגיטרה. בעודו שואף לנגן כמוהו, החל גם המסע שלו אל המפגש הגורלי עם ר' שלמה קרליבך, מפגש ששינה את חייו.

הוא הקים להקה עם חבר'ה מהתיכון, וחשב לתומו שיוכל להתמיד בכך. אבל כשהוריו שיננו בפניו שצריך תעודה בחיים, הם התפשרו על לימודי מוזיקה באוניברסיטה, שאותם שילב עם הופעות. לייזר לא הסתפק בהופעות אלה. הוא וחבריו הקליטו שיר לדוגמה ושלחו את ההקלטה לחברות תקליטים שונות.

"כשקיבלנו פתאום טלפון מ'אטלנטיק רקורדס', חשבנו שמישהו עובד עלינו", הוא משחזר. "זאת החברה שבה היו חתומים גדוילים כמו ריי צ'ארלס ולהקת 'לד זפלין'. לאחר שהזמינו אותנו להופעה לדוגמה בניו-יורק, שבה נתנו כל מה שיכולנו, אמר לי האיש מהחברה – 'לויד, אתה תהיה כוכב גדול, אבל אני עדיין לא יודע איפה לשים אותך'. הוא צדק. ראו בחומר ששרתי שאני עדיין בחיפוש. אז החתימו אותי על עוד שירים לניסיון. בשביל זה עברתי מקונטיקט למנהטן".

בהיותו בהליכים עם 'אטלנטיק', התקשרה אליו אמו והציעה לו לבקר בישראל את אחותו, לורן, שבאה ארצה להעביר שיעורי אנגלית לנערים עולים מאתיופיה בבית ספר חקלאי. לאחר מעשה, התבהרה לו כוונתה של אמו. "כמשפחה רחוקה מהיהדות ומישראל, עצם ההצעה של אמא שלי הפתיעה אותי", מעיד לייזר. "הייתי אז מין היפי עם שיער ארוך, בלי טיפה יידישקייט. עכשיו נראה לי שההצעה שלה באה מתוך דאגה לבן שלה שהיה חזק בתוך הגויים".
עד אז לא ידעתי מה זה קרליבך. כשנפגשנו, הוא תפס אותי עם מין מבט כזה שהרים אותי לשמיים ומיד נתן לי חיבוק ענקי, כאילו שהכרנו הרבה זמן. "לייזר, אתה חייב לנגן בהרכב שלי", הוא אמר ונתן לי כרטיס ביקור שמאז לא זז מהארנק שלי. זאת הברכה שמלווה אותי לאורך כל הדרך

הוא ניסה למחות. מה לו ולארץ ישראל, ארץ של מלחמות ומדבר, שעה שהיה בדרך לחוזה בחברת תקליטים יוקרתית. "אבל אמא זאת אמא", הוא מעיר. הבן המרדן השתכנע לנסוע. לדבריו, "במטוס לארץ פגשתי דוס לראשונה בחיים שלי". כששכנו למושב לא נגע באוכל, תהה על כך. "היום תענית אסתר", הסביר לו השכן. ללייזר לא היה מושג במה מדובר. "אפילו לא ידעתי מה זה שבת", הוא אומר.

לייזר נחת בנתב"ג. אחותו הציעה לו שייסעו לעין-גדי, שם היו לה חברים, והוא הצטרף אליה ברצון. בדרך לשם היא סיפרה לו שבעלה של חברתה שומר שבת והוא חוזר בתשובה, ולייזר תלה בה מבט משתאה. "לא היה לי מושג על מה היא דיברה", הוא מודה. אז אמר לה שגם אם הלז אינדיאני, זה לא מפריע לו, "לאחר שהיו לי חברים מכל הסוגים". לייזר זוכר כיצד בארוחת ליל שבת שם לא היתה לו סבלנות לברכות. "מה השטויות האלה? בואי נאכל!", העיר לאחותו באנגלית.

לדבריו, ההתנגדות שלו נמוגה במהירות. "משהו קרה לי", הוא מציין. כששב תוך עשרה ימים לניו-יורק, כבר נשבו בו רוחות אחרות. לייזר, שהתעניין עד אז בבודהא ובעוד תורות שונות ומשונות, נכנס לחנות ספרים. "תן לי ספר של יהודים", ביקש מהמוכר. "לא התכוונתי אז לתורה או משהו כבד, אלא לחוכמות של רבנים". כשבידו האחת הספר הזה ופרקי אבות ובידו השנייה הגיטרה, יצא בשבת כמנהגו לסנטרל פארק.

כאן, אגב, אנחנו מתחברים מחדש להופעה בתל אביב, שבה לייזר מהלך קסם על הקהל כשהוא מספר על המפגש המפתיע בפארק. "כשהתיישבתי שם והתחלתי לקרוא כל מיני דברים חכמים בפרקי אבות, כולל זה שאין לך אדם שאין לו מקום ואין דבר שאין לו זמן, התקרב אלי איזה חסר בית יחף ומאוד מבוגר", הוא נזכר כיצד נרתע מפניו. "כאחד שבא מהפרובינציה, ההורים שלי אמרו לי לא לדבר עם חסרי בית. אולי משוגעים. אולי מחלות. לך תדע. צריך להיזהר".

נזהרת?

"איזה להיזהר. האיש ניגש אלי והריח שלו הלך לפניו. הוא נדנד קופסה של מטבעות ואמר לי שכמה שאשים, אקבל על זה מאה אלף פעמים. זה היה ה'שטיק' שלו. ריבונו של עולם, אמרתי לעצמי, מה יכול להיות, נלך על זה. שמתי מטבע והוא שאל מה הספר שקראתי. 'זה היברו', אמרתי. פתאום השמיע ברכה בעברית. כששאלתי אותו אם הוא יהודי, ענה – 'לא רק שאני יהודי, אלא מתפלל כל יום".

נפעם מהמפגש, אסף לייזר אליו את חסר הבית ו"לאחר שקילחתי והאכלתי אותו, הוא סיפר לי על בית הכנסת שלו, שבו הרב משלם חמישה דולרים למי שבא להתפלל אצלו בבוקר". זה, כמובן, לא היה העיקר. "דרך בית הכנסת הזה מצאתי עצמי מופיע תוך שבועיים על במה אחת עם אמן הבלוז הכי גדול שפגשתי בעולם", הוא מספר לקהל. "עם ר' שלוימה זה היה כמו שוודסטוק נפגש עם מעמד הר סיני".

"עד אז לא ידעתי מה זה קרליבך", הוא מודה. "כשנפגשנו, הוא תפס אותי עם מין מבט כזה שהרים אותי לשמיים וישר נתן לי חיבוק ענקי, כאילו שהכרנו הרבה זמן. 'לייזר, אתה חייב לנגן בהרכב שלי', הוא אמר ונתן לי תקליטים וקלטות שלו, גם כרטיס ביקור שמאז לא זז מהארנק שלי. זאת הברכה שמלווה אותי לאורך כל הדרך".

חודשיים לאחר ההופעה המשותפת בניו-יורק, שכנע אותו הרב קרליבך לעלות לארץ ישראל. הוא הפנה אותו לישיבה של חסידיו בירושלים, וקבע עימו שיגיע ארצה שבועיים אחריו ואז יחזרו להופיע יחד. ברם, זה לא קרה מעולם. "יום אחד בא אלי הרבי של הישיבה שבה התארחתי, ואמר לי 'לייזר, לא נראה לי שתנגן עם שלמה'. כשהתפלאתי ושאלתי מה קרה, סיפר לי הרב שקרליבך נפטר במטוס, בדרך לארץ הקודש. הייתי ב'שוק'. נשארתי כאן בלעדיו".

 

דרבוקות עם הילדים

מאז, מזה 18 שנה, לייזר בישראל. הוא זוכר בגעגועים את קרליבך ובהופעה האמורה בתל-אביב הוא סוחף את הקהל בניגון של רבו הנערץ. אבל בראשית דרכו כאן, במקום להצטרף לזמרים המופיעים בשירי 'הרב המרקד', הוא דבק בבלוז שלו. "זאת הדת שלי", מסביר לייזר. "כל כך עמוק הקשר שלי עם הבלוז שאני כבר לא יכול בלי זה. את העומק שיש בבלוז מצאתי במוזיקה החסידית של קרליבך".
איך זה שעוד אין זמר ישראלי שהתפרסם בכל העולם? זה בגלל שלפעמים הישראלים מנסים לשיר את הבלוז של מישהו אחר. הם לא מעריכים את עצמם מספיק וחושבים שאחרים יותר טובים. בעולם יאהבו אותנו רק כשנשיר את הבלוז שלנו

ואם לא היית פוגש אותו?

"גורניש מיט גורנישט (כלום וכלום). אין ספק שלא היינו משוחחים היום. בלעדיו לא היה לי סיכוי בעולם להישאר בין הדוסים. ואולי לא הייתי נשאר בכלל והייתי מת..."

שנה בלבד לאחר הגיעו לארץ, כבר היה נשוי כדת משה וישראל. בהיותו תלמיד בישיבת 'דבר ירושלים', הזדמן לו לעשות שבת אצל משפחה ביבנה. "איך שהגעתי אליהם, אהבתי את החום אצלם לעומת האווירה הקרה בישיבה בירושלים", הוא מעיד. "הם בדיוק חזרו מטיול שורשים במרוקו והראו לי תמונות מהטיול. פתאום ראיתי בתמונות פרצוף שכאילו חיפשתי כל החיים, עם חיוך כזה מאיר ועיניים גדולות. מי זאת? שאלתי את המארח שלי. הוא לא הספיק להגיד שזאת אילנה, בת דודה שלו, כשהיא בדיוק היתה בדלת..."

"אז, במוצאי שבת, הגעתי כרגיל אל נורית, בת הדודה שלי", משחזרת אילנה, אחייניתו של ח"כ מאיר שטרית. "אמרו לי שיתארח אצלם אורח מאמריקה, אבל לא בגלל זה באתי. כשנכנסתי, ראיתי את אליעזר. שנינו ביישנים כאלה וישבנו כל אחד בפינה אחרת. 'ראיתי אותך בתמונות', זה מה שהוא אמר. לא חשבתי לאן שנגיע מזה. אמנם אני מבית דתי, אבל הגעתי לשם במכנסיים. לא היה נראה לי שחוזר בתשובה זה בשבילי, ועוד עם זקן. מה לי ולכל זה?".

"הגנבנו מבטים", היא זוכרת. "היתה לי הרגשה שמשהו מתפתח בינינו, אבל לך תדע. אז אמרו המארחים שבחול המועד סוכות יש טיול. דוד שלי, מאיר, נוהג לשכור אוטובוס ולקחת את כל המשפחה המורחבת. אז אמרו לאליעזר 'תצטרף, תכיר את הארץ, תכיר את המשפחה'. הוא רק שאל אם גם אני באה. בטיול כבר היה ברור לנו לאן אנחנו הולכים".

בחוגי המוזיקה קוראים לו לייזר. "כך קוראים לו גם בשכונה החרדית שלנו. אבל בשבילי הוא נשאר אליעזר, כפי שהכרתי אותו".

כשאומרים לה שהיא נישאה גם למוזיקה ולא רק לבעלה, היא מחייכת. "כשהגעתי אז למשפחה שלי ופגשתי אותו, לא היה לי שמץ של מושג שהוא מוזיקאי", אומרת אילנה, בעלת תואר בהנדסת מחשבים. "בהתחלה, לפני שבאו הילדים, הייתי מצטרפת אליו להופעות, אם כי לא בפאבים וכאלה. אני לא מתערבת לו במוזיקה. הוא עושה שמח בבית, אוסף את הילדים, מחלק להם דרבוקות וכולנו שרים איתו".

בהופעה מזכיר לייזר לא פעם בחיבה את רעייתו המרוקאית. "היא והמשפחה שלה הכי טובים בעולם", הוא מהלל, ולחיזוק דבריו מוסיף שריקת התפעלות.

היית מעלה בדעתך שתגיע למשפחה כזאת?

"בטח", הוא משיב. "אני בא מבית פתוח לכולם. ההורים שלי שמחו לארח היספנים ושחורים. אצלנו אין הבדלים. לא הייתי מתחתן עם אחת כמוני, מה שיכול היה להיות משעמם. אם להתחתן, רק עם משהו מיוחד".

חמשת ילדיהם לומדים במסגרות חינוכיות של חב"ד. אחד מהם, מאיר בן ה-12, נולד עם בעיה קשה בגבו ויש לנתחו. לייזר שם את מבטחו בבורא עולם. לייזר, איש כמעט בלי חומות, שואל את קהלו מה הדבר הכי מתוק בעולם. לפני שמספיקים לענות לו, הוא משיב שאין כמו להרדים את הילדים בערב ולהטות אוזן לנשימתם. "כשאני יוצא להופעות, קשה לי לעזוב אותם, לא כל שכן כשאני יוצא להופיע בחו"ל", הוא מספר לקהל. "לפני שנסעתי להופיע באנגליה, אמרתי לשרוש (שרה), הקטנטונת שלי בת השש, שאם היא תתגעגע אלי, שתחשוב שאני מחבק אותה. 'איך זה עובד כשאתה שם ואני פה?' היא התעניינה. אז כתבתי לה ולכל הילדים שלי שיר, שאיתו יירדמו בלעדיי..."

עם הסיפור הזה הוא כמעט חותם את ההופעה בתל אביב. "איך זה שעוד אין זמר ישראלי שהתפרסם בכל העולם?", הוא מציג שאלה, ועונה: "זה בגלל שלפעמים הישראלים מנסים לשיר את הבלוז של מישהו אחר. זה אולי מרוב ענווה. הם לא מעריכים את עצמם מספיק וחושבים שאחרים יותר טובים. בעולם יאהבו אותנו רק כשנשיר את הבלוז שלנו".

 

 "'התקווה' זה אחלה בלוז"

לייזר עושה עם הבלוז מה שהוא רוצה. את אלבומו החדש, שנקרא 'My Own Blues', מסיים קטע באורך של 18 וחצי דקות, שלו העניק את הכותרת 'The Hope', כלומר 'התקווה'. תוך כדי נגינה וירטואוזית בגיטרה החשמלית, הוא מביא גרסה חסרת תקדים להמנון הלאומי. "'התקווה' זה אחלה ניגון בלוז עמוק מאוד", הוא מסביר "אין יותר בלוז מזה".

"כשהתחלתי עם החזרה בתשובה, הייתי חזק עם רבי נחמן מברסלב", כך לייזר. "אבל רבי נחמן היה אומר שכל הזמן צריך לחפש את הצדיק של הדור. חיפשתי ולא מצאתי שום צדיק. את האור גיליתי אצל החב"דניקים. בנסיעות להופעות בחוץ לארץ הייתי מתארח בכל מקום בבית חב"ד, שם נדלקתי על החבר'ה האלה, שאין אצלם שום התנשאות על אחרים".

אז אתה אחד מהם?

"אני איתם, אם כי אני לא חב"דניק סטנדרטי. אהבתי את דברי הרבי מלובביץ' שכל דבר בעולם צריך להעלות אותו לדרגת קדושה, ואסור לאנשים לזרוק מאחוריהם מה שהם עשו קודם. בחב"ד איש איש מצווה להמשיך במעשיו, מבלי שזה יפריע לו להיות בתוך היהדות. גם את הבלוז, כאילו המוזיקה הכי נמוכה בעולם, אפשר להעלות למשהו אלוקי מבלי להכניס לשירים שאני כותב משהו דתי".

13 שנה הוא חי בבית שמש, והוא מהוותיקים בשכונתו. "כל הבלגן בעיר היה לא רחוק מהבית שלנו", הוא מעיר ביחס לעימותים שהתרחשו בעיר בשנה האחרונה. "רוב האנשים כאן לא קיצונים. הרי אין ג'יהאד אצל חסידים. אם קורים דברים, זה מתוך אי הבנה. כשבאה עולה מאמריקה, אורתודוקסית אמנם, ישר מהטניס למכבסה השכונתית, בחצאית מיני ועם חולצה קצת פתוח, אז לא מוזר שמתחילים לצעוק עליה. או זה מפליא שמישהו מנסה לפתוח פיצריה בלב האזור החרדי, ומרוב זה שהחילונים נמשכים אליו, תוך שבועיים אין פיצריה? עם קצת רגש, לא היו בעיות כאלה".