בשבע 515: עניין אישי

אבי סולימן. 54. תושב נתניה. נשוי לציפי ואב לארבעה. מזכ"ל הפועל המזרחי

עופרה לקס , ט' בחשון תשע"ג

התחלה: 58', שיראז, איראן. ילד שני מתוך חמישה. הימים רחוקים מחמינאי ומאיום גרעיני. השליט, השאה הפרסי, אהד מאוד את היהודים ועודד אותם לצאת. "הוא הרגיש משהו באוויר". את הארץ פגש בגיל שלוש.

הארץ: שיכוני עולים, בית שאן. "תקופה מאוד לא קלה. להורים לא היתה שפה והתקשורת עם הסביבה היתה קשה". באיראן עבד האב בייצור שטיחים. כאן המקצוע לא היה רלוונטי, "בשלב מסוים הם שקלו לחזור".

מי יבנה בית: לבסוף מצא האב עבודה בחקלאות, אך העבודה חולקה במשורה. את ההשלמה הוא חיפש בקיבוצים. "היה מסתובב וצועק: 'מי רוצה עובד?'". בהמשך עבר לתחום הבניין, עבודה קשה שבחופשות נלקחו אליה הילדים, "הוא רצה שנראה במה הוא עוסק ונלמד". בהיעדר פנקס אדום וחברות במפא"י - לא היה קידום. לבסוף עבר לסולל בונה ובעקבותיה עברה המשפחה לנתניה.

נתניה: "עולם אחר, גם מזג האוויר וגם האוכלוסייה. שם כבר הכירו ביכולות של אבי ולקחו אותו גם לעבודות פרטיות". במשך כמה שנים היתה גלות, אבל גם היום מתגוררת המשפחה בעיר היהלומים.

לימודים: 'אלומות' בבית שאן ואחר כך שח"ל בנתניה. בהמשך הישיבה התיכונית בעיר, בפנימייה. השנה הראשונה היתה "הלם מוחלט. סדר היום התיש אותי". אבל אחר כך נרשמה התאוששות. "עיצוב האישיות שלי ושל חבריי הטובים ביותר כציוניים דתיים הוא מהישיבה". זכור במיוחד הרב שמחה קוק, אז ראש הישיבה. "אישיות ותווי פנים שמקרינים אור. דמות מרתקת".

תנועת נוער: בני עקיבא סניף שיכון ותיקים, שחי "בקושי". עיקר אווירת החבר'ה הגיעה דווקא מהישיבה וההיכרות עם נערים מכל הארץ.

צבא: חיל הקשר. "אהבתי את השירות. הוא היה מרתק". שנות הצבא לא הקטינו או דחקו את הכיפה. "מי ששומר על הכיפה שלו, יודעים לכבד אותו". היו מחשבות על קצונה, אבל היציאה לקורס היתה כבר לקראת סוף השירות, כשהאור בקצה הפז"מ נראה באופק. "ויתרתי".

אקדמיה: בר אילן. חינוך, לשון והיסטוריה עם תעודת הוראה. "הגעתי למסקנה שמי שיש לו תואר ראשון יכול להתקבל כמעט להכל". הנאה גדולה במיוחד נרשמה בלימודי ההיסטוריה היהודית הנוגעים לזהות ולאישיות, "השלמה לרש"י ותוספות". השנים האלה מוגדרות כ"הכי יפות" גם בגלל העשייה שמיד ידובר בה, אבל גם בגלל פרויקט פר"ח.

פר"ח: גם התנדבות, גם מלגה וגם אישה. "ציפי עבדה בפר"ח ואני הייתי חונך. מתישהו היחסים התהדקו, ומצאתי את עצמי מתחת לחופה". ציפי עבדה 17 שנים בבית הילדים בית אלעזרקי בנתניה, שם הקימה מרכזייה פדגוגית והדריכה את הצוות בעבודה עם הילדים. היום מלמדת ב'ריגלר', "גם שם יש כיתות אתגר".

הברכה: ארבעה ילדים: הראשון נשוי ובוגר ישיבת המאירי, השני לומד בישיבת ההסדר בצפת ומסיים שירות צבאי, השלישית - שנה שנייה בשירות לאומי והרביעי לומד בישיבה התיכונית בעיר, "סוגר לי מעגל".

העשייה: בשנות האוניברסיטה פנה חבר והציע לחבור לרשימת מועמדים לאגודת הסטודנטים. "לא ידעתי מה ומי, אבל נבחרתי לנציג מדעי הרוח". שירת במגוון תפקידים בכמה שנים וכמה קדנציות: תרבות, סגן יושב ראש ולבסוף ראשות האגודה.

מחאת הקוטג': "זיהינו עליית מחירים במנזות, המסעדות בקמפוס, אז פתחנו מינימרקט באוניברסיטה. הורדנו מחירים בצורה משמעותית". והיתה גם פעילות תרבותית רבה עם משוררים, סופרים, אמנים ופוליטיקאים.

אני רק שאלה: בתום שנות האגודה הציע מנכ"ל האוניברסיטה, דוד אלטמן, שיגיש מועמדות לתפקיד יועץ סטודנטים בבית ספר לחינוך. "עברתי לצד של האוניברסיטה, והסטודנטים שמחו לראות פרצוף מוכר, בסבך השאלות איזה קורס לבטל ובמה יכירו להם". במקביל עבד בהוראה במכינה בגבעת שמואל.

המפד"ל: בעקבות הפעילות ב'אגודה', פנו אליו נחום לנגנטל וזבולון המר לפעילות בציונות הדתית. בהתחלה היתה התלבטות ועבודה מקבילה באוניברסיטה ואצלם. לבסוף הלחץ גבר והאוניברסיטה נעזבה לא בלי צער, "זו היתה חממה של ממש". השלב הבא היה הקסטל.

הקסטל: בית הפועל המזרחי המיתולוגי באבן גבירול בתל אביב. "עולם אחר של התעסקות ועסקנות". היתה הקמה של ארגון סטודנטים דתי ארצי, "כיתתי את רגליי בכל האוניברסיטאות והמכללות, הקמנו תאים והקמנו את מועדון הכיפה הסרוגה, שבמסגרתו היו המון אירועים ושבתות עיון, ויצאו מזה הרבה זוגות".

זוגות: "כשמדברים על רווקות מאוחרת צריך לחשוב על מצוות צדקה. כמו שנתינת צדקה לפני הנפילה לעוני יכולה לעזור לאדם יותר מאשר הנתינה אחר כך, צריך לדעת לעשות פעולות לצעירים לפני שהם מגיעים לגילאים מבוגרים. צריך לחדש את הפעילות הזאת", ויש חזון כזה, במסגרת התפקיד הנוכחי.

חוק בריאות ממלכתי: היה זה שהביא להפרדה בין הפועל המזרחי והמפד"ל, גרם לסגירת הקסטל ולמעבר לדובנוב 7, שגם הוא מושג מיתולוגי בציונות הדתית. השנים הבאות היו בעבודה בתפקידים שונים בפועל המזרחי: צעירים, ארגון, נכסים. לפני שנתיים התמודד ונבחר למזכ"לות.

המזכ"ל: "כל עוד אליעזר אבטבי, המזכ"ל האגדי, היה בתפקיד, עבדתי איתו ולא התמודדתי. לפני שלוש שנים הוא בא אלי ואמר שהוא לא רוצה להתמודד שוב ושאני אגיש מועמדות. ממש לפני שהגשתי את הטפסים בדקתי איתו שוב אם הוא בכל זאת עומד לרוץ".

הסתדרות הפועל המזרחי: "זה כמו הסתדרות כללית של עובדים דתיים. יש המון ארגונים שקשורים אלינו: אמנה, בנק מזרחי, בר אילן, עובדי משהב ועוד". המספר הוא 20 אלף חברים. יש גם ניהול נכסי הנדל"ן של הארגון, "תחום מרתק", ותחום נוסף מתחיל להתפתח ביוזמתו עכשיו. "זו צריכה להיות תנועה חברתית. אנחנו עומדים לפתוח אתר שיהיו בו פעולות חברה ותרבות במחירים מסובסדים, ההסכמים הקיבוציים ותחומים נוספים".

חי וקיים: "הציבור שואל: מה, ההסתדרות עוד קיימת? לקחתי על עצמי בשנה האחרונה לסייר בכל מקומות העבודה שלנו והופענו בפני כל העובדים. אנחנו מחלקים מלגות לילדי העובדים, משתפים פעולה עם הוועדים שלהם בענייני תרבות וחברה. המטרה שלי היא שהתנועה תביע את עצמה בכל מיני תחומים, כדי שאנשים לא ישאלו יותר את השאלה הזאת".

הסכם קיבוצי חדש: כל עובדי מוסדות יב"ע שאינם מורים מאוגדים בארגון שלו, וכרגע עובדים על הסכם חדש. "הקודם מאוד ארכאי ואיננו מתאים לחוקי העבודה החדשים". לפעמים מוסדות החינוך מכניסים עובדי קבלן, "ואנחנו שם כדי להגן על העובדים".

מצד שני: "אנחנו לא רוצים שמוסד יקרוס. אז אם מישהו נאלץ לפרוש, שלפחות יצא עם ראש מורם, פיצויים גבוהים ואפשרות להסתגל. עובד שאיננו מאוגד יכול להיות כמו עבד, לא יהיה מי שייאבק עבורו".

אחריות העובד: הסכם קיבוצי מעורר אסוציאציה של עובד שמעביר כרטיס בבוקר ונח. "אנחנו לא מגינים על מי שלא עובד. תפקיד העובד לעבוד, קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה - דווקא בעבודה תקדש, אל תגזול את המעסיק. אבל גם המעסיק צריך לחשוב למה האדם לא עובד. אולי לא ניתנו לו משימות".

שכר לימוד: הוא נמנה עם חברי ועדת דל וחותם על מסקנותיה. "הישיבות האקסטרניות גובות יותר מדי וההורים צריכים להיאבק בזה. התעקשנו על שקיפות וצריך לעמוד על זה".

עובדי מטבח: אין הסכמה על כך שאם במקום מטבח עם עובדים יינתנו חמגשיות ההורים ירגישו הקלה בכיס. "העלויות הן לא שם. יש הרבה דברים שאפשר לצמצם לפני האוכל של הילד".

פוליטיקה: "התפקיד הזה משפיע לא פחות מח"כ, ואני מרגיש שאני עושה הרבה. רק עכשיו נבחרתי, ולעזוב בזמן הזה יהיה מעילה בעובדים. נעשה קדנציה אחת או שתיים, ואז נראה. כרגע אני בשליחות מעניינת ומאתגרת".

אם זה לא היה המסלול: איש אקדמיה, מרצה וחוקר.

 

ובמגרש הביתי.

בוקר טוב: תפילה, התארגנות, כוס קפה עם הרעיה שמאפשר זמן איכות זוגי, אם כי קצר, ולעבודה. "מאז שנהייתי מזכ"ל - הלילות יותר עמוסים".

דיסק ברכב: שירי נשמה וישראליים: שלמה ארצי, יהורם גאון וגם שוואקי, "השירים שמנגנים כשעושים מעגל איטי בחתונות".

שבת: מתחילה ביום שישי עם העזרה - "סו-שפיות" והכנת הבית לשטיפה. אחר כך יש הודאה גדולה, "לקב"ה שנתן את השבת. עם כניסתה כל המירוץ של כל השבוע נגמר". יש שמחה גדולה בארוחה המשפחתית, בשיעורים, בדברי התורה ובתפילות, ובמפגש עם חברים. "רוגע של הנשמה היתרה. בערב היא בורחת עם ההבדלה".

אחזקת הבית: חוץ מיום שישי הנזכר, יש גם קניות משותפות באמצע השבוע, "חגיגה משפחתית", ושטיפת הכלים שלא נכנסים למדיח. "אני עושה את זה כי צריך, אבל יש פה גם אמירה חינוכית כלפי הילדים".

אוכל: חורשט סבזי, מרק ירקות פרסי שדורש עבודה רבה כולל כתישת ירקות ירוקים. ציפי, ממוצא פולני, למדה מאמו של אבי את הסוד, וכשהאם הלכה לעולמה הוחלט להמשיך את המסורת. "אני כותש את הירקות ומגיש לאשתי, והיא מכינה". יש גם אהבה לגונדי הפרסי, וממשפחת הרעיה הוא לקח את הגפילטע, "המאכלים המיוחדים, המקוריים והמושקעים בזמן ונשמה".

עיתים לתורה: כבר 20 שנה מתקיים מדי שבת שיעור בבית בשעה אחת בצהריים. בהתחלה הועבר שיעור הגמרא על ידי בעל הבית, אחר כך הועבר התפקיד לחבר אחר. מדי סעודה שלישית מעביר אבי שיעור בתנ"ך "על הסדר". לפני כמה שנים התוודע לימי העיון הקיציים בתנ"ך במכללת הרצוג, ומאז יש מתמיד להירשם אליהם, "דבר מדהים".

מפחיד: זיקנה סיעודית. האב הגיע למצב כזה, אם כי באופן קל יחסית, אבל "קשה לצפות בזה", כי הוא היה אדם חזק פיזית וגם כי "זה גורר השפעות נפשיות וחוסר סבלנות".

דמות מופת: דור שלם. "אותם אלה, וביניהם הוריי, שיישבו את הארץ ובנו אותה מתוך שליחות, עזבו כל טוב בארצות ניכר, הגיעו למעברות וחיו חיים לא חיים. אנחנו כאן הרבה בזכותם, ומגיע להם יישר כוח גדול".

פנאי: ליד המיטה מונחים כמה ספרים. כרגע 'בלבב פנימה' של הרב קרוב. "קורא ודומע". יש גם אהבה גדולה לש"י עגנון, שספריו נקראים בגמיעה איטית תוך התענגות על העברית ועל העלילה. ויש גם הליכה וספורט.

כשתהיה גדול: "אשמח להיות סבא מאושר, לחיות בבריאות עם המשפחה ולעבוד כל עוד אני יכול לשרת את הציבור". כשהעתיד יזמן פנאי יש שאיפה לבקר יותר ברחבי הארץ, "יש הרבה מקומות שלא הייתי בהם".