בשבע 515: מש"ק שמפניה

אבי סגל , ט' בחשון תשע"ג

בשעה טובה ומוצלחת התפנה הפוליטיקאי יאיר לפיד מכתיבת טוריו והחל לטפטף מידע על הרכב רשימתו החדשה, וכבר בשבוע שעבר יצא מהמחתרת השם הראשון – ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי. זו לא הפעם הראשונה שפרי מעורב בהקמת מפלגת מרכז-שמאל חילונית חדשה. לקראת בחירות 2003 הוא שקל לעמוד בראש 'ישראל אחרת', מפלגת צעירים שחרתה על דגלה מצע של שינוי חברתי וכלכלי, עידוד החינוך, תמיכה בשירות צבאי ולאומי, ופוליטיקה ללא פוליטיקאים. מזכיר משהו? מישהו?

אף שפרי אמור היה להנהיג את המפלגה החדשה, בסופו של דבר הוא בחר לתמוך מבחוץ, תוך שהוא מותח ביקורת על ראשי המפלגה בשל – אירוני ככל שזה נשמע – המצע החסר והבוסרי והריצה המוקדמת לבחירות. בהיעדר שמות נוצצים או אנשי ביטחון מוכרים, הפכה 'ישראל אחרת' למפלגה קיקיונית נטולת מצביעים ונותרה אך ורק בין דפי הקוריוזים הנשכחים של ויקיפדיה. הפעם, כשהסקרים והעתיד נראים מבטיחים יותר, מואיל בטובו פרי לקפוץ למים. לרוץ לצד קליבר כמו יאיר לפיד, כך נראה, מתאים לפרי יותר מאשר לרוץ עם בועז נול מ'ישראל אחרת'.

ייאמר מיד: החיבור בין לפיד לפרי נראה מבטיח. השניים יכולים להביא הישגים ולתרום איש-איש מניסיונו המקצועי הקודם. מגיש הטלוויזיה לשעבר יביא את הקהל אל הקלפי, ובחגיגות היום שאחרי ידאג ראש השב"כ לשעבר לגייס שמפניה. השאלה המעניינת היא כיצד יתפקד איש הביטחון הקשוח והמאיים כמספר שתיים - או שלוש או ארבע – של כתב 'במחנה' לשעבר, של האיש שחטף אגרופים מצדוק 'טייסון' כהן וביקש עוד. לפי חוקת מפלגתו אמור לפיד לעמוד בראש הרשימה בערך עד יום יציאתו לפנסיה של נכדו הצעיר. האם מישהו מאמין שיעקב פרי יחזיק מעמד ככינור שני (לכל היותר) למנהיג הפוטוגני יותר משנה-שנתיים? בכל הקשור ליחסים הבינאישיים, סביר להניח כי למפלגת 'יש עתיד' מצפה עתיד של לא מעט מהמורות וטלטלות, שלא לומר טלטולים.

 

למה אולמרט

העיתונאית לילך סיגן, כיום פובליציסטית פוריה במעריב וב-nrg, היא מסוג האנשים שנהוג לכנות "מעוררי מחלוקת". קוראים וטוקבקיסטים רבים לא מחבבים אותה בשל קשריה המשפחתיים (נשואה לליגד רוטלוי, מבעלי חברת הנפט והגז 'רציו') ואף מפקפקים לא אחת בכישוריה ככותבת. אבל דווקא אשת הטייקון המושמצת, שהיא כנראה יותר 'קדימה' מ'הבית היהודי', פרסמה לא פעם דברים מלאי טעם ודעת, כולל ביקורת ציונית לא מתנצלת ולא מתלהמת נגד פעילים פרו-פלשתינים, ח"כים ערבים ושנאת מתנחלים.

רק מה? סיגן גם הפכה שותפה פעילה לשאיפת רבים בעיתונות העברית, המבקשים להכתיר את אהוד אולמרט לקדנציה שנייה כמלך ישראל. סיגן, שכבר בעבר הביעה צער על התפטרותו של העבריין הרק-קצת-מורשע אולמרט, פרסמה לאחרונה טור הקורא לשובו אל מרכז הזירה הפוליטית, תחת הכותרת "מעדיפה אותך, אולמרט" (מחווה משעשעת, אולי מודעת ואולי לא, ל"אוהבים אותך מצנע" הישן והמלבב). אמנם קריאת המאמר עשויה להעלות חשד כי מדובר בסאטירה דקה במיוחד, אבל לא, סיגן כותבת ברצינות גמורה: "אהוד אולמרט, תחזור". ומדוע? כי "בבחירות הקרובות לא יהיה שום מהפך אם לא תחזור".

אבל רגע, מדוע בכלל עלינו לבחור בראש הממשלה הכושל והעבריין המורשע אהוד אולמרט? מדוע דווקא הוא? על כך כותבת סיגן: "אנחנו אוהבים לחלום - זה מה שמחזיק אותנו בחיים וגם החזיק אותנו בגלות אלפיים שנה". כן, אבל אולמרט? "מה שמוביל את נתניהו בכל החלטותיו הפוליטיות זה דבר אחד: הרצון בשליטה", היא כותבת. לא הבנתי, מה פתאום אולמרט? "גם אם יצטרפו לממשלה הזו אנשים אינטליגנטים, עם דם חדש, מרץ ותקווה, נתניהו לא באמת יתן להם לעבוד ולקדם את המטרות שלהם", היא ממשיכה ומסבירה. ומה עם טיעון אחד לטובת אולמרט? "נתניהו לא יצרף לממשלתו את יאיר לפיד או את שלי יחימוביץ כפי שחלקנו מקווים, כי אין לו שום עניין לחזק אותם". הלו, גברת, למה!? לבחור!!?? באולמרט!!!???

מאמר שלם, 454 מילה, לא מעט טיעונים נגד ראש הממשלה הנוכחי, ואף לא טיעון אחד בזכותו של הפרוטגוניסט, הגיבור ששב הביתה, אהוד אולמרט. באמת הייתי רוצה להבין מה מוצאים אנשים כמו סיגן בראש הממשלה הקודם, אבל עם טורים כאלה, בסוף עוד אאלץ לחפש תשובה רצינית אצל בן כספית.

כתב ב'במחנה' בראש ואחריו בראש ואחריו. ראש השבכ'? זה לא ייגמר טוב. פרי ולפיד פלאש 90

אתנחתא של השמאל

לא רק פרי ואולמרט מנסים לפלס את דרכם בחזרה אל מרכז העניינים, אלא גם עו"ד אלדד יניב, זה שהיה פעם המשהו של אהוד ברק ומאז לא מפסיק לרצות להיות משהו. פעם הוא נלחם במשתמטים ופעם במתנחלים, פעם מחלק אוהלים ברוטשילד ופעם חוזר בתשובה חילונית ופעם מנפק קמפיין על דולרים בגרביים של ביבי. אין גבול לרעיונות ולפרובוקציות, ולא משנה מהי התנועה, מהו שמה ומיהם השותפים לדרך. יניב ממשיך לנסות הכול, אולי בסוף משהו יתפוס. אם לא נבחר בו מיד כמנהיג האומה הבלתי מעורער, לעולם לא נצליח להיפטר ממנו.

ובדומה לפרובוקטורים מגלומניים מהצד השני של המפה הפוליטית, גם יניב הופך בהדרגה מדמות מרושעת ומרגיזה לאתנחתא קומית. הניסיונות האובססיביים שלו נראים הזויים יותר מפעם לפעם, ואם המפלגה החדשה שהקים – איך קוראים לה? למי אכפת – תרוץ לכנסת, היא עשויה להיאבק עם אותה 'ישראל אחרת' על תואר אלופת הקיקיונות הפוליטית בישראל. אפילו שמחה לאיד של ימני אין כאן: קשה לראות את יניב וחבריו סוחבים המוני מצביעים ממפלגות שמאל אחרות. מה שכנראה לא יפריע לו להמשיך להריץ קמפיינים תמוהים ולא נעימים גם בניסיון הפוליטי הנואש הבא.

 

שתי הערות ספורטיביות לסיום

א. עד אמצע השנה שעברה לא ידעתי כיצד נראה איש העסקים איזי שרצקי, הבעלים של קבוצת עירוני קריית-שמונה. אבל אז הפכה קבוצתו למועמדת לאליפות, ומאז כמעט אין יום שבו איננו נחשפים להגיגיו הגסים, השחצניים והמנותקים מהמציאות, הנשמעים ומתפרסמים ונטחנים בשמחה בכל ערוצי הספורט. את חגיגות האליפות של ק"ש קלקל שרצקי במריבה פומבית מכוערת עם המאמן, את המאמן הבא הוא רומם, השפיל ופיטר בתוך זמן קצר, ובחדשות הספורט הוא מככב כיום בעיקר בהקשרים של תביעות ובוררויות נגד שחקניו ונגד קבוצות אחרות. לא יפה לרצות בכישלונו של אדם אחר, אבל במקרה זה אולי כדאי שייכשל קצת, לטובתו.

ב. הנה שתי החלקות לשוניות משעשעות שנשמעו במהלך 'שער השבת', תוכנית סיכום המחזור של משחקי ליגת העל בערוץ הספורט. "לשחק מול קבוצה קטנה זה לא נראה קל כמו שזה נראה", אמר קשר מכבי ת"א מהראן ראדי, שבימים כתיקונם דובר עברית מצוינת למרות שאינה שפת אמו. מה שאי אפשר לומר על אייל ברקוביץ', חבר הפאנל של 'שער השבת', שאמר במהלך התוכנית לפחות פעמיים: "הפועל באר שבע היום היא שום וכלום דבר". קלטתם? גם אני לא הבנתי שום.