בשבע 515: מר שיג-רע

אסתי רמתי , ט' בחשון תשע"ג

 "אז בנות", סיימה המורה לאנגלית את השיעור, "רשמתי כאן את המטלות לשיעור הבא, ויכול להיות שנתחיל עם בוחן. כדאי לחזור על רשימת המילים שבעמוד 77. המשך יום נעים!"

הצלצול להפסקה נשמע, ואני נאנחתי ונשארתי בכיתה כדי לסיים להעתיק את שיעורי הבית מהלוח. "בואי נראה", אמרה רות שישבה לצידי ועלעלה ביומן שלה. "בשבוע הבא יש מבחן בלשון ביום שני, ובוחן במתמטיקה ביום רביעי. שבוע אחר כך מבחן באנגלית, וביום חמישי צריך להגיש את העבודה הענקית והמעצבנת הזאת בספרות... ובשבוע שאחר כך יש לא פחות משלושה מבחנים! אוף! נמאס לגמרי! אין אפילו חג אחד קטן עד חנוכה! רק לימודים ולימודים ולימודים..."

"כן, השגרה הזאת ממש מעצבנת", הסכמתי איתה. "לימודים, מבחנים, לימודים, מבחנים..."

"פשוט דיכאון", הדהד קול קטן ועצוב מתוך הילקוט שלי. רות ואני קפצנו בבהלה. "מה זה היה?" היא לחשה.

"אולי זה הפלאפון שלי?" אמרתי, ומיששתי בתוך הילקוט עד ש... "א-ההההה!!!" צרחתי. במקום פלאפון הרגשתי משהו קטן וחי מטפס לי על היד.

הוצאתי מיד את היד מהתיק, ניערתי אותה בבהלה, ועל הרצפה נחת איש קטנטן בחליפה אפורה.

"זה מאוד לא מנומס, להעיף אותי ככה", הוא גער בי בקולו העצוב, וניער את האבק מהחליפה. "אם היית מבקשת, הייתי פשוט יורד".

"סליחה", התנצלתי, והבטתי בתמיהה בדמות הקטנה, "אבל נורא הבהלת אותנו. ומי אתה בכלל?"

"אני אדון שיג-רע", הוא אמר, ופיהק. "ובאתי להגיד לכן שאתן ממש צודקות. כל כך משעמם לכן בחיים. רק לימודים ולימודים ולימודים כל היום... ואפילו אין חג אחד קטן עד חנוכה! ככה שמעתי אתכן אומרות. מסכנות..."

רות ואני הבטנו זו בזו.

"טוב, האמת היא שזה לא בדיוק ככה..." רות אמרה בהיסוס. "כלומר יש לי גם חוג ריקודי עם ובימי שלישי אני הולכת לבקר את סבתא שלי במושב, ואני גם עובדת קצת בשמרטפות והולכת עם החברות לקניות..."

"ויש גם את הסניף", הוספתי, "ועוד מעט מתחיל חודש ארגון! אז בטח אי אפשר להתלונן שמשעמם. וגם לי יש חוג פסנתר ואני הולכת לספרייה פעמיים בשבוע ו..."

"אבל זה הכל שיגרה!" כעס האיש הקטן והאפור. "שיגרה זה רע! בלי חגים וחגיגות ובלגנים ופסטיבלים וזיקוקים, מה זה שווה? באמת. חוג פסנתר..." הוא אמר בזלזול, "ביקורים אצל סבתא... הא!"

קצת נעלבתי. "מה רע בחוג פסנתר? אני ממש נהנית ללמוד. דווקא בחגים הפסדתי המון שיעורים, ודי הצטערתי".

"ואתה בכלל לא מכיר את סבתא שלי", אמרה רות, שנעלבה גם היא. "אין לך מושג איזה כיף אצלה! היא מכינה עוגיות שוקולד צ'יפס מדהימות. בקיצור, אתה לא יודע על מה אתה מדבר. השיגרה זה בכלל לא כזה דבר נורא. אם דואגים לתעסוקה מעניינת זה סבבה".

אדון שיג-רע הביט בנו בחשדנות. "רק לפני רגע התלוננתן כמה רע לכן, ועכשיו הכל סבבה? אז בשביל מה באתי לכאן בכלל? התפקיד שלי הוא להופיע אצל אנשים שמתלוננים, כדי להסכים איתם ולדכא אותם עוד יותר!"

רותי ואני חייכנו. "מצטערת, אדון שיג-רע" אמרתי, והתכופפתי לעבר הדמות הקטנה, "אצלנו באמת שאין לך מה לחפש. זה נכון שקצת קיטרנו, אבל זה בגלל שלא חשבנו כמה בעצם טוב לנו..."

"בכל אופן, אתה מוזמן לחפש מדוכאים אחרים", אמרה רות, והראתה בידה לעבר היציאה. "הממ..." מלמל מר שיג-רע בחוסר שביעות רצון, ונעלם בענן עשן אפרורי וקטן.