בשבע 515: העיר בשחור

'גחליליות' מגולל ברגישות את סיפור ההתבגרות של נערה ציונית דתית בבני ברק המתחרדת

עפרה לקס , ט' בחשון תשע"ג

'גחליליות' מתחיל באסון. הוריהם של יפעה ולאה ואדם נהרגו בתאונה. הילדים מתגלגלים לבית הדודים, ואחר כך מסיבות שונות הם מתפצלים: לאה - שבינתיים הפכה לליה, עוברת לקיבוץ והופכת חילונית. אדם הקטן וטוב הלב עובר לקרובים שמתגוררים בסמוך והופך חרדי, וגיבורת הספר, שבינתיים נהייתה יפעת, נשארת אצל הדודים הציוניים-דתיים. האם אנחנו מחזיקים באמונותינו רק מתוקף נסיבות החיים?

מיכאלה, הדודה, לא סובלת את התהליך שעוברת העיר בני ברק, שגם היא גיבורת הספר אם כי לעולם לא נקראת בשמה. באופן כללי מיכאלה היא דמות לא מאוד חמה ולא מאוד מבינה, כך ששנות ההתבגרות של יפעת עוברות עליה בחברות הדוקה עם עפרה, חברה לסודות, לחוויות ולהזדהות.

עלילת הספר נמתחת על פני שנה אחת, שבה יפעת הנשואה מועמדת לנסיעה לשליחות קולינרית חשובה באיטליה, היא בעלת קייטרינג חברתי מצליח וגם מצפה לילד. בשנה הזאת היא סוקרת את חוויות ילדותה: כמו לומדת מחדש את העיר, את מיכאלה ובעלה דוד, את החבורה שסבבה ואת עפרה, שהקשר איתה ניתק מיתר אחר מיתר. היא נזכרת בחוויות, מספרת את האכזבות ומתפלאה לראות איך הצעד הבא של העתיד היה טמון כבר שם, בהווה.

יפעת, הרגישה, כאבה אכזבות קטנות, קנאות ועיקומי פרצוף וכינתה אותם "טרמיטים": יצורים שאוכלים אותך מבפנים. רק בשלב די מאוחר בחייה הכירה את ה"גחליליות": נקודות של אור ואופטימיות, שהחליפו את הטרמיטים.

חומסקי כותבת על ילדותם של בני גיל 40-30. היא מתארת במדויק את התלבושת של בית ספר משואות, על התיכון העירוני ונקודות ציון נוספות מוכרות, באופן שמי שעבר בעיר הזאת אז ולו לכמה חודשים יכול לראות את הסיטואציות האלה מול העיניים, להיעלב ולכעוס כמו מיכאלה, ולא ממש להבין מה עובר על העיר, כמו הבנות. היא כותבת על חברות ציוניות-דתיות בחצאיות ארוכות ועל מסלולי עתיד שונים: המתנחלת מרובת הילדים, הלייטית, החילונית.

מצד אחד קשה להגיד על חומסקי שכתיבתה דוקומנטרית. בעלילה שהיא טוותה יש שפע של דמיון שמתחיל בסיפור עצמו, וממשיך בהולדת העברית מחדש בצירופים יפהפיים של מילים ומושגים כמו שרק משוררת יודעת לעשות, אם כי עומס הפרטים לפעמים מעיק.

אבל לי היה קושי מסוים בקריאה על חוויות מוכרות מדי. חיפשתי ולא ממש מצאתי בשורה חדשה. אולי כי בתור אישה ציונית דתית אני לא רגילה לקרוא על חוויות מוכרות. ואולי דווקא יש בשורה והיא נמצאת בדברים הקטנים, במחוות זעירות כמו יד מלטפת או חיוך קטן ומבין.

והפוביה לגבי העיר? נראה לי שגם תושביה זכאים למבט קצת יותר מכיל. אבל אני לא בני ברקית.

'גחליליות', גילית חומסקי